הורים במחלקה האונקולוגית, פרק ט"ו: פתאום זכיתי בחצי מיליון שקל

למי שחשב שלצרות יש לפעמים מחלת שכחה, אז בבקשה. היה זה ביום שישי שגרתי למדי. עליתי על שלבי הסולם הגבוה על מנת לסדר נזילה בגג הבניין. לא היה ידוע לי עד אז, אבל מאז הבנתי שכנראה אני "צדיק", ואולי הגיע הזמן להתחיל לספור את שבע הנפילות של ה"שבע ייפול". ללא הסכמתי התחלתי בראשונה, ואני מוצא את עצמי חבוט כערבת הילדים בשלהי הושענא רבה, מובל באלונקה לתוככי ניידת מד"א, בואכה מיון בית החולים בילינסון.

אם אנסה לתאר את הכאבים העזים שחשתי בכל גופי, זה לא רק יהיה מיותר, אלא אף בלתי אפשרי. כמו ניסיון לתאר ריח מסוים; לא ניתן להבין עד שמריחים. גם את הכאבים שחשתי, לא ניתן לתאר על הכתב ולא להבין עד שלא מרגישים, ואיחולי שאף אחד לא ירגיש.

בבית החולים אובחנו אצלי שבירה ופריקה של הכתף השמאלית ושברים בצלעות צד ימין. מעבר לכאבים, המשמעות המידית של פציעה זו היא שעל צד שמאל אי אפשר לשכב בגלל שבירת הכתף, על צד ימין אי אפשר לשכב בגלל שבירת צלעות ימין, ועל הגב אי אפשר לשכב בגלל הצלעות והכתף יחדיו. האופציה היחידה שנותרה לי לשכב הייתה – על הראש או על הרגליים, ועכשיו לך תירדם.

הבשורה החשובה יותר שהגיעה לאחר בדיקת ה- CT הייתה – שהראש לא נפגע. לא רק פיזית, אלא גם מוראלית ורגשית הוא נותר יציב בין הכתפיים, ולא רק שלא נפגע, אלא הוא אף החל לעבוד שעות נוספות. הראש הרהר וחשב על שבוּש: "עולם הפוך. עכשיו היא בבית ואני בבית חולים".

באותם רגעים הרמתי עיני כלפי מעלה ופניתי לקב"ה. ביקשתי ממנו והתחננתי אליו שהכאבים האיומים, המרעידים את כל גופי ונשמתי, יתקזזו ממכסת הכאבים שנקצבה לשבוּש. אני יודע בוודאות שהיא כאובה מאוד ומתייסרת מאוד, וכדי לא לצער את אבא ואמא היא לא מספרת, רק שותקת.

חשבתי שמחברים לו את היד

זו לא הייתה רק בקשה ומשאלת לב, זו הייתה אמונה כנה, שכאבים אלו בוודאי מתקזזים משבוּש, כי כאבה של שבוּש הוא כאבי, והרי ברור שלא ייתכן שאסבול סבל מעבר לסבל שהוקצב לי בחבילה. לכן, אף שמאוד כאב לי – לא הייתי כאוב ולא התלוננתי. אדרבה, שמחתי שיש לי הזדמנות לקזז לשבוּש, הפרח הקטן שלי, את הכאבים שהיא סובלת שלא בעוונותיה.

לעומת זאת, במיטה לידי במלר"ד, מעבר לווילון, שכב נער צעיר שנפצע בתאונת אופנוע. מצרחותיו הרמות היה נדמה שמנסים באותה העת לחבר לו את ידו הקטועה לגופו, אבל לא, הוא בסך הכל שבר "רק" את אצבעו.

ההבדל בינינו היה כזה – לנער הצעיר פצוע האצבע, לא הייתה ילדה קטנה כאובה שהוא יכול לקזז לה מכאביה, ולכן כאבו כאב לו, ולא רק לו אלא לכל המאושפזים ולצוות הרפואי. לעומת זאת, אני ידעתי שכאבי מקזז ממכסת כאבי ילדתי. בדיוק כמו שאמרתי, הכל תלוי איפה הראש. רק הראש יחליט לך אם כואב לך אם לאו, "וכל ראש לחולי...".

השבת כבר קרבה. אני שוכב כאבן שאין לה הופכין, פְּשׁוּט ידיים ורגליים במלר"ד. פניתי לצוות הרפואי לאחר שהסברתי להם את הסיטואציה הלא נעימה, וביקשתי שאם הם אינם רואים צורך דחוף להשאירני בבית החולים, או אם לא מתוכננת לי פעולה רפואית בעשרים וארבע השעות הקרובות, אשמח להשתחרר לביתי.

בראשי קיננה הידיעה שבבית מחכה לי ילדה הזקוקה לטיפולי הצמוד. חלוקת העבודה מול אביטל הייתה שכל הנושא הקשור למתן התרופות הוא באחריותי בלבד. על גבה די והותר. מי יידע מתי וכמה תרופות לתת לשבוּש מתוך הים העצום של הקוקטייל הכימי, הטבעי והביולוגי, הכולל רספרים, זנטק, הבילק, אוקסיקוד, קנאביס, ווריקונאזול, מרופנייהם, לוסק, פלוקונאזול, יורסילט, אוגמנטין, סיפרופלקסין, נפוגן, דיפלוקן, פניסטיל, ציפורל, אומפרדקס, אמיקצין, חיבור לזונדה, פפטמן, נוטרן ג'וניור, זריקותGCSF ? בהיעדרי, מי ייתן לשבוּש את צרכיה, שאינם ניתנים לדחייה?

הבנתי שאין לי הפריבילגיה להתפנק בשל כאבי וייסורי, לפחות לא עכשיו. מי מסוגל להיות חולה כרגע?

בינתיים, בכל זמן השהות, הגניחות וההמתנה, הגיע הרב בן ציון פרישמן לסעוד אותי, כשהותיר מאחור את אשתו וילדיו בליל השבת. כמו כן הוא סייע לי גם לנדנד לצוות הרפואי על מנת לשחררני מהר ככל שניתן, נדנוד שהצליח, ובשעות המאוחרות של ליל שבת השתחררתי מבית החולים, כאשר הרב בן ציון פרישמן דאג מבעוד מועד שבחוץ יחכה לי האמבולנס של "עזר מציון" עם ה"גוי של שאבעס".

איזה אמבולנס לא היה?

האמבולנס המתין בסבלנות בחוץ, אבל אצלי רק החל קונצרט הקימה מהמיטה שעליה שכבתי. קונצרט צורם שלווה בקולות מנגינה שניים ושלישיים, אבל ביחס לכאבי הנדידה עד האמבולנס – הוא עבר בשקט ובמהירות.

אני מדדה ומדדה, עקב לצד אגודל, החוצה לכיוון האמבולנס. הסיבה שלא הובילו אותי בכיסא גלגלים היא מפני שהמעבר מעמידה לישיבה היה בלתי נסבל עד בלתי אפשרי, ושמרתי את האופציה הזו לישיבה באמבולנס.

בחוץ, מדד הסבלנות של נהג האמבולנס למול נדידתי האטית, חצה את כל המדדים שעלו בשנים האחרונות, כולל מדד הבנייה. זה בא לידי ביטוי מיד לאחר מכן, במהירות הנסיעה לבני ברק.

"ברוכים הבאים לבני ברק".

רבי עקיבא, הרב קוק, והופפפפ.... מול עיניי מהבהבים אורות אדומים. הפתעה בלתי הפתעתית ובלתי נעימה, מי ומה מחכה לי למטה על מפתן הבניין?

"החוט המשולש לא במהרה יינתק", שלוש ניידות אמבולנסים, של מד"א, של "איחוד הצלה" ושל "הצלה גוש דן", שהוזעקו בקריאת חירום לפנות את שבוּש לבית החולים. כצלע רביעית מצטרף אליהם עתה גם אמבולנס של "עזר מציון", ובלב שלי כמו עובר הרהור קל: "מזל שאין עוד ארגוני חסד". ראשית כל, לאחר סקירה קלה של השטח נרגעתי שאין בנוסף כצלע חמישית איזה אמבולנס של זק"א.

לאחר השניות הראשונות של ההלם, התעשַתִּי והבנתי שאין לי הפריבילגיה להתפנק עם כאבי, ככל שיכאבו, מול הצופים הנחמדים, ילדי הרחוב והוריהם, שנראה שחיש רגע קופצים הם מחלונותיהם לעיין בדו"ח הרפואי, ואולי אף להביע את דעתם ה"מקצועית" עליו. עם הדו"ח הרפואי איכשהו יכולתי להתמודד, אבל היה לי קשה עד קשה מאוד להתמודד עם מבטיהם הרחומים של הצופים במחזה של התמונה הדמיונית והלא הגיונית המצטיירת להם מתחת לבתיהם בשידור חי ובאופן מוחשי: "אב פצוע" החוזר מדדה וחבוש מבית החולים, וניצב למול ילדתו החולה המתפנה כעת לבית החולים עקב חולשה גופנית לא מוסברת.

על פניו נדמה להם שמישהו במערכת ההחלטות התבלבל, אבל מי כמוני עתיר הניסיון מומחה ומלומד בלחיצת יד חמימה של "יד ההשגחה העליונה", מבין ויודע שאף אחד כאן לא התבלבל.

הזכייה בלוטו

לאחר זמן, כשהתפזרו מעט ענני העשן, שמענו על חלק מהשמועות שהתרוצצו ברחבי השכונה. היה זה מצחיק עד מַבְכִּי מאוד, מה שהזכיר לי את סיפורו של הזוכה בלוטו, שניגש אליו חברו ואמר לו: "שולם רבּ איד, שמעתי שזכית השבוע במיליון שקל בהגרלת הלוטו. איזה יופי, לא שאני מקנא חס ושולם, ממש לא, אני רק שמח בשמחתך. אין לי שום כוונות, רק יהי רצון שתזכה להפריש את מעשרותיך למקומות הנכונים".

השיבו הזוכה: "יישר כוח גדול על הבּרוֹכה, האמ'ס, יש מן האמ'ס בשמועתך, אבל רק שלושה תיקונים אתקן בידיעתך המרעישה:

אל"ף, לא היה זה מיליון שקל, היה זה חצי מיליון שקל.

בי"ת, זה לא היה אני, זה היה שכני.

גימ"ל, זה לא 'הרוויח', זה 'הפסיד'".

כך דרכן של רכילויות ושמועות, כמו נוצות כרית מתפזרות ברוח, או כמו פצצות מצרר, או משל אקטואלי יותר: כמו גרורות – מישהו יורה אחת לחלל השכונה, ואז מתקבלת כמות של כל מיני, יצירה בלעדית וחדשה. רק הבעיה שמי שמקבל אותן הם אביטל ואני, והגרוע מכל, כשזה קורה מול החברים של ילדי והחברות של בנותי במוסדות הלימוד.

נחזור לליל שבת, כשכל עם ישראל "איש על מחנהו ואיש על דגלו", כל אחד עם משפחתו וילדיו יושבים לשולחן הערוך בטוב טעם, לבושים חגיגית ושרים את שירי השבת, "קה אכסוף נועם שבת", ומתענגים עם עוד "ווארט" מתובל על הפרשה. אנו נמצאים בסקאלה אחרת, עומדים בטבורו של רחוב, כשאני פצוע וכאוב ואביטל מחזיקה בידיה את בתנו שבוּש האפאטית. בתווך ניצבים הכוננים והפרמדיקים על שלל ארגוניהם, מוארים באורות אדומים מהבהבים.

ואז אני שואל: "אפשר להבין מי נגד מי כאן?".

התמונה המתבהרת היא כזו. ילדתי הקטנה שבוּש פשוט לא הסכימה להשלים עם הסיטואציה שאביה נמצא בבית חולים והיא נמצאת בבית. זה לא היה נראה לה הגיוני כל כך, ולשם כך היא החליטה שכל הדרכים והפרצופים כשרים, על מנת להלחיץ את אמה ועל ידי כך לפגוש את אבא בבית החולים. אבל משהגעתי חזרה, הפרצופים שעשתה שבוּש התחלפו, השתנו וחזרו לעצמם, ואז הוכרז על מצב חזל"ש (חזרה לשגרה), ומשכך החלטנו - אנו ההורים וצוות הפרמדיקים, שלא להתפנות...

עלינו לביתנו לאסוף קצת את השברים, אבל לא ליותר מדי זמן. סעודה שלישית, והנה שוב החלה שבוּש "לעשות פרצופים". אבל אבא נמצא בבית וגם אמא, ופרצופים למה? החלטנו שצריך לקחת את הפרצופים טיפה יותר ברצינות. מדדנו לשבוּש חום, ומהתוצאה הבנו שאנחנו צריכים לטוס לבית החולים. כשאני אומר "אנחנו", הכוונה לאביטל ולשבוּש, כי אני במצב טוטאל-לוס, פצוע ומושבת. ומה שהיה באותו לילה ארוך וארור, אספר בפרק הבא.

לתגובות: shalom8410966@gmail.co