"זה היה בוקר נפלא": איך לסייע לסובל מכאב כרוני? מאמר שלישי בסדרה

כפי שהזכרנו במאמר הקודם, לעיתים, אדם הסובל מכאב כרוני מגלה שהכאב הפך ל"תכנית". אמת, הכאב הרב ישנו, אך יחד עם זאת הוא גם הפך למעין תכנית קבועה: מדי ערב הוא יושב בבית על הכורסה, ומתלונן על כאביו. כאמור, במקרה כזה, אותו אדם יתקשה להיפרד מהתלונות. אלו הפכו להיות חלק מסדר יומו, והוא מתקשה לראות את עצמו מתנהל בלעדיהן.

במקרה שכזה, לעיתים כדאי לנסות לחולל את השינוי בצורה מלאכותית - לקבוע כי שלוש פעמים בשבוע הוא מתיישב על הספה בסלון כדי להתלונן, ואילו בשאר הערבים הוא מוצא לעצמו תכנית אחרת. מאחורי הרעיון הזה, עומדת ההכרה כי תלונות הן דבר נורמלי כל עוד יש להן גבול ומידה, שכן האדם הוא יותר מהכאב שלו ולמרות הכאב ביכולתו להמשיך לתפקד ולפעול גם אם לא במלוא מאת האחוזים.

הרעיון עשוי להישמע מוזר, משום שהוא הופך את התלונות למלאכותיות, אולם מדובר במחיר ששוה לשלם כדי לזכות בחיים יותר מלאים ומנוצלים.

במחשבה עמוקה יותר, מלאכותי אינו רע. אנו הלא מייצרים זמנים בהם אנו מאמצים תחושות באופן מלאכותי, מבלי שתהיה לנו כל בעיה בענין. אנו קובעים חתונה ומייעדים את עצמנו לשמוח בשעות הללו. אנו מצטרפים להקפות בשמחת תורה ומהרגע שבו אנו מתחילים לרקוד, אנו מתחילים גם לשמוח. וגם את שולחן שבת על חווית המשפחתיות שהוא כולל – אנו מתזמנים באופן מלאכותי מראש. שכן לא מדובר על רגשות מלאכותיים, אלא על תזמון מלאכותי בו ניתן לתת ביטוי לרגשות אמיתיים.

וכך גם בענייננו: אדם שסובל מכאב כרוני יכול בהחלט לקבוע זמנים בהם יאפשר לעצמו לבטא את הרגשות השליליים, ובמקביל להחליט כי שאר הזמן יוקדש לעיסוקים חיוביים יותר. בכך הוא יוכל להפנים כי ישנם חיים משמעותיים מעבר לכאב, ולא להתבוסס בו.

זה אולי נשמע בלתי הגיוני, לדרוש מאדם להימנע מלבטא את הכאב שלו. אולם נוכל גם להבין את ההיגיון שעומד מאחורי הרעיון: כשאדם מתלונן ללא הרף, הוא מתסכל את הסביבה וגורם לעצמו לחוש שהכאב הינו חזות כל חייו. התפיסה הזו עשויה להיות הרסנית אפילו יותר מהכאב המקורי, ולהוביל ליאוש ולדכדוך - שיהפכו את האדם ליותר ויותר מרוכז בכאב שלו, מה שיגרום לו לחוות את הכאב בעוצמה רבה יותר היות והאדם מרוכז בבעיה וכפי שלימד אותנו הבעש"ט הק' "במקום שמחשבתו של אדם - שם הוא" ('כתר שם טוב', ער"ה).

לעומת זאת, כאשר הסובל ילמד להתמקד בצדדים החיוביים בחייו, הוא ילמד אט אט גם כיצד להכניס את הסבל למידה ראויה ולא לאפשר לו לגדול מעבר למימדים האמיתיים שלו. חשוב אפוא שהוא ילמד לדבר עם עצמו ועם הסובבים על נושאים שונים ומגוונים מעבר לכאב ולהרבות במשפטים חיוביים – כמו למשל: "היה לי בוקר נפלא היום!", "השיעור היה נהדר!", "התפילה היתה מיוחדת!" וכיוצא בזה.

אין הכוונה לומר אמירות שאינן מגובות במציאות. הכוונה היא לאתר את נקודות האור והצדדים החיוביים, להדגיש אותם ובכך להעצים אותם. הפניית המיקוד אל הרגעים המאירים גם אם הם מהווים חלק שולי יחסית בחייו של האדם הסובל היא פתרון.

בדרך זו מבאר כך הרמב"ן את הנסיון של אברהם אבינו בקבורת שרה, שלמרות כאב הפטירה והצורך לקנות חלקה בארץ המובטחת לו, הרי שעליו להתמקד בטוב - בכך שבני חת אמרו לו "נשיא אלוקים אתה בתוכנו" ולהבחין שמתקיימת הברכה "ואגדלה שמך", כאשר המטרה של "ואגדלה שמך" היא שבעזרת כבודו הוא יוכל להשפיע על אנשי דורו (ספורנו).

אם כן עבודתו הייתה להדגיש ולהעצים את מעט האור ובכך לגמד את ריבוי החושך.

להתיידד עם הכאב

גישה נוספת שיכולה לסייע, הינה: להתיידד עם הכאב!

ברגעים של כאב, האדם הסובל יכול לשבת – או לשכב – ולהתמקד בנשימות הרפיה עמוקות. לשאוף אויר מהאף, להחזיק אותו בפנים מספר שניות, ולאחר מכן לשחרר אותו באיטיות דרך הפה, וחוזר חלילה, תוך התמקדות והתרכזות בכאב במהלך כל התהליך, שיכול להמשך דקות ספורות.

במקום לנסות להיאבק ולהתלונן בלב ולומר: "מתי הכאב כבר יחלוף", במקום להתרכז במחשבות מחלישות כמו: "אני כבר לא יכול יותר" – ננסה דוקא להתרכז בכאב ולחוש בו!

זה לא יגרום לכך שהאדם הסובל לא ירגיש את הכאב, אבל זה בהחלט יכול להעביר מסר לנפש שהכאב – הינו כאב, אולם האדם אינו מפחד ממנו. הכאב מציק, אבל לא ממוטט.

מדובר במסר חשוב, שיכול לשנות את תמונת המצב באופן מהותי. הכאב הינו כאב, אבל האדם חזק וגדול הרבה יותר מהכאב שלו. הוא נמצא מעליו, אינו מפחד ממנו, אינו בורח ממנו ולהיפך - יכול להכיל אותו. ככל שאדם מכיל את הכאב, הוא יותר מתרגל אליו וככל שהוא מתרגל אליו, הכאב הופך להיות יחסית נסבל יותר. לא נעים יותר אך פחות פוגע בשגרת החיים וכעצת האור החיים הקדוש בפרשת ויגש "סמא דיסורי קבולי" - תרופת המחלה והיסורים היא לקבל אותה, להפסיק לנסות לפתור אותה ולהמשיך את החיים למרות הכאב הנקודתי והקושי בתחום זה או אחר בחייו. לא להפוך את הכאב לחזות הכל.

נקודה נוספת: יש להתרחק מקיצוניות ככל שניתן!

הנטייה הטבעית של בני אדם, לעיתים, היא לבחור בדרך קיצונית. למשל, אדם שסובל מכאב כרוני עשוי להרים ידיים, לשקוע לתוך ביצה טובענית של יאוש, להסיר מעליו אחריות לעצמו ולמחויבויות שלו, להתבוסס ברחמים עצמיים ובהמשך גם בתחושת חוסר ערך עצמי, חוסר אונים וחוסר בטחון עצמי.

במקביל, ישנה קיצוניות הפוכה: אדם שסובל מכאב כרוני עלול להקדיש מאמצי על כדי שלא לשנות מאומה בסדר יומו, לא לוותר לעצמו בשום תחום, לא לנסות להקל מעל עצמו, אלא להמשיך להיות כמו כולם, תוך חתירה בלתי פוסקת לשמירה על השליטה העצמית, ולהמנע בכל מחיר מרחמי הסביבה או מצריכת יתר של יחס מיוחד.

שני התיאורים הללו, מתייחסים לאנשים שסובלים מאותה בעיה: קיצוניות! אך הקיצוניות אינה מומלצת, ואינה מובילה למקום טוב. כדי להתמודד נכון ולאורך זמן, יש צורך למצוא את האיזונים הנכונים, איש איש על פי תכונותיו ואופיו.

לאדם שסובל מכאב כרוני, מותר להרגיש קצת רחמים עצמיים. מותר לו לפעמים לבכות, לכעוס, או להרגיש תחושת מרמור. לפעמים, לתחושות אלו ישנו חלק חשוב בהתמודדות! במקביל, מותר לאדם זה לפעמים לדרוש מעצמו, גם אם מעט פחות מכפי שדרש מעצמו פעם. אולם עדיין חשוב שהוא יכיר במגבלות שלו, ויידע לערוך את הפשרות ההכרחיות – לאחר שבחן מחדש את סדרי העדיפויות שלו.

האיזון – הינו איפוא שביל הזהב המגדיר את התחומים בין המסכנות ובין יכולת התפקוד של אותו אדם.

רק בריאות!