כנראה לעולם יתגנב לו הכאב. השמחה לעולם לא תהיה שלימה

שבת חורפית
גשמים עזים
סגורים בבית
הבנות משחקות
אנחנו עדיין ליד שולחן השבת.
דפיקות בדלת
נכנסת חברה של שילת
שהיא ילדה בגיל של איתן מיכאל.
הלל ושילת משחקות איתה.
כעבור כמה דקות
שוב דפיקה בדלת
עוד חברה נכנסת.
מרגש
שבנות באות לשחק אצלנו
והגשם החזק לא מרתיע אותן.
אבי ואני רוצים לישון את שנת הצהריים.
מניחים את איתן מיכאל על הספה
שיישמע את הבנות משחקות.

ואני לא נרדמת.
חושבת על איתן מיכאל המתוק
מדמיינת את מחשבותיו-
אולי הוא מתבאס על כך שלא יכול לזוז מהספה ולהצטרף אליהן
הוא בטח מנסה לקום
אך לא מצליח.
אולי הוא מזהה את קולה של הילדה
שהיתה איתו במעון
והוא לא מבין למה היא משחקת עם אחותו
ולא איתו.
בטח עיניו מתמלאות דמעות
של כאב על מצבו
והופ.. הראש נופל
והבנות לא שמות לב
וזה מציק לו
ולא נעים
והוא מנסה ומנסה
ולא מצליח.
והוא רוצה לקרוא להן
והקול לא יוצא.
והוא גם רוצה לבנות בפליימוביל
ולשקוע בדמיונות
אך המוח פגוע
לא עובד
חסום.
אולי הוא כועס עלי
שתקעתי אותו על הספה
והלכתי לחדר
אולי הוא מעדיף להתכרבל איתי בפוך
אולי...

ואני חושבת לעצמי
שכנראה
לעולם
בכל סיטואציה בחיי
יתגנב לו
הכאב
השמחה
לעולם
לא תהיה
שלימה.

ורציתי לסיים כאן את הפוסט
בלי אבל
כי אין פה משהו לחזק איתו
זאת המציאות.

אבל
כאשר קמתי
ונגשתי אליו
קיבלתי חיוך ענק
וצחוק עם קול
והילד שמח
קורן
וחבקתי אותו
ויישרתי לו את הגב
ושרתי לו
והוא הצליח להחזיק את הראש

והילד
היה
מאושר.

וגם
אמא
שלו.

המייל של ריעות לוי (נשים בלבד) - reutlevik@gmail.com  

לכל הטורים של ריעות לוי, לחצו כאן