רק אני יכולה לקרוא לזה פבלובה, ולהמשיך להיות מאושרת

מוקדש באהבה לכל הפרפקציוניסטיות שמסתובבות ביננו.

לא, זה לא טוב להתחיל לכתוב ככה.

מוקדש לכל הבנות שצריכות לרצות כל הזמן את כולם, או חושבות שהן צריכות לרצות כל הזמן את כולם, ולהיות בסדר, גם אלה שאומרות שזה לא בשביל כולם אלא בשביל עצמן.

לא, גם זה לא פתיח טוב.

אולי ככה: מוקדש באהבה לכל מי שצריכה שהכל יהיה מושלם.

או אולי, מוקדש לכל מי שאצלה זה או הכל או לא כלום.

מסכנות שלי. כמה קשה לחיות ככה.

ההבדל בין שאפתנות ל"פרפקציוניזם לא בריא" יכול להיות מבלבל לפעמים.

הכלא הנורא הזה שנשים יוצרות לעצמן.

אני רואה אתכן, יקרות שלי, אתן נמצאות בכל מקום.

פרפקציוניסטיות בסמינר, "קיבלתי רק 93"; פרפקציוניסטיות בעבודה, "אין סיכוי שאני מגישה את זה ככה"; פרפקציוניסטיות בניקיון הבית, "חייבים כאן גם שטיפה וגם פינות תקרה, אין סיכוי שאני מקפלת רק חלק מהכביסה".

הקץ לסבל.

זה כבר לא מועיל, לא לך ולא לכל סובביך.

אני רוצה לגלות לכן שבזמן האחרון אף אחת חוץ ממך כבר לא מתפעלת, גם אם צועקים לך "וואו".

אני פוגשת נשים שהצורך הזה לשלמות תפקודית בבית, בעבודה, באמהות - מזיק להן, מזיק למשפחה שלהן.

אלה שבפנימיות חושבות שרק במקום הכי גבוה יש להן כיסא פנוי לשבת. רק אם אני הכי טובה אני קיימת.

וכך, עם הגיל, שכללו הפרפקציוניסטיות את שיטות העבודה שלהן, הוסיפו תחומים.

אין בעיה עם מצוינות. אין בעיה עם הישגיות. אין בעיה שעל כל דבר תגידי, "תני לי רגע לראות? מושלם!".

אין בעיה, אם זה בא בשמחה ועם מאמץ הגיוני שלא פוגע בשום דבר אחר על הדרך.

יש בעיה במצב ההפוך.

איך את כשזה לא יוצא, איך את כשאין סיכוי שתעשי הכל אלא תעשי רק קצת. קצת ניקיון, קצת שיעורים, עבודה לא משהו.

איך את כשזה לא יוצא כמו שרצית.

איך זה להיות בינונית.

איזו מילה נוראית.

יש מאיתנו שחייבות להתאמן בלהיות טובות עם עצמן.

הקצת הזה שעשית, נהדר. זה הרבה פחות ממה שאת רוצה אבל זה טוב. לא חייבים פיקס.

רוצה את זה בפתגמית?

"טוב מטוב – צורר הטוב". אנחנו בני אדם.

לפעמים מצוינות משתקת. אל תתני לה. תרשי לעצמך לטעות.

יש חם, יש קר, יש פושר. תהיי קצת פושר.

יש בשרי, יש חלבי, יש פרווה. תהיי קצת פרווה.

יש גדול, קטן ובינוני.

יש גם פזמון, "הנה אנו הבינוניות בחיים אנחנו מסתדרות וחרף כל המאמצים אנחנו רואות שגם ככה כולם מרוצים".

אני, למזלי, איני כזאת. אני מומחית בבערך.

זה נודע לי סופית כשהזמנתי אורחים חשובים יחסית, ורציתי לעשות עליהם רושם של בשלנית.

בדרך כלל, ואפשר לבדוק את זה, אני לא עושה מנות אחרונות. פשוט לא עושה.

יש לי הסבר שסיגלתי לעצמי, ואותו אני מיטיבה להעביר לכל אושפזין שמגיע לסעודת ליל שבת: "אין טעם", אני אומרת "לקחת שוקולד מריר, להמיס אותו, לגרד אותו, לערבב אותו, להקפיא אותו וחוזר חלילה. אין צורך להעביר שוקולד מריר תהליכים". אני מביאה אותו גולמי בעטיפתו, כמו שהוא, לשולחן, ומתבוננת במבט של כולם.

עד היום, זה ממש עובר בסדר. להם יש מתוק, לי אין התעסקות, והלוואי שימשיך כך.

אבל לחברה הזו שבאה היה לי חשוב. יש כאלה שאת חייבת לעשות עליהן רושם.

זכרתי שיש מנה אחרונה משובחת.

זה לא היה ככה.

קראתי במקרה על המנה האחרונה הידועה "פבלובה". קראתי שכך הוא שמה שכן היא נקראת על שם גברת רוסיה, רקדנית, שקראו לה, אנה פבלובה, וחיפשו עבורה, כבר אז, מנה אחרונה שתשמין כמה שפחות. מנה אחרונה דיאטתית.

מכאן ועד היום מוגשות לפנינו "פבלובות" מקצועיות, המכילות בדרך כלל קציפת חלבון של ביצה, כמו עוגיית "נשיקה" שקונים בקונדיטוריה, נשיקה ענקית בדרך כלל בצורת טבעת גדולה, ובתוכה חלל שמתמלא בקצפת, אפשר גם פרווה כמובן (מה דיאטטי פה בכלל?), ואל תוך הקצפת הזו נשפכים פירות חתוכים צבעוניים, עדיף בלווי רוטב אדום, שנשפך גם הוא על הדפנות של כל העסק.

החלטתי שאני עושה פבלובה.

מנה אחרונה למקצוענים. איזו קיצוניות. מקוביות שוקולד עלית לפבלובה איכותית.

עשיתי כל מה שאמרו.

מבטיחה.

כולל לטפטף טיפות לימון אל תוך המיקסר עם החלבונים.

אפיתי אותם ראשית, בדיוק כמו שאמרו.

יצאה לי פיתה.

מחלבונים של ביצה.

פיתה דביקה.

לא התייאשתי.

הסעודה החלה.

האורחים החשובים ישבו.

הוצאתי למנה אחרונה את הפיתה פבלובה שלי,

מילאתי אותה, אם היה אפשר למלא, קצפת ופירות עם רוטב אדום שנשפך סביב.

זה היה איום.

נמוך.

עלוב.

חסר נוכחות.

"עשיתי פבלובה", הכרזתי מהמטבח והגעתי איתה על הידיים.

הנחתי אותה במרכז השולחן.

החברה שלי התפוצצה מצחוק אולי ארבעים דקות.

"רק את יכולה לקרוא לזה פבלובה, ולהמשיך להיות מאושרת".

היא נחנקה מרוב צחוק, "זה בינוני מינוס", היא הצליחה לסנן בין שיניה, "מאיפה יש לך אומץ".

אבל עד שהיא סיימה, סיימו הילדים הבינוניים שלי את כל הפבלובה הבינונית מינוס שלי, ואני נעמדתי לערבית של שבת, מאושרת מהיכולת להיות בינונית, אהובה וקיימת.