"תתבייש, הצאר אמר לך להלקות אותי 50 מלקות, ואתה נתת רק 49..."

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" (א', א').

בפרשתנו ובפרשיות הבאות, מתוארת ירידת עם ישראל למצרים, שם סובלים הם צרות קשות ונוראות עד בא שעת גאולתם.

מהי תכלית ירידתם למצרים? לשם מה צריך עם שלם לגלות לארץ נכריה ולהשתעבד בפרך?

התשובה טמונה במלים: "וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים י"ד, ב')

כדי לזכות להיות האומה הנבחרת ולקבל את התורה הקדושה, היו ישראל צריכים לעבור "אימונים" קשים ומפרכים מאד. מצרים היותה עבורם כור ברזל, והפכה אותם לחסינים וחזקים לצורך קבלת התורה הקדושה, והעמידה בכל הניסיונות הצפויים לעם היהודי במהלך הדורות.

"לא נתנה תורה אלא ליוצאי מצרים" (מכילתא בשלח י"ז), כיוון שהם עברו את כור ההיתוך שהיה במצרים, ועל ידי כך קבלו את הכוח הנדרש לקבלת התורה הקדושה בקלות ובשמחה.

הם, שקמו בכל יום קודם עלות השחר, וחזרו לביתם בצאת הכוכבים, לאחר יום מפרך של עבודה קשה, יוכלו הרבה יותר בקלות לקום בהשכמת הבוקר לתפילה ולהניח תפילין וטלית.

הם, ששברו את גוום והשתעבדו לנוגשים האכזריים, יכופפו בשמחה את גוום לפני מלך מלכי המלכים, ובכוחם יהיה למסור את נפשם על תורת ה' ומצוותיו, ולעבוד את ה' יתברך בכל מצב, באש ובמים.

זהו שאמר הכתוב: "עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ" (שיר השירים א', ג'), ודרשו חז"ל "עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ, קְרִי בֵּיהּ עַל מוּת" (עבודה זרה לה ע"ב) – באהבת עם ישראל לה' יתברך, הם מוכנים למסר את נפשם עבור קיום רצונו.

חיל הקוזקים של הצאר ניקולאי

התמסרות כזו, עד כדי מוות, הנה לכאורה בלתי נתפסת במושגים אנושיים, אך היו דברים מעולם, וכבר ידע העולם גלויים מעין אלו, כשאנשים בני תמותה הצליחו לצור סביבם הערצה עד כדי כך שפיקודיהם הסכימו לעשות הכל - ואפילו למות - על מנת למלא את רצונם.

קיסר רוסיה, הצאר ניקולאי, היה אחד מן האישים הללו.

הצאר ניקולאי האדיר היה עריץ מאוד. שמו בלבד היה מעורר חלחלה בלב האזרחים. היה לו צבא אדיר עם חילות שונים. בראש כל חיל עמד מפקד אחר. אך היה חיל אחד תחת פיקודו האישי של ניקולאי - "חיל קוזק".

לחיל קוזק לא היה כל אחד יכול להתקבל...

אם חשקה נפשה של אם, שבנה התינוק, מחמד ליבה, ישרת בבוא העת את הצאר הגדול, הייתה צריכה להביאו בגיל חודש ימים לפני הצאר - "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה"... הצאר לא הסתפק בעצם ההבאה ובמסירות שהוכיחה אם הילד בהביאה "מִנְחָה... שְׁלוּחָה לַאֲדֹנִי"... התינוק הזעיר, שזה עתה החל לפקוח את עיניו ולהתמקד בחפץ כלשהו, היה צריך לעבר מבחן קבלה... לא פחות ולא יותר!

הצאר היה מתבונן בו, צובטו על לחיו וסוטר על פניו. כאן החלו דקות ארוכות של מתח, שבהן לא ידעה האם את נפשה. והיה, אם התינוק בן החודש היה מפסיק את בכיו כעבור כמה רגעים, היה ניקולאי מעבירו לשלב ב' של המבחן, אך אם הבכי היה נמשך זמן ממושך, היה הצאר מסלקו מעל פניו, באמרו כי אין הוא מתאים לשמש כחיל הצאר, ולא עזרו כל תחנוניה ויפחותיה של אימו.

שלב ב' של המבחן החל בגיל שלוש. או אז, היה צריך הילד לעבור אמונים מפרכים, כאילו היה אדם מבוגר. בגיל עשר שנים כבר נהפך לגיבור גדול, והתקבל סופית.

מדי שנה בשנה ערך ניקולאי מפקד לכל חילו, ובו היו מוכרחים החילים להראות מעשי גבורה יוצאי דופן.

ניקולאי היה, למשל, קורא לאחד החילים ומצווה עליו להפסיק לנשום למשך מספר דקות. הקוזק היה נשמע לדבריו, ומפסיק לנשום, עד שהיה צונח ארצה מת... כלם היו מוחאים כפים - אח, כל הכבוד, זה קוזק אמיתי שמגיע לו צל"ש!...

לעיתים היה קורא לקוזק ומצווה עליו להיכנס לתוך האש, ולעומד שם דום. הקוזק היה מודה לניקולאי על שזיכהו במשימה, וקופץ בשמחה למדורה. השאר היו מריעים ושמחים לכבוד הגיבור הלאומי.

לפעמים לא רצה הצאר לראות גופות, והסתפק במבחן קל יותר - הוא היה קורא לחייל, מצווה עליו לשכב על הארץ ולקבל חמישים מלקות ממקל מסומר במסמרים עבים. במקביל היה מורה למכה בשקט, שיכה אותו רק ארבעים ותשע מלקות. כשהסתיימו המלקות, והמכריז היה מורה להפסיק, היה הקוזק המכה קופץ ממקומו וזועק: "התבייש לך! אדוני הצאר אמר להכות חמישים מכות, ואתה הכית רק ארבעים ותשע. חובה עליך להכות אותי עוד מכה אחת"...

אם היה ניקולאי קורא לחיל ומודיע לו שהוא משחרר לביתו ופטור משרות בצבא, היה הקוזק שב לביתו אבל וחפוי ראש ובוכה בכיות נוראות - מה עשיתי שכל כך לא נשאתי חן בעיניו? למה לא נתן לי שום משימה? מפני מה לא קיבלתי הוראה להישרף או לקבל מלקות? איזה מום מצא בי?!...

האמה הנבחרת של הקב"ה

חיל הקוזקים של ניקולאי מהווה עבורנו משל לחיי עבדות לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

לקב"ה, להבדיל, יש בעולם עמים רבים, ומתוכם בחר לו את האומה היהודית, והטיל עליה משימה מיוחדת - לשמש כחיל פרטי שלו ולא של אף אחד אחר. הוא הממנה הישיר עלינו.

לקבוצה נבחרת זו נדרשים אימונים מיוחדים, ואכן אימונים כאלו קיבל העם היהודי במשך כל שנות קיומו. עברנו אמונים של אינקוויזיציות, של מסעי צלב, של פוגרומים. על בשרנו חווינו את המשרפות ואת אכזריות החיה הנאצית, ועם כל זאת נותרנו זקופי קומה, ביודענו כי אנו חיילים של בורא העולם! אנחנו, עם ישראל, איננו מרכינים ראש בפני שום אמה ולשון! יהודים אנו, ויהודים נמות!

כזה הוא העם היהודי, אשר מוסר את נפשו עבור התורה הקדושה!

מתוך "משכני אחריך" שמות חלק א'.

לרכישת ספרי "משכני אחריך" על ספר שמות בהידברות שופס, לחצו כאן.