לכל משפחה יש אלבום, פרק י"א: הפאזל של אתי

לפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

שבי הייתה באמצע הכנת העוגה כשגילתה שחסרה לה אבקת אפייה. היא הקישה על דלת ביתם של הזילברים, והמורה פתחה לה את הדלת. שבי הבחינה בעיניה הבורקות, בחיוך שנרמז בין הקמטוטים העדינים, אם כי פניה נותרו שלוות והיא הייתה קשובה.

- הייתי באמצע הכנת עוגה, ולפתע גיליתי שאין אבקת אפייה בבית. אולי יש למורה אבקת אפיה? בלי נדר, אחזיר זאת תוך שבוע, אם ירצה השם.

- וודאי! מיד - אמרה המורה, ושבי הרגישה שמשום מה אין המורה מעוניינת הפעם שהיא תכנס. לא הקדישה לכך מחשבה, כיוון שדעתה הייתה נתונה לקצף העוגה שלא ישבר. רק כשחזרה עם שקית אבקת האפייה, שמה לב שהמורה הייתה לבושה בחליפה שבתית. כפי הנראה היא צריכה ללכת לאיזה מקום, שיערה כשמיהרה הביתה. גמרה להדיח את כל הכלים וגם שטפה את כל הבית. ריח העוגה הנאפית התפשט בכל הבית. עוד מעט תוכל להכין לעצמה כוס קפה ולהתכבד בפרוסת עוגה. לפתע נשמעה נקישה נרגשת בדלת. בפתח עמדה המורה זילבר.

- מגיע לנו "מזל טוב" - אמרה נרגשת - אתי מתארסת הערב!

- מזל טוב - קראה שבי נרגשת, ויותר מכך. הייתה המומה - עם מי?

- לא עכשיו! בערב, באירוסין, נספר את כל הפרטים. הגידי גם לאביך שאנו מחכים לו.

- המורה צריכה עזרה? - הציעה שבי.

- אולי, בעצם כן - קיבלה המורה את ההצעה בשמחה.

אתי מתארסת? - תמהה שבי. העובדה סירבה להיקלט בתודעתה. היה משונה לה לחשוב על אתי במעמדה החדש. עבורה הייתה אתי נערה בעלת עיניים כחולות כהות, גומת חן שהופכת לבור כשהיא מחייכת וחברה - אחות, אתה מתייעצים על עניינים חשובים באמת. בשום פנים לא יכולה לחשוב עליה כעל מאורסת.

עם מי היא עומדת להתארס? מאיזו ישיבה הוא? מי הציע את השידוך? ובכלל, היכן יגור הזוג הצעיר? איזה קשר יהיה להן בעתיד? האם יהיה קשר ביניהן?

כל השאלות האלה ועוד רבות אחרות ריחפו להן בראשה במקביל לפעולותיה בשעת קניית הכיבוד לאירוסין העומדים להיערך בעוד כמה שעות. כעבור שעה קלה ניצבה כל הכבודה במטבח הזילברים.

המורה זילבר ובנותיה הנשואות, חני, מירי וציפי, וכן כלותיה, נחמי, ריקי ורותי, כבר הסתובבו נרגשות בבית שנראה לפתע קטן. גם סבתא מילר הגיעה, ואחת מנכדותיה פינתה לה מקום בכורסה. ילדים הסתובבו בכל הבית, חלקם בוכיים, אחרים נבוכים, והגדולים יותר נרגשים מהמפגש המשותף ומסיבתו. לרגע הרגישה שבי לא שייכת, אך משהבחינו בה פנו אליה בשמחה.

- מזל טוב לכן - אמרה בביישנות.

- גם לך מגיע מזל טוב! הן אתי היא כמו אחותך, ואת בת בית כאן יותר מאתנו - אמרה חני, הגדולה בבנות זילבר.

מיד שאלו אותה איך הלימודים והמבחנים והיא התעניינה מה שלומן ומה שלום ילדיהן.

- זכרת להביא את המצלמה המשוכללת שלך? - שאלה המורה זילבר את ציפי.

- כן, וודאי!

- זה מרגש מאוד, לארס את הקטנה בבנות - העירה נחמי, מרוגשת.

- אני חושבת ששבי היא הקטנה בבנות - העירה מירי.

- איפה המנג'טים, שבי? - פנתה אליה ריקי, אשתו של שמואל.

- הנה, כאן! - אמרה שבי, שפתחה את אחד הארונות והוציאה את הפריט המבוקש.

- נו, לא אמרתי לכן שהיא בת בית כאן יותר מאתנו? - צחקה חני - אני כבר מזמן שכחתי איפה אמא שמה כל דבר.

לבה של שבי הלם בקרבה משמחה ומעונג. לפתע הרגישה שאמנם היא חלק מהמשפחה.

נחמי, ריקי, רותי וילדיהן נכנסו לביתה של שבי, ושם התארגנו בנחת. חני, מירי וציפי התארגנו בבית זילבר. אף שבי לבשה את שמלתה היפה, ונכנסה לביתם של הזילברים. אתי כבר הייתה לבושה בשמלת האירוסין. מסתבר שה"ווארט" והאירוסין יהיו ביחד. אתי נראתה זוהרת וקורנת כל כך. היא ריחפה בכל רחבי הבית כשהיא שוכחת מה רצתה וממי.

- החתן הוא זאב שמואלי מישיבת חברון - סיפרה חני לכל הנוכחות, שהקשיבו בתשומת לב רבה - גיסי, אחיו של בעלי, לומד אתו בחברון והוא המליץ עליו מאוד מאוד. הוא אומר שהוא אדם נפלא, רגיש לזולת, מתחשב, בעל חסד ואח טוב לקטנים ממנו. כן, הוא הבכור! הוריו יכולים להיות כמעט הבנים של אבא ואמא. חמי מכיר היטב את משפחת החתן. הם משפחה חשובה. האב משמש כמשגיח בישיבה לצעירים בפתח תקווה, והאם מורה בסמינר "בית יעקב" שם.

- שמעתי שהסבא מצד אם החתן היה אחד מניצולי פרעות חברון - אמרה מירי.

כניסת המחותנים והחתן הפסיקה את דיוני מחלקת המודיעין, והאירוע, שנמשך אל שעות הלילה המאוחרות, היה מלווה בהרבה נשיקות, צחוקים, טלפונים נרגשים מכל קצוות הארץ, תמונות ומבטים סקרניים לעבר הזוג החדש. שבי הייתה מרותקת גם היא לאתי, אותה הכירה טוב כל כך. לפתע נראתה לה באור חדש, לא מוכר.

דמיינה מעגל המקיף את אתי ואת חתנה ומבודד אותם מכל העולם. זהו, עכשיו הם יחידה בפני עצמה! כמו הושלם הפאזל שהיה בסימן שאלה עד עכשיו.

לפתע חלף בה הרהור: ומי ישלים את הפאזל שלי? כיצד יראה החתן שלי? האם יהיה הוא נמוך או גבוה? שחרחר או בהיר? ואיזה אופי יהיה לו? לפתע קלטה שגם היא תהיה, בעזרת השם, חלק מיחידה שכרגע נעלמת מעיניה. מי תהיה המשפחה שלו? תהתה. האם גם אצלם ארגיש כל כך בת בית ורצויה?

הביטה בנחמי, ריקי ורותי, כלותיה של המורה זילבר. הן נראו לה די נינוחות ושלוות. הלא יודעת היא איזו מערכת יחסים טובה יש להן אתה, וגם בינן לבין עצמן ובינן לשאר גיסותיהן יש יחסים טובים. קיוותה שגם לה תהיה משפחה מקבלת ומקסימה כל כך.

*  *  *

- אתן יודעות שלשולמית יש יום הולדת בשבוע הבא? - הזכירה מירב, שניצלה את שהותה הקצרה של שולמית במזכירות.

- כל הכבוד לך שזכרת! - העירה שיפי בהתפעלות.

- האמת שלא זכרתי, אלא שאמה של שולמית התקשרה אלי אתמול, ושאלה אם נסכים לעשות לה מסיבת הפתעה.

- וואו, איזה רעיון נהדר - התלהבה שיפי.

- איך נעשה זאת? - שאלה מיד שבי המעשית.

- אמה של שולמית הציעה שנבוא מיד בגמר הלימודים, היא הזמינה אותנו לארוחת צהריים.

- אבל שולמית תראה שאני לא הולכת לאוטובוס... שמענה, יש לי רעיון! מירב, את תעכבי את שולמית כאן בבית הספר, ובינתיים נתקדם אנחנו לביתה, מה דעתכן?

- היא מגיעה! שנו נושא! - הודיעה שירה בלחש.

מיד פרצו מירב ושבי בוויכוח אודות הפאות החדשות, האם מותר או אסור להשתמש בהן. מירב טענה שלא כל אחת תחליט על פי הגחמות שלה אם מותר או אסור להשתמש בפאות. הרבנים הוציאו פסק הלכה הקובע כיצד צריכה להראות פאה כשרה, ואם מזלזלים בפסקי הרבנים, "אפשר ללכת לישון", כלומר אי אפשר להפוך את קיום המצוות לסופרמרקט וכל אחת תבחר מה היא רוצה לקיים ובאיזה אופן.

- אבל אישה יהודייה צריכה להתנאות לפני בעלה. בת דודתי אמרה שראש הישיבה של בעלה הורה שנשות האברכים צריכות אפילו להתאפר! - קראה שיפי.

הבנות שכחו שהן רק רצו להחליף נושא, ושולמית, שהצטרפה אליהן, כבר מצאה אותן באמצע הקלחת.

- מוזר מאוד! - הביעה מירב את דעתה - להתאפר? לחבוש פאה יפה? אולי רק בבית, וגם בזה אני מסופקת מאוד. איזו אווירה חינוכית זה ישרה על הילדים?

- אצלנו, החסידות, בכלל אין בעיה כזו, כי חובשים כובע מעל לפאה קצרה או שקושרים מטפחת נאה - אמרה שירה.

- כן, ודאי! - אמרה מירב בציניות – ה"גוראיות" חובשות פאות עד שאפשר לחשוב שנחתו מהוליווד, וכך גם נשות סאטמר בארה"ב.

- זה נכון! - הודתה שירה - אבל כל נשות ויז'ניץ, בעלז ועוד חסידויות הונגריות שמות כיסוי נוסף על הפאה, או שקושרות רק מטפחת.

- אתן יודעות? - אמרה שירה מהורהרת - אפשר לקבל יותר את מי שהולכת עם כובע או מטפחת, כיוון שעם הפאות המודרניות אין את יודעת אם מי שלפניך נישאה כבר או לא.

- אל תגזימי! - אמרה מירב, אפילו ה"חפץ חיים" כתב שמי שחובשת פאה יש לה על מי שתסמוך.

- את משווה את הפאות שנעשו אז, משיער כבש, לפאות ש"הולכות" היום? - התפלאה שירה, שבדרך כלל נמנעה מלהתערב בוויכוח, אלא שהפעם התקשתה מאוד לעמוד מן הצד - אני בטוחה שאם ה"חפץ חיים" היה חי בדורנו, הוא לא היה מתיר את השימוש בפאות המודרניות.

- למה צריך להתווכח - ניסתה שיפי לצנן את הרוחות - ממילא כל אחת תעשה מה שהחתן שלה יגיד לה.

כך ממשיכים הדיונים אף לשעות אחר הצהריים, כשההורים מתלוננים על חשבון הטלפון המנופח ועל שאי אפשר לקבל או להוציא שיחות מהבית, כיוון שבת התשחורת שלהם עסוקה בדיון לוהט עם חברותיה.

דווקא שבי מגלה רגישות, ושואלת: - את בטוחה שאמך לא מקפידה שאנחנו מדברות כבר שעה שלימה?

בסבב הטלפונים הוחלט שיום ההולדת יערך ביום שלישי הבא. שירה קנתה בלונים לקישוט. ביום שני נפגשו כולן על מנת לקנות מתנה משותפת. מירב קבעה נחרצות שצריך לקנות ספר בישול. הן לשולמית ימלאו שבע עשרה שנה, וצריך לחשוב על התכלית. שבי הציעה לקנות דווקא ספר קריאה.

מירב פלטה איזו הערה שיכולה להתפרש כבוטה במקצת, שבי נעלבה וכמעט עלתה לאוטובוס על מנת לחזור לקריית אתא. שיפי נזעקה על מנת ליישר את ההדורים, ושירה כמעט נאלמה דום. לאחר דיונים נוספים, הצליחה מירב לשכנע את הבנות שספר בישול ואפייה ישמש את שולמית אף בשנים הבאות, לאחר שתזכה בע"ה להקים בית בישראל, וכך לא תשכח את חברותיה אפילו אם תהיה מטופלת בזאטוטים העלולים להשכיח מאמא לחוצה אפילו את שמה.

למחרת בקשה מירב משולמית להישאר לאחר סיום הלימודים ולבוא אתה למזכירות. שולמית, שהתאכזבה מעט מהעובדה שאף אחת מחברותיה לא זכרה את יום הולדתה, וגם בבית לא הזכירו את העניין, גילתה אדישות, אולם נעתרה לבקשה. הן אין היא תינוקת שצריך לחגוג לה יום הולדת ולהרים אותה על כיסא, חשבה. שיפי, שירה ושבי כבר הספיקו להגיע לביתה של שולמית, שגרה ברחוב המקביל לבית הספר. השולחן היה מכוסה במפה, וערוך בכלים חד פעמיים בצבע ירוק וקרם. מפיות יפיפיות בצבע ירוק כהה, ירוק בהיר, קרם ופס זהב עיטרו את השולחן שהיה נראה מפואר ממש. שירה הוציאה את הבלונים וניפחה אותם. שבי ושיפי קשרו אותם אל סרט שהעבירו לאורך הסלון.

שבי הוציאה כרזה מקושטת, עלייה נכתבה ברכה בכתב יפהפייה: "מזל טוב לשולמית בת השבע עשרה".

- עוד מעט היא תגיע - הזהירה שיפי.

- בואנה נשאיר את התיקים בפרוזדור, ונתחבא בחדר, כדי שהיא לא תראה אותנו מיד כשתיכנס הביתה - הציעה שירה.

אפילו שולמית שיתפה פעולה בלי משים, בכך שהזמינה את מירב לעלות לביתה לכמה דקות. נשמעה נקישה בדלת. הבנות עצרו את נשימתן.

- ש - לום! - אמרה שולמית בקול גבוה, אולי גם בכדי שישימו לב שאין היא לבדה. הסלון היה אפלולי מעט, ולכן לא הבחינה בשולחן הערוך ובבלונים. שולמית פנתה לפרוזדור ונעצרה מיד.

- רגע! מה התיקים של שירה, שבי ושיפי עושים כאן? תמהה, אך לא הספיקה להביע זאת בקול רם, כיוון שהן פרצו מהחדר, והתנפלו עליה בנשיקות ובאיחולי "מזל טוב".

שולמית פרצה בבכי.

- חשבתי ששכחתן שיש לי היום יום הולדת - אמרה.

- בנות, אתן וודאי רעבות מאוד! - קבעה אימא של שולמית - גשנה ליטול ידיים!

לשולחן הוגשו סלטים, דגים ובורקס. קבוצה של חמש בנות נמרצות בגיל שבע עשרה, שתי אחיותיה הצעירות של שולמית, אחיה הקטן ואמה ישבו סביב שולחן האוכל ששימש את המשפחה בשבתות ובחגים.

בשעה שליקקו בהנאה את הגלידה שהוגשה לקינוח, הגישה שיפי את המתנה לשולמית, שהתרגשה מאוד בקריאת הברכה.

- מירב, את חיברת את הברכה? - שאלה שולמית.

- כמובן! וכי מי מאתנו יודעת לחרוז יפה כל כך - צחקה שירה.

אמה של שולמית הביאה להן פלסטלינה, ובקשה מכל אחת לעצב מוצג שיבטא את הברכה שבה הן רוצות לברך את שולמית. שירה עיצבה ספר תהלים, כדי שתתפלל לקב"ה שישלח לה זיווג הגון ובזמן. שיפי עיצבה מטבח - כי היא אוהבת כל כך לבשל ולאפות. שבי יצרה טלפון, כדי שלא תשכח לשמור על קשר. ומירב עיצבה תיק שבו תשמור את הדברים החשובים באמת.

*  *  *

מארה"ב הגיעו ידיעות מעציבות. בתחילה נפטר סבא רפאל, ואחרי חודש נפטרה גם סבתא רפאל. ממשפחת אמה נותרה לה רק דודה אחת שלא התחתנה. המשפחה הקטנטנה הצטמצמה עוד יותר.