היא צריכה רק נקודות קטנות של טוב, בשביל להפוך את כל היום לטוב

הבוקר מתעורר לפניה. היא גוררת את עצמה מהמיטה, מחפשת את הערנות האבודה שלה בתוך מי הברז הקרירים. המים מעוררים אותה מעט, אבל עדיין, העייפות לא מרפה. אוח. כמה היא עייפה. לו רק הייתה יכולה להשתחל למיטה לעוד שעתיים...

"למה הנעליים שלהם זרוקות במסדרון?", היא שומעת בחצי אוזן ישנה (כן, גם האוזן שלה עדיין לא התעוררה) את אדון למה מתשאל את החלל. בעלה, כארי המעורר את השחר, ואין השחר מעורר אותו, כבר מספיק לתמוה על כמה עניינים שאינם סובלים דיחוי על הבוקר.

היא לא עונה לו. עם השנים למדה שלענות לשאלות מסוג ה"למה", זה סתם מעצבן ולא יעיל.  

במקום זאת היא מתחילה למשוך במעט קוצר רוח ילדים עצומי עיניים המכורבלים במיטתם, ולדרבן את אחיהם הערניים למחצה למען יועילו בטובם ליטול ידיים ולצחצח שיניים כראוי. היא פועלת כמו נמלה עמלנית, זזה מכאן לשם, מלבישה, מזרזת, גוערת, מחתלת ומרגיעה, כשמדי פעם היא נעצרת מעוד אבן נגף מזן ה"למה" המשתחל אליה דרך הפתח.

בלי להרגיש, קוצר הרוח נהיה לעצבים של ממש. הטון המזרז את ילדיה עולה לאוקטבה מסוכנת. עוד רגע והיא עונה לו. עוד רגע ותשיב לו למה אחד אפיים, או לחילופין תשאג שאגת אריות על אחד מילדיה החפים מפשע. היא מרגישה אותם. את כל ה"למאים" האלו שהרעילו אותה מהבוקר. רוקדים סביבותיה במחול קטלני. לועגים לקיומה, מדביקים אותה בשַׁאֶלֶת פנימית מתסכלת:

למה הוא מנגן את המנגינה המעצבנת הזו כל בוקר?

למה הוא לא מניח?

למה הוא לא יכול לעזור בשקט, בלי ציפיות ובלי קיטור מיותר ומזיק?

היא רוצה למחות את הטענות הקיומיות עליה עצמה. היא יודעת מה הוא חושב לעצמו בסתר לבו. הוא תמה מדוע היא לא מצליחה לתקתק את הכל יום קודם כמו אחותו, מורה בכירה בתיכון, אם למשפחה ברוכה, שבעלה כמעט ולא נוכח במארג המשפחתי. הוא גם וודאי נזכר בסילודין בדייסת הסולת של אמא שלו, שהייתה מוכנה על השולחן, מדיפה ניחוח קינמון שנמהל בריחות הניקיון המבליחים מכל חלקי הבית עוד טרם פקח את עיניו.

אבל היא ככה! קצת מסדרת - הרבה מבלגנת, חיה בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין טף חוגג לילדי בית ספר שובבים, עובדת במשרה חלקית - וגמורה לחלוטין ממנה, ושורדת יום אחר יום בסייעתא דשמיא גדולה. אין מה לומר, הרבה מההישרדות הזו היא בזכות העזרה שהוא מגיש. אולי היא באמת לא בסדר. למה היא לא מצליחה יותר? למה הכל קשה לה כל כך, והתארגנות פשוטה של בוקר היא מבצע קריעת ים סוף?

היא רוצה לשקוע בביצה סמיכה של אדישות. לא להרגיש כלום. אדישות היא הפתרון לבקרים הלחוצים, מלאי העכירות מהסוג הזה. שהגל יעבור, שנהיה כבר אחרי השליחה הגואלת.

אבל פתאום היא נזכרת. היא נזכרת בגברת אזמרה.

אזמרה הנפלאה, שנותנת ריח טוב בה עצמה.

אזמרה, שיודעת להגיע לפינות נידחות ולהפריח אותן בחן דקדושה.

בשביל גברת אזמרה צריכים רק נקודות. נקודות קטנות של טוב.

צריך לשים לב אליהן, להגדיל אותן, ואז הן משתלטות על המציאות ויוצאות במחול שמבריח את השדים כולם.

היא בוחנת את מעשיה מהבוקר, ומגלה שאף על פי שהיא עייפה מאוד, היא ממשיכה לעשות את שלה בלי להרפות. להלביש, לדאוג. היא שמה לב שבגדיהם של הקטנים מדיפים ניחוח ניקיון. אז אולי זה שווה פחות מדייסת הקינמון של סבתא אסתר, אבל גם זה ניחוח!

היא מתבוננת בילדת החמד שזה עתה הלבישו ידיה וסירקו, וביתר ילדיה הכמעט מאורגנים, ואומרת בקול רם, שיגיע עד הלב שלה:  

"איזה יופי של בגדים יש לנו! תודה השם שעזרת לי לכבס כל כך טוב! ראו, ילדים, כמה הם נקיים ונעימים! כמה כיף לאמא לראות את הילדים שלה לבושים בבגדים נקיים עם ריח של ניקיון. תענוג!".

אדון "למה", שבדיוק הגיע לזרז את החבריה המתארגנת, שומע את דברי אשתו ובוחן בעיניים חדשות עוד כמה תענוגות של 100% כותנה הזרועים כפירות בשלים על קרקעית החדר.

היא לא רואה את המהומה. הכל טוב עכשיו. היא כולה בתוך החוויה. היא אמא יהודייה, והיא מכבסת בשביל הילדים שלה! הנקודה שלה מאירה לה. יש להם מה ללבוש! הבגדים כולם לוחשים לה שיר זמר והלל. לנעמי יש שמלת משבצות מדיפה ריח בדין של אצות ים. זה לא נפלא, תגידו?

"אין כמו אמא בעולם", הוא מחייך חיוך רחב, נדבק באחת בשמחתה של אשתו. "הבגדים עם ריח מצוין", נושם מלוא ריאותיו את המכנסיים של דודי, ומרים עוד ערמת בגדים מהרצפה לכיסא הסמוך.

"אין כמו אבא בעולם", המחמאה זורמת ממנה, בלי מאמץ כלל. זה פשוט מאיר! "ילדים! רוצו לקחת את הכריכים האלופים של אבא, הוא בטח כבר עטף לכם אותם עם נייר סופג!".

כולם ערניים עכשיו. ערניים מבפנים, מלאי חיות. הנקודות הטובות התעוררו מתרדמת החורף, וה"למאים" גורשו בבושת פנים מהחלון.

תודה, גברת אזמרה. כמה טוב שבאת לבקר. ואולי, אם לא אכפת לך, תסכימי להגיע גם מחר?