במחשבה תחילה לפרשת שמות: הסוד שמנחי קורס הורים צריכים לשמוע

"איך עובד הטלגרף", השתאה שמערל, "אני לא מבין. אתה מקיש נקודות וקווים בעיירה שלנו, וזה מגיע למקום אחר. איך???".

"תאר לעצמך שיש כבש ארוך שראשו בווילנא וזנבו בקובנא", הסביר זעליג, "אם תמשוך בזנבו בקובנא - הכבש יִפְעֶה בווילנא. הבנת?".

"כן, לגבי הכבש אני מבין", הסכים שמערל, "אבל איך זה עובד בטלגרף?".

"בדיוק אותו דבר", ענה זעליג בסבלנות. "רק בלי הכבש"...

* * *

תיבה קטנה משייטת על מי היאור, סגורה. בתיה, בתו של מלך מצרים, מושיטה את ידה ולוקחת את התיבה.

"ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותאמר מילדי העברים זה".

שני נתונים טעונים הסבר. א. אם התינוק בכה - מדוע היא ראתה "והנה בוכה הנער" רק כאשר פתחה את התיבה, הלא הייתה צריכה לשמוע את הקול קודם לכן? ב. מהיכן לבתיה הביטחון "מילדי העברים זה"? האם לא ייתכן שאיזה מצרי מאס בילדו והותיר אותו ליד הגורל - כפי שקורה בעולם עד היום?

"עזריאל, תירגע", דיבר האב בקול שקט אל הילד שיושב בעגלת הקניות ומיילל בקול גבוה שהוא רוצה עוגיות. "עוד כמה דקות אנחנו מסיימים פה. אתה עייף ורעב. עוד מעט נגיע הביתה והכל יהיה בסדר".

גבריאל הביט ביהודי שדיבר בשלווה אל הילדון שלא הפסיק ליילל, והתפעל. "איך הוא עושה את זה?", השתאה.

עגלת הקניות שייטה כעת בין מדפי השוקולד והסוכריות. "אבא, אני רוצה", ביקש הילד בתחנונים. אבא הסביר ש"אנחנו לא קונים עכשיו ממתקים", והמשיך לדחוף את העגלה קדימה.

כצפוי, הסירנות התחדשו בווליום גבוה. הילד יילל ובכה, אפילו הצליח להזיל שתי דמעות ופניו היו סמוקות ממאמץ.

"עזריאל", דיבר האב בקול רגוע כאילו הוא באמצע הקראת שיר פיוטי מול ציבור מאזינים, "אתה מותש מכל היום. חכה עוד קצת. כבר מגיעים לקופה, משם נלך לרכב והביתה".

גבריאל המוקסם המשיך לעקוב. האבא הזה גאון! יש לו פטנט להרגיע ילדים. מנחי קורסים להנחיית הורים צריכים ללמוד ממנו.

ליד הקופה עיני הילד קלטו חטיף שוקולד מיוחד שהונח שם בכוונה כדי לגרות את הקונים. "אבאאאא", נדנד הילד בקולי קולות, "תקנה ליייי".

"עזריאל", האב לא התרגש בכלל, המשיך להשפיע שלווה ורוגע על הילד, "אנחנו כבר סיימנו. תתגבר שתי דקות, וזהו. זה מאחורינו".

בדרך לרכב שבר גבריאל את מחסום הבושה ופנה אל האיש. "סלח לי, אדוני", התנשם מאחוריו, "אני חייב להגיד לך שאתה אבא מיוחד. ראיתי איך התייחסת יפה לעזריאל הקטן, לא צעקת ולא כעסת עליו, רק הרגעת אותו. איך אתה עושה את זה???".

"לילד קוראים שלוימי", חייך ההורה בהבנה. "עזריאל, זה אני"...

ראיתי ביאור - שלצערי לא נכתב בשם אומרו - ומבין דבריו למדתי את הרעיון הבא: בת פרעה פותחת את התיבה ומגלה שיש שם תינוק קטן הבוכה חרש. כל כך חרישי היה הבכי, עד שהוא כלל לא נשמע בחוץ. רק כאשר נפתחה התיבה, "והנה נער בוכה".

בתיה עושה חשבון שאם התינוק הזה הוא "נער", דהיינו, בן שלושה חודשים - בשונה משאר התינוקות היהודים שנזרקו ליאור בני יומם - הרי שהוא שרד את האקציה.

המצרים היו נכנסים לבתי היהודים כשבידיהם תינוקות מצרים והם צובטים את ילדיהם-בשרם ומכים אותם. למה? כדי שיבכו התינוקות המצרים, וכאשר ישמעו התינוקות היהודים את קול הבכי - יבכו גם הם. טבע הוא שמוטבע בזאטוטים.

אם הילדון הזה שרד והגיע לגיל שלושה חודשים, משמע שהוא אף פעם לא בכה בקול!

בתיה מתפעלת מאוד ומגיעה למסקנה חד-משמעית: "מילדי העברים זה!".

ילד שמסוגל להתאפק ולא לבכות בקול, ילד שמסוגל לשלוט בעצמו באיפוק, מוכרח להיות בן לעם הנבחר. רק שם מרגילים אפילו פעוטות להשליט את המוח על הלב, למשול ברצונות, לכוון אותם ו... לצמוח.

* * *

נשים לב, שהתורה לא כותבת שמשה לא בכה. הוא בכה.

סביר להניח שגם בבית הוא בכה. אבל השליטה על עוצמת הרגש, על הווליום של הבכי - היא הדגש.

לחוות רגשות, בעיקר בזמני לחץ, מותר.

לא רק שמותר לחוות אותם, אלא שלא מומלץ ולא כדאי לחנוק אותם.

מה שבעיקר חשוב, הוא השליטה עליהם. הצורה המבוקרת שבה משתמשים בהם – "אותו דבר, רק בלי הכבש" - היא זו שקובעת את התוצאה הסופית.