"אין מקום לשתיים", פרק ל"א: שני קצוות

"תוכלי להשיג תמונות נדירות של סבא שלך, או הקלטה? בעצם, עדיף את שניהם, ואם אפשר, כשהוא מדבר על משהו שמתאים גם לבנות". זו הייתה הני, האחראית על חלק מן התכנית לאסיפת הכיתה. אביגיל, המדריכה, ביקשה ממנה לדאוג לחלק הרוחני, שיגרום לבנות להיות רציניות ועיוניות.

איילי באה במבוכה גדולה. אם יש תמונות נדירות – הן לא בחזקתה. אם הן בחזקתה – הן אינן נדירות. כך או כך, היא לא תביא תועלת מרובה, והני תתרגז, אביגיל תתאכזב, אף אחת לא תבין למה היא כזו סנובית. היא יכולה לגשת לאבא שלה ולבקש ממנו כזאת בקשה? לא, היא לא יכולה, וצר לה מאוד. למה היא לא עונה בפשטות, "אין לי תמונות כאלו"? כי חבל לה לאבד את מומנט היוקרה. היא רוצה לאחוז את החבל משני קצותיו.

לאיילי היה משהו להגיד על אחיזת החבל משני קצותיו: המעשה אפשרי. אם את מלהטטת בחוכמה ובכישרון בין היוקרה לחביבות, את מוצאת את עצמך מחזיקה בחבל בשני הקצוות. כן, הוא לא מאוד מתוח, אבל הוא בידיה.

"תביאי?" הני הביטה בה בציפייה. לא בציפייה, בביטחון. וביטחון כזה לעולם לא תאכזב.

"אני... אראה".

"למה?"

"אני לא יודעת אם אבא שלי ירשה לי להביא את התמונות הללו".

"אה", הני התאכזבה, "רצינו שיהיה משהו מיוחד. טוב, אז תביאי רק את ההקלטה, כן?"

"בסדר". איילי לא ידעה אם זה בסדר. לא ידעה אם יש הקלטה כזו, ואם כן – היכן היא. אבל היא לא תַראה שאינה בקיאה בכל מכמני בית האדמו"ר. היא נכדתו, בת בנו, לא כן?

"על איזה נושא?"

"אני אחליט, אם ירצה השם, ואודיע לך".

"משהו שמתאים לבנות".

"כמובן".

"ועדיף שלא ביידיש, חלק מהבנות לא יודעות".

"טוב".

"אולי תגידי לי מה האפשרויות ואני אבחר?"

"לא כדאי. תגידי לי את מה את מעדיפה".

"על קבלות, אולי, או על צניעות, או על תפילה, יראת שמים... משהו כזה. זה צריך להיות רציני ומיוחד, זה בשביל דבורי".

"ברור".

"אז על איזה נושא תביאי?"

הני בטח חושבת שיש לה בבית ספרייה של הקלטות מדברי סביה. לתקן את הטעות? חבל. לא לתקן? זה עלול לעלות לה ביוקר. איילי העדיפה להשאיר את זה פתוח, "נראה".

הני פנתה ממנה והלאה, מרוצה. תהיה הקלטה יפה של האדמו"ר מדבר על... על מה? איילי עוד לא החליטה. בסדר, היא לא תתווכח עם נכדת האדמו"ר. מעמדה של איילי איתן כל כך בשל היותה מי שהיא, שעדיף שלא להתחיל בוויכוח. זה יכול להסתיים בהיעדר הקלטה, וזה יהיה חבל. הם צריכים את ממד הרצינות המכבדת, ולא יהיה דבר שיעשה זאת היטב, כמו הקלטת האדמו"ר.

איילי התיישבה במקומה ופתחה מחברת היסטוריה. המחשבות כבר החלו לרוץ במוחה, מקצרות את נשימתה, כתמיד. בנות מבקשות, היא מבטיחה. אבא מסביר, היא מקבלת. אמא אומרת, היא נענית. בת קדושים היא, והיא שומעת את זה ללא הרף, ללא הרף. מה יהיה אם לא תִּמָצֵא שום הקלטה בה מדבר סביה בעברית? זאת לא השערה מופרכת, הוא ממעט מאוד לדבר בשפה זו. מה יהיה אם לא תמצא הקלטה שהוא מדבר דיבורים המתאימים גם לבנות? שוב, זו אינה השערה פרועה, סביה לא דיבר מעולם לבנות, והגיוני שדבריו לא יובנו לבנות. אולי לא יתיר לה אביה לקחת הקלטה? אולי לא תּמְצָא שום דבר המתאים לאחד מן הנושאים שביקשה הני?

אולי, אולי, אולי. איילי עיינה במחברת היסטוריה בדבקות, אבל הריכוז היה ממנה והלאה. יכול להיות שאבא יגיד שלא ראוי להביא הקלטה של דברי האדמו"ר. מי שמע על דבר כזה? להביא את דברי קודשו לאסיפת כיתה? בדעתה של מי עלה הרעיון האווילי הזה, ואיך לא הבנת מיד שזה לא ראוי? איילי התכווצה מול דבריו של אבא. אבא מאמין בה יותר מדיי, וחושב אותה ליותר ממה שהיא. היא סתם נערת סמינר פשוטה, שלפעמים גובר עליה יצרה. היא לעולם אינה מפטפטת בשיעורים, חלילה, הרי זה דבר הנראה. אבל... יש דברים שאינם נראים... איליה הצטמררה. הם גם לא יֵרָאוּ לעולם. במבחנים בתורה, ביהדות, בנביא, היא מקבלת תמיד מעל תשעים וחמש. בדינים היא מקבלת מאה. אבא לא יבין אחרת, איך יכולה נערה יהודייה לקבל תשעים ותשע במבחן בדינים. מה יקרה במבחן החיים? איזה ציון היא תקבל אז? היא צריכה להוות סמל ודוגמה בכל מקום שאליו היא הולכת. לבושה צנוע ומוקפד, עיניה מושפלות בחן, דיבורה שקט ומתון. בכיתה היא לא תמיד כך. לפעמים מרימה מעט את קולה, אבל לא מעבר לזה. היא צריכה להיות מי שהיא: בת לאבא ראש ישיבה נערץ, נכדה לאדמו"ר החסידות. היא זוכה בכבוד, מתגדלת בייחוסה מול המורות והחברות, אבל במקביל משלמת את מחיר הייחוס, והוא גבוה.

היא צריכה להצטיין. להיות מושלמת.

יש לה עוד אחים ואחיות. חלק אכן נולדו מושלמים כמו אביה. עדינים, יראי שמים מרבים, גאונים בלימוד ומוכשרים בכל תחום. אהובים למעלה ונחמדים למטה, נושאים חן בעיני כל רואיהם. אבל רפאל... רפאל כמוה. לא מוכשר מאוד, לא מסוגל לשבת וללמוד זמן רב, אוהב לפטפט עם חבר ולא רק להיות שקוע בתלמודו...

ואצלו זה קשה יותר. הוא בן, והוא צריך לגדול לתלמיד חכם. שני אחיה הנוספים הנם אריות בלימוד, יורשים ראויים לשושלת האדמו"רות, והוא... היא ידעה כמה קשה לרפאל אחיה בלימודו, כמה מתקשה הוא להלך בשביל שייעדו לו, כבנו של אביה, כנכדו של סביה. הוא לא סיפר זאת מעולם לאיש, מלבדה. היא הבינה אותו, כמה הבינה. לו ידעו הוריה באלו שיטות היא נוקטת כדי להישאר במקום שהיא עומדת, היו מתחלחלים. אבא לא יכעס אם רמת ציוניה תרד. הוא יתאכזב. והיא לא יכולה לאכזב אותו, לא יכולה. היא חייבת לעשות הכול כדי לשמור על המעמד שלה. להישאר הצדיקה והטובה מצד אחד של החבל, והמצטיינת בלימודים מן הצד השני. איך היא יכולה ללהטט בין שני הקצוות, שמבחינת כישוריה האמתיים הם אכן שני קצוות? היא יכולה. בקושי, בחריקת שיניים, במאבק נואש, היא מצליחה. אבל החבל, הוי, החבל רפוי כל כך בשל כך, עד שנשימתה נעתקת. ואם היא כך, מה יגיד רפאל?

רפאל, חשבה איילי לעצמה, רפאל אחי. כמה קשה להיוולד בפסגה. כמה קל לגלוש במורדה. כמה קשה להתייצב בראש ההר בלי למעוד.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.