אחיותי הרווקות, זה הזמן שלכן להתקרב אל הקב"ה

לכל אחיותי הרווקות, היקרות כל כך!

אני קוראת פה את כל המכתבים שכותבות פה הרווקות, ואני בוכה יחד אתכן! אני מרגישה כל כך את מה שאתן מרגישות. אני יודעת מה זה שאת רוצה לצעוק מסוף העולם ועד סופו "א-ב-א, תהיה איתי, תעזור לי!". אני יודעת בדיוק מה זה ששורף בלב ואין לך עם מי לחלוק את הכאב. אני מכירה את ההרגשה של הלבד, הכי לבד בעולם, וחוץ מלדבר עם אבאלה ולקבל ממנו את החיבוק הכי חזק בעולם, אין עוד אף אחד מסביב שבאמת אכפת לו ממך.

כי יום שלם את מחפשת מישהו להעביר איתו איזו שיחה, אפילו שיחה סתמית. שמישהו, יהיה אכפת לו איך את מרגישה היום, ועד שמישהו נזכר להתקשר ולהתעניין - זה רק בשביל הנימוס כי הוא צריך איזו טובה, או סתם לשאול איזו שאלה טכנית... אני מכירה את ההרגשה שמציעים לך עוד בחור, ואז נדלקת איזושהי התלהבות, שאולי הפעם זה סוף סוף יגמר בחתונה, ואז, אחרי הבירורים המתישים, להתארגן, להתלבש, לשרוף ערב שלם... להתחבט עם החלטות... כן לתת עוד צ'אנס ולנסות, או שזה ממש לא בשבילי?... וכשהכל כבר נגמר - שוב את נופלת למין בור של ייאוש ובכי שרק, אבל רק אבא'לה גדול כמו שיש לנו מבין, מרגיש ויודע עד כמה זה כואב וקשה, והוא זה שגם עוזר לנו לקום מזה שוב.

אחותי היקרה! אני מרגישה שאני חייבת לכתוב את המכתב הזה, כדי להראות ולספר שבסוף, כן, בסוף מגיע האור .

אני יודעת, זה מעצבן לשמוע את זה. אני לא סבלתי את כל אלה שהיו באים ו"מעודדים" ש"כולם מתחתנים", "מה את לחוצה?!" ו"בעיתו ובזמנו", כי לי אישית זה היה נראה שלכולם מסביב זה באמת קורה בסוף, אבל לא לי!

ואז כן, ב"ה, זה באמת קרה בסוף, והיום אני נשואה ב"ה, ואפילו כבר אמא לשני מתוקים.

אבל לא רק זה מה שרציתי לאמר, אחות יקרה. תקשיבי לי. אם את במצב הזה של תקופת השידוכים, וזו באמת תקופה לא קלה, במיוחד כשלא רואים את הסוף--- תנצלי, תנצלי את הימים האלה לקשר עם הדבר האמיתי - עם הקב"ה.

היום, כשאני נזכרת בתקופה הזאת, אני פשוט בוכה. ולא בגלל שחלילה לא טוב לי. קיבלתי ב"ה בעל מקסים, יהלום אמיתי!

אני בוכה כי אני מתגעגעת לקשר הזה שהיה לי עם אבא.

לאהבה החזקה הזאת, שהייתי מרגישה אותו קרוב כל כך. ממש בתוכי! הייתי מתפללת אליו ומרגישה שאני נמצאת בתוך הידיים שלו. שהוא נמצא איתי תמיד, ואומר לי "בת שלי, אני אוהב לשמוע אותך. אני פה ר-ק בשבילך. אני שומע את הבכי. אני מבין אותך. את עוד תראי שהכל היה לטובתך. יש לי עוד המון מתנות בשבילך, אבל זה עדיין לא הזמן".

והייתי מקשיבה לו, בוכה ואוהבת, הכי אוהבת בעולם. הייתי מרגישה אותו 24 שעות, כל הזמן איתי.

אני מבטיחה לכם שזאת ההרגשה הכי טובה בעולם! וכל התקופה הקשה הזאת היתה שווה בשביל לזכות להרגשה הנפלאה הזאת! זה לקח זמן, הרבה זמן, אבל כשהגעתי להכרה הזו, להרגשה של לחיות עם הקב"ה, כבר שום דבר מסביב לא באמת עניין אותי ולא היה אכפת לי. ואז אמרתי תודה, אבא, שאני לא נשואה! לא האמנתי למה שאני אומרת, אבל כן, אמרתי תודה שזכיתי להגיע לדבקות הזאת, אם הייתי מתחתנת לפני, מי יודע אם אי פעם הייתי זוכה להגיע למקום הזה.

ולא תאמינו, אבל אז, בדיוק בנקודה הזאת שכבר לא עניין אותי כלום - זה קרה. קיבלתי את המתנה הגדולה שלי, את בעלי.

אז אל תתייאשי, אל תתייאשי. תתקרבי אליו, דברי איתו. בשביל זה הגענו לעולם. הפיקי את המקסימום שאת יכולה מהימים האלה. אני מרגישה שאת כל ים התפילות שהתפללתי, ואינסוף התהילים שקראתי לפני החתונה, הכל חוזר אלי באינסוף מתנות שהקב"ה נותן לי.

אבא לא שוכח שום דבר!

אצלו שום תפילה לא הולכת לאיבוד. הוא זוכר הכל! אף על פי שאנחנו כבר שכחנו. תתפללי, ואל תפסיקי לדבר איתו.

בתפילה שכולם יזכו להרגיש ולהגיע לאהבת ה' אמיתית, ויזכו להקים בית נאמן בישראל.

בהערכה ובהערצה רבה לכל הרווקים והרווקות החזקים, שממשיכים להאמין ולחיות בשמחה.

בת של אבא.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.