דבי רוזנפלד משוויץ: "השוויצרים בזים לכל מי שלא כמותם, אך מנומסים מכדי להביע שנאה בגלוי"

מה זו שוויץ בשבילך?

"שוויץ היא שליחות חיי, שוויץ היא חברים שכולם משפחה אחת".

האם יש סיבה מיוחדת למגורים שלך במקום זה?

"כן. הגענו לשוויץ לפני שלושים ושמונה שנים, בשליחותו של הרבי מליובאוויטש. בעלי - הרב מענדל - ואני, היינו השלוחים הראשונים בכל שוויץ.
"עוד לפני שנישאתי רציתי להיות שליחה ולקרב יהודים. לא היה אכפת לי לאן, רק רציתי מקום עם חינוך טוב לילדים. ראיתי אז את אחותי שגדולה ממני בתשע שנים ויצאה לשליחות במקום בו לא היה חינוך מתאים לילדים. הם נאלצו לשלוח את ילדיהם מגיל עשר ללמוד במרחק 5 שעות טיסה מהם. זה היה נראה לי קשה מדי, ומבחינתי זה היה התנאי. גם בעלי חשב כמוני, וכך, מיד אחרי החתונה הגשנו בקשה שאנו רוצים לצאת לשליחות. משום מה, לא הדגשנו בבקשה מקום עם חינוך מתאים לילדים. לאחר כמה חודשים קבלנו תשובה: 'שוויץ'. לא ידענו בכלל מה יש כאן ומה אין, אבל ידענו שאם הרבי אמר, זה המקום בשבילנו. וברוך ה' שעזרנו, והיה לנו כאן חינוך מצוין לילדים".

אלו מוסדות חינוך יש אצלכם?

"בציריך יש בסך הכול שלוש קהילות אורתודוקסיות: קהילה של נוסח אשכנז, וקהילת פליטי מערב אירופה, שתיהן נחשבות לקהילות סגורות ושמורות. אלו קהילות גדולות יחסית, ויש בעיר לפחות חמישה עשר מקומות שונים שבהם קיימים מניינים לתפילות שבת. גם אצלנו יש מנייני תפילות בכל יום וגם  בשבת. הקהילה השלישית והגדולה בציריך היא הקהילה הדתית. מעט מחבריה הינם דתיים מודרניים, אך רובם אינם שומרים תורה ומצוות. לכל קהילה יש גנים משלה, בית ספר לבנות ובית ספר לבנים. יש גם בית ספר דתי מודרני, ויש גם שתי ישיבות - ליטאית וחסידית - לנערים בגיל 14-16.

"הילדים שלנו למדו במוסדות בעיר, וזו הייתה הקלה גדולה עבורנו, ברוך ה': הבנים בישיבה הליטאית, והבנות בבית הספר החרדי לבנות. רק בגיל 14 שלחנו אותם ללמוד במקומות מרוחקים יותר: רובם נסעו ללמוד בארצות הברית, ואחד מהם נסע לארץ ישראל. מרגש לציין שכבר עכשיו ארבעת ילדי הנשואים הולכים בדרכנו ומשמשים כשלוחים ברחבי העולם: אחת בלוצרן - שוויץ, אחת בקורל ספרינגס - פלורידה, אחת בלוגאנו - שוויץ, והרביעית בחוף הכסף, ציריך, שוויץ. שלושת בניי הצעירים עדיין לומדים ומתגוררים בניו יורק – ארצות הברית".

מהו סדר היום שלך במשך השבוע?

"לרוב, היום שלי מתחיל בשש וחצי בבוקר. יש לי נכד שישן אצלנו בבית, ואני אוהבת לראות אותו לפני שהוא יוצא בשבע לישיבה. ההורים שלו שלוחים בלוצרן, מרחק שעה נסיעה, וקשה לו להגיע בכל בוקר מוקדם כל כך עד לציריך.

"אחרי שנכדי יוצא ללימודיו, אני הולכת לעבודתי, כמנהלת הגנון של חב"ד בעיר. לאחר העבודה אני מתכננת את הפעולות הבאות שלנו בתחום הקירוב ביחד עם בעלי, פוגשת אנשים שרוצים לדבר איתי על בעיות או דברים אחרים, מארגנת שעורי תורה לנשים,  מבשלת (זה ההובי שלי!), ומוסרת סדנאות בישול לנשים ולפעמים גם לזוגות. תוך כדי העברת הטיפים ודרכי הבישול - אני זוכה ללמד אותם את הלכות כשרות המטבח, וכך משלבת את התחביב שלי עם השליחות.

"לפעמים אני מבשלת אוכל לשבת ומקפיאה, בעיקר כשאני יודעת שיהיו לנו הרבה אורחים. אם יהיו אצלנו כמאה סטודנטים שמגיעים מציריך והסביבה, לא יזיק אם יהיו לי חלק מהבישולים מוכנים במקפיא.

"בנוסף לכך, אני מדברת עם הילדים מדי יום. חמישה מילדיי מתגוררים רחוק מאתנו, והשיחות הטלפוניות הן כמעט הדרך היחידה לגשר בינינו. פערי השעות גדולים, ולא פעם אני נשארת ערה מאוחר בלילה כדי להספיק לשוחח איתם אחרי שהם גומרים לעבוד. את בתי שבפלורידה למשל, אני לא רואה אלא רק פעמיים בשנה, והנס שלנו הוא שיחות הטלפון המוזלות. אנו משוחחות מידי יום, ואת הקטנים שלה אני מכירה בעיקר דרך הטלפון. זה לא כמו להיפגש במציאות, אבל אין ספק שזה הרבה יותר טוב מבעבר.

"כשהגענו לכאן לפני שנים, כל דקת שיחה לחו"ל הייתה עולה עשרה דולר. הוריי ז״ל היו מתקשרים  פעם בשבוע, ביום ראשון, והייתי מחכה בקוצר רוח לשיחה המיוחלת. ביום המיועד הסתובבתי מהבוקר ליד הטלפון, ממתינה נרגשת לצלצול מהבית בארגנטינה. כשהוא הגיע סוף סוף, היינו מדברים במשך חמש דקות בודדות ולא יותר. הדקות האלו היו אמורות להשביע את הגעגועים למשך שבוע שלם נוסף... עכשיו אני יכולה לשוחח עם ילדי הרחוקים בחינם במשך כל שעות היום, וזה מקל מאד על המרחק.

"אחר הצהריים, אם יש לי זמן, אני מבלה עם הבנות והנכדים שמבקרים אצלנו לעתים קרובות. בתי מלוצרן מגיעה באופן קבוע בכל יום, כי כל ילדיה – בנוסף לגדול שגם ישן בביתנו - לומדים כאן, בציריך, כי אצלם אין בתי ספר לחרדים. היא נוסעת לאסוף אותם הביתה, ומחכה אצלי לשעת סיום לימודיהם. בתי השנייה גרה בסמיכות אלינו, בציריך, מרחק עשר דקות נסיעה, כך שגם היא מגיעה אלינו לעתים קרובות. בתי השלישית מתגוררת רחוק יותר, במרחק שעתיים וחצי של נסיעה, ופחות מתאפשר לה 'לקפוץ' ולהגיע לביקורים קצרים. אבל איכשהו, תמיד יש פה אורח אהוב מהמשפחה, ברוך ה'.
"אנו משוחחות – אני ובנותיי הקרובות יחד עם אלו הרחוקות, ולעתים קרובות מתכננות יחד את האירועים הקרובים במסגרת השליחות. אנו משתפות זו את זו ברעיונות, בעיצובי פליירים, בתפריטים מעניינים ובמסיבות מוצלחות שעשינו. בגלל שכולנו ב'אותה סירה' ובאותה משימה, כולן נתרמות זו מזו, והשיתוף פורה, נעים ויעיל מאד. הנכדים – מגיל חמש עשרה ועד בני חודשים ספורים - משחקים בינתיים ומפטפטים ביניהם. יש לי חדר משחקים מיוחד עבור הנכדים, וכשיש לי זמן אני אוהבת לשבת ולשחק איתם משחקי חשיבה".

כיצד נראית אצלכם השבת?

"אצלנו בשבת יש תמיד אורחים. ברוב הפעמים אלו אורחים מקומיים שאנו מזמינים מציריך, אנשים לא דתיים שאנו רוצים ליצור איתם קשר ולהראות להם מהי שבת קודש. זו בעצם העבודה שלנו כאן: להגיע ליהודים שאף אחד לא מגיע אליהם. אנו מפרסמים על אירועים ופעילויות, ורבים מספרים על כך לחבריהם מפה לאוזן. כשהמקומיים מגיעים לפעילות הם מתוודעים אלינו ושומעים שאפשר לבוא גם לשבתות. לאחר מכן אנו יוצרים איתם קשר חוזר ומזמינים לשבת.

"בדרך כלל אני מזמינה שלוש משפחות ומעלה, ויש לנו בין שניים עשר לעשרים ושניים אורחים. אני מנסה להתאים בין המוזמנים: כשיש אורח בן שבעים לא אזמין משפחה עם תינוקות, ואם יש קבוצת סטודנטים אקדמאיים – אשתדל שכל המוזמנים יהיו מרקע כזה, כך שלאורחים שלנו תהיה שפה משותפת ביניהם ואווירה נעימה.

"בנוסף לאורחים המקומיים, תמיד יכולים להגיע במפתיע עוד כמה אורחים שבעלי פוגש בבית הכנסת במשך השבוע ומרגיש שהם זקוקים למקום אירוח. לפעמים מגיעים אלינו גם תיירים ישראלים, כאלו שמבררים עוד בארץ היכן יש כאן בית חב"ד, ואנו שמחים להזמינם לביתנו לאירוח ביתי וחמים. אין כאן הרבה תיירים במשך השנה, ובשבת יכולים לבוא שניים-שלושה ישראלים, ולעתים נדירות אפילו עשרה. לעומת זאת, בקיץ באים לעיר הרבה יותר תיירים, ובו בזמן המקומיים כולם נוסעים לנופש, כך שאנו מארחים רק את התיירים, והשבתות נושאות אופי שונה לחלוטין. בשבוע שעבר הגיעו אלינו שני עובדי רפא"ל, שנסעו לברזיל לצורך עסקאות נשק, וידעו שהם לא יספיקו לחזור לארץ לפני שבת. הם הגיעו אל ציריך כ'חניית ביניים' והצטרפו לאורחים המקומיים. הייתה לנו שבת מעניינת ומהנה. רוב הישראלים יודעים אנגלית, והמקומיים אצלנו מדברים אף הם אנגלית, כך שהשפה לא מפריעה להתנהלות בשולחן השבת. ואם הם לא יודעים אנגלית - תמיד יהיה מישהו שיתנדב לתרגם, או שבעלי יעשה זאת.

"כאן בשוויץ הכל מתוכנן ומסודר, אנשים מסכמים על אירוח שבועיים ויותר לפני המועד המדובר, ואי אפשר לחפש אורחים קרוב לשבת. כך בתחילת השבוע אני יודעת פחות או יותר כמה אורחים יהיו לנו, וביום שלישי אני מתחילה את ההכנות לשבת באפיית החלות. לחם קנוי כשר לכל השבוע אין לנו בעיה להשיג, אבל החלות הקנויות כאן יקרות מאוד. אני אוהבת לאפות ושמחה להשקיע בחלות ביתיות וטובות לכבוד שבת. אני צריכה להכין לפחות ארבעה קילו קמח כדי שיספיק לכל האורחים ויהיה די גם ל'קבלת שבת' עם הקטנטנים. זהו טקס חמוד שנערך בגנון בימי שישי, ובו ה'אמא של שבת' מדליקה נרות, ה'אבא של שבת' מקדש על מיץ ענבים ובוצע חלה, וכל הילדים נהנים לאכול פרוסת חלה, ולטעום מהטעם של שבת. אני חוזרת מהעבודה ומעמידה בצק של ארבעה קילו, קולעת, אופה ומקפיאה. לפני שבת אני מוציאה את החלות להפשרה, והן נותרות טריות ונהדרות.   

"ביום חמישי בערב אני מכינה את הסלטים המבושלים, וביום שישי אני כל היום במטבח. אינני יוצאת לעבודה בגנון, ומקדישה את כל הבוקר לבישולים, כשהעוזרת עובדת לצדי, שוטפת אחריי את הכלים ומנקה את המטבח. אני אוהבת לבשל גורמה, ומחפשת תמיד מתכונים עדכניים ואלגנטיים. במקום לבשל בשר ברוטב, אכין בשר במכונת הוואקום הייחודית, כמו במסעדות. במקום עוף ותפוחי אדמה אני מכינה עוף עם רטבים מעניינים, וכו'. אני נהנית מהגיוונים, והאורחים שמחים להתענג על מטעמי שבת 'כמו במסעדות'.

"אגב, הילדים הנשואים שלנו לא מגיעים כמעט לשבתות, כי הם עצמם עסוקים באירוח בבתיהם. אם קורה והם רוצים 'שבת חופשה', הם מוזמנים אלי בשמחה, ואז לא אזמין אורחים נוספים. כך למשל, בשבת שעברה הגיעו בנותיי עם שמונת ושבעת ילדיהן בלי עין הרע, והייתה לנו שבת משפחתית ומלאת נחת.

"בליל שבת מגיעים האורחים המקומיים שאנו מזמינים, וזו סעודה גדולה ועשירה, עם דברי תורה על הפרשה בהקשר אקטואלי, הרבה זמירות שבת ושיחות מעמיקות. השולחן ערוך בחן, עם כלי אוכל אמתיים כמו שאני אוהבת. אפילו כשהילדים היו קטנים לא ויתרתי על כלי אוכל אמתיים לכבוד שבת.  ברוך ה', שטיפת הכלים המלוכלכים אינה העול שלי - בשבת בבוקר העוזרת מגיעה ושוטפת את כל הכלים מליל שבת.

"בשבת בבוקר רוב האורחים לא מופיעים בשנית. לצערנו, לא כולם שומרי שבת והם יוצאים לעבודתם כרגיל. אנו נותרים רק עם האורחים מהקהילה החרדית, ביניהם רווקים ואנשים בודדים שזקוקים למקום חם, ויחד יש לנו בין שמונה לעשרה אורחים קבועים.

"בסעודת שבת בצהריים אנו אוכלים דגים וחמין וקוגל מסורתי. המאכל היחיד שמוגש חם בבוקר הוא החמין שהנחנו על הפלטה כבר בערב שבת. הדגים והקוגל מוגשים קרים, ואיננו מניחים אף תבשיל על הפלטה במהלך השבת – גם לא תבשיל בלי רוטב ב'קומה שנייה' - סיר על סיר. זהו סייג קטן שאמי נהגה, וכך אני ממשיכה גם בביתי שלי: מן זהירות יתירה שלא נתבלבל בהלכות שבת ונבוא לחמם על הפלטה תבשיל שאסור בבישול.

"אנו אוהבים מאוד את סעודות השבת במחיצת האורחים, וברוך ה' זוכים לראות שינויים קטנים ומרגשים אצל האורחים. יש כאלו שמתחזקים ומתחילים לאכול כשר. אתמול אחת הנשים סיפרה לי כי מאז שהם התארחו בביתנו הבת שלה מבקשת ממנה להדליק נרות בכל יום ששי ולא מוותרת על קידוש. אצל השוויצרים הקרים וה'קפואים' לא רואים התחזקות מידית, אבל צעד אחר צעד, שבת אחר שבת, מפשירים מעט את הקרח, ומחממים את לבם. אנו מקווים ומתפללים שילדיהם של האורחים יזכו להקים בית יהודי נאמן ולא יאבדו לעם ישראל בסערת ההתבוללות הנוראה העוברת על הקהילות בחו"ל".

מה מזג האוויר אצלכם עכשיו?

"קריר. יש ימים 'מעורבבים' שיורד בהם גשם וגם השמש זורחת, אבל הקור בחוץ מגיע לשתי מעלות. החורף כאן יותר קר מהארץ. אין אצלנו סופות קור, אבל לעתים קרובות יש שלג".

מה המצב הפוליטי אצלכם?

"יציב מאוד. יש אצלנו דמוקרטיה ישירה. המדינה מחולקת לאזורים – 'קנטונים', לממשלה הכללית כולם בוחרים יחד, ובנוסף יש בחירות נפרדות על כל חוק בכל עיר. כך יש לנו בחירות ארבע – חמש פעמים בשנה".

האם היהודים מעורבים במדיניות הממשלתית?

"לא במיוחד. יש כמה חברי ממשלה יהודים, אך לא  חרדים. בעבר הייתה כאן פעם ראש ממשלה יהודייה".

האם אתם חשים באנטישמיות?

"לא. אמנם ברור ש'עשיו שונא ליעקב', אבל ברוך ה' אנו לא מרגישים זאת. השוויצרים גאים מאד בלאום שלהם, נציונאליסטים השונאים ובזים לכל מי שלא כמותם, אך בחסדי ה' הם מנומסים מכדי להביע את שנאתם בגלוי. בנוגע למוסלמים – אומנם שוויץ היא מדינה סוציאלית מאד, אבל חוקי ההגירה שלה נוקשים מאוד. רק מי שיש לו חוזה עבודה רשאי להיכנס, ויוקר המחיה כאן גבוה מאד, כך שאיננו סובלים כלל מפליטים מוסלמים שטופי שנאה כמו במקומות אחרים באירופה. בניגוד אליהם, יש אצלנו פליטים מוסלמים מיוגוסלביה, אך הם לא פנאטים".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

כיצד מתכוננים אצלכם  לחגים?  

"אנחנו פעילים מאוד בכל החגים. בחנוכה אנו עושים כל מיני מסיבות, ובמיוחד הדלקה פומבית בכיכר במרכז העיר. בעלי דואג לרישיונות חוקיים, ואחראי על בניית החנוכייה: יש לנו חנוכיית מתכת גדולה ומרשימה במיוחד, בגובה חמישה מטרים. צריך להזמין משאית עם מנוף כדי להרכיב אותה במקומה. בעלי גם מזמין איש ממשלה שינאם באירוע, לעתים זהו גוי, והשנה הגיעה אשת ממשל יהודייה. עם זאת, בעלי לא יכול לספר בחופשיות על ניצחון היהודים על היוונים, כי בכל אופן ההדלקה נערכת ברחוב ולעיתים הולכי רגל גויים נעצרים ומקשיבים. כך, בכל חג וחג יש פעילות משלו".

האם ביקרת בארץ, ומתי? כיצד התרשמת?

"אנו נוסעים מידי כמה חודשים לשמחות של חברים משוויץ שנערכות בארץ. בארץ הקודש אנחנו מרגישים 'בבית', וכל אחד הוא משפחה". 

מוצר שאין להשיג אצלכם והיית שמחה שישלחו לך מהארץ?

"את התבלינים של שוק מחנה יהודה. כשאני מגיעה לארץ אני תמיד נוסעת לשוק וקונה שם תבלינים. גם חלבה אני קונה בארץ".

סיפור שיכול לקרות רק אצלכם.

"השנה התארגנתי מוקדם עם ההזמנות למסיבה לפני חנוכה. כבר חודש לפני החג דאגתי לפליירים ולהזמנות, כי ידעתי שאנשים מתכננים בימים אלו את החופשה. אבל למרבה הפתעתי, אחת הנשים - ישראלית יורדת שגם נשואה לישראלי, התלוננה ואמרה: 'עכשיו אתם מודיעים על מסיבת חנוכה? למה לא הודעתם לנו לפני ארבעה חודשים? עכשיו כבר מאוחר מדי לשנות תוכניות...' חייכתי ושתקתי. נראה לי שרק בשוויץ אפילו הישראלים הופכים להיות מתוכננים בדייקנות כזו".