הסדק שלי הוא אולי הפריחה שלך: 5 משלים למחשבה

אל תהיה צודק, תהיה חכם

פעם היה אדם זקן בגמלאות שמנוחתו הופרעה ע"י קבוצת ילדים, שנהגו לשחק מתחת לחלון דירתו הקטנה שבקומה הראשונה.

בשל חכמתו וניסיונו הרב, הוא העריך שלצעוק עליהם ולגרשם, לא יהיה נבון ואולי אף יחמיר את המצב.

הוא ישב וחשב כמה ימים, עד שלבסוף הבריק במוחו רעיון. הוא יצא החוצה אליהם ואמר להם שהוא נהנה לשמוע את קולותיהם של ילדים משחקים ושהוא מוכן לתת לכל אחד מהם 10 שקלים אם ישחקו מתחת לחלונו.

הילדים התמוגגו מהרעיון.

בשבוע הראשון, שילם להם 10 שקלים בכל יום משך כל השבוע.

בשבוע השני, הוא יצא אליהם שוב אחרי המשחק והסביר להם שבגלל שאין לו כל כך הרבה כסף, הוא ישלם להם עכשיו רק 5 שקלים לכל אחד.

הילדים לא אהבו את ההורדה בתשלום. חלקם עזבו, אבל רובם נשארו.

בתחילת השבוע השלישי, יצא שוב הגמלאי הזקן אל הילדים והסביר להם שהוא ממש עני והוא לא יכול לאפשר לעצמו תשלום כזה. הוא הודיע כי מעכשיו ישלם רק שקל אחד ליום לכל אחד מהם.

הילדים עזבו בזעם, תוך שהם מפטירים לעברו שהם לא מוכנים לשחק תחת חלונו....

חברים, בחיים לא צריכים להיות צודקים, צריך להיות חכמים! לא תמיד הצדק הוא הדרך הנכונה. רצוי להשתמש בשכל וההיגיון ולסגת מעמדות נוקשות שלא מובילות אותנו לשום מקום ואף לסבך אותנו.

לעיתים, הרצון שלנו להיות צודקים ו"לנצח", גורר אותנו למלחמות התשה עם הסובבים אותנו, גורם לנו להתנהגות שלילית ולא נעימה. לא פעם, אנו חושבים שלוותר "ולהוריד את הראש" זה להפסיד, אבל זה נובע מתוך גאווה. אדם שמוותר לחברו לעולם לא מפסיד. גם אם הוויתור קשה והניסיון לא פשוט, צריך לזכור שמוויתור לא מפסידים...

הרעה הנראית לנו בעין, היא בעצם ההצלה שלנו...

יוסי קבע תור לרופא על מנת להשתיל כתר באחת משיניו...

הרופא הכין את הכתר להשתלה, פתח את פיו של יוסי כדי 'להלבישו' על השן, אך הכתר החליק היישר אל תוך גרונו של יוסי. הסכנה הייתה גדולה, צדו האחד של הכתר חד מאד והוא עלול לקרוע את הוושט. מיד נלקח יוסי לבית החולים היישר אל צילום הרנטגן.

בינתיים הגיעה משפחתו של יוסי שקבלה את הבשורה. תוך כדי תפילות לבשורות טובות אחד מהם אמר: "רק יסתיים הטיפול ואני אתבע את הרופא למשפט על רשלנות איומה!"

לאחר כמה שעות יצא הרופא ואמר: "עשינו ליקירכם צילום בגרון - הכתר לא נפל בצד המסוכן, אך עם זאת בעקבות הצילום גילינו ממצא מדאיג - יש לו בגרון גידול! הגידול נמצא בשלביו הראשונים ולכן יהיה קל להוציאו ללא סכנה. אלמלא הצילום לא היה שום סיכוי לגלותו".

יוסי עבר כמה טיפולים והגידול הוסר...

פנה אחד מחבריו של יוסי אל קרוב המשפחה שאיים לתבוע את רופא השיניים ושאל: "האם כבודו מתכוון עכשיו לתבוע את רופא השיניים או להביא לו זר פרחים...?".

אין ספק בכך שרופא השיניים מעד ומעל בתפקידו. אך רק בורא עולם ידע שהטובה הגדולה ביותר שניתן לעשות ליוסי היא נפילת הכתר לגרונו...

כמה פעמים אנו "רצים" להסיק מסקנות נמהרות ודנים את חברנו לחובה. לא רק את חברנו, אלא גם את דרך הנהגתו של בורא עולם.

לא פעם עוברים עלינו אירועים שלא מבשרים טובות, אירועים בהם הנזק נראה לעין. אך צריך לדעת, שבורא עולם רואה מעבר, רואה צעד קדימה, רק הוא מבין שהרעה הנראית לנו בעין היא בעצם ההצלה שלנו...

אדם שמאמין באמונה אמיתית ושלמה שמה שעושה בורא עולם - לטובה הוא עושה, יש בכוחו להישאר רגוע ושלו גם בשיא האירוע הכואב. זכור - אם אחרת לעבודה כי היו פקקים, אם נפלת ונגרם לך נזק, אם החנות נסגרה בדיוק שהגעת אליה... הכל לטובתך.

כל חסרון הוא גם מעלה פוטנציאלית

לאישה סינית מבוגרת היו 2 כדים גדולים. כל אחד תלוי על קצה מוט ארוך שהיא נשאה על צווארה.

לאחד הכדים היה סדק. הכד השני היה שלם ומושלם ותמיד סיפק מנה שלמה של מים.

בסיום הליכה ארוכה מהנהר עד לבית, הכד הסדוק הגיע מלא רק עד חציו.

כך במשך שנתיים תמימים. מידי יום הגיעה האישה הביתה עם כד וחצי מים בלבד.

מובן שהכד המושלם היה מאד גאה בעצמו ובהישגיו. הכד הסדוק המסכן התבייש במומו והרגיש אומלל על שהצליח לעשות רק חצי מתפקידו המיועד.

לאחר שנתיים של כישלון צרוב מבחינתו, יום חד, ליד הנהר, פתח הכד את פיו ואמר לאשה: "אני מתבייש בעצמי בגלל שהסדק שבצידי גורם לדליפת מים ממני, כל הדרך לביתך".

הזקנה חייכה, "שמת לב, כד יקר, שישנם פרחים בצד שלך של השביל ואילו בצד של הכד השני יש רק שממה?"

אין זה בחינם. הייתי מודעת תמיד לחסרונך ועל כן זרעתי זרעי פרחים בצד שלך של השביל. כל יום כשאנו חוזרים מהנהר אתה משקה אותם!".

במשך שנתיים אני נהנית מהפרחים המרהיבים המקשטים את ביתי שאותם אני קוטפת מצד השביל. אילו לא היית בדיוק כפי שאתה, כל היופי הזה היה חסר מן העולם...

לכל אחד מאתנו חסרון הייחודי שלו. חיינו המשותפים כל כך מעניינים וכדאיים, בזכות "הסדקים" שיש לכל אחד. צריך רק לקבל כל אדם כפי שהוא ולחפש בו את הטוב. אף אחד אינו מושלם, אפילו לא אנחנו עצמנו. חשוב כי לא נהיה כל כך שיפוטיים וביקורתיים כלפי האחר. בואו ננסה לראות את הטוב בזולתנו.

כל תכונה רעה יכולה להיות בסיס ופתח לתכונה טובה מאד. לדוגמא, העקשנות-יכולה להיות חוזקה וחוסר הפכפכות בעבודת ה'. לומדים כאן יסוד: כל חסרון - הוא גם מעלה פוטנציאלית. היסוד הזה בא לידי ביטוי בהרבה מקומות בתורה. למשל, דווקא הלבונה שריחה רע, ודווקא הערבה שאין בה טעם וריח, הן תנאי הכרחי להגיע לקדושה, להפוך עוונות לזכויות...

סנדל אבוד

כל מי שנוסע ברכבת הודית יודע עד כמה הן עמוסות.

יום אחד איבד נוסע שישב על גג הקרון את אחד מסנדליו. הסנדל נפל מרגלו ונחת לצד המסילה. האיש חלץ במהירות את הסנדל מרגלו השנייה והשליך גם אותו מטה אל המסילה, בטרם תחלוף הרכבת.

נוסע שישב לידו התפלא ושאל אותו על מעשיו.

"ממילא אין לי מה לעשות עם סנדל אחד בלבד"´, ענה האיש,´"לי הוא כבר לא יביא תועלת, אך אם ימצא מישהו את הסנדל שנפל מרגלי, עדיף שימצא זוג סנדלים"...

הלוואי שכולנו היינו כמו אותו נוסע עני על גב רכבת הודית. כאלו שמוכנים לתת מה שאיננו צריכים לו למי שכן יש לו שימוש (ושיוכל לעשות בו שימוש נאות).

זה לא קשה. לכולנו צעצועים, ספרים, בגדים או חפצים שאין להם שימוש בבית. במקום להחזיק אותם במחסן, אפשר להביאם למיעוטי יכולת, שבטוח ימצאו בזה תועלת...

אין ערוך לחשיבותה של מצוות הצדקה: מצווה לתת לאחרים, לוותר על האנוכיות והחומריות למען הזולת, להעדיף את הרוח על החומר, את הנפש על הגוף, את הערכים על התאוות האישיות.

עולם הבא

שיחה בין שני תינוקות נמצאים ברחם של האם.

תינוק א': "אתה מאמין בחיים שאחרי הלידה?".

תינוק ב': "מה זאת אומרת?! ברור! חייב להיות משהו אחרי הלידה, ברור שאנחנו פה כדי להכין אותנו למה שיבוא מאוחר יותר".

תינוק א': "שטויות! אין חיים אחרי הלידה, איזה מין חיים הם יהיו?".

תינוק ב': "אני לא יודע, אבל יהיה יותר אור מאשר פה. אולי נוכל ללכת על הרגליים שלנו ולאכול בעזרת הפה. אולי יהיו לנו חושים אחרים שאנחנו לא מכירים ומבינים עכשיו".

תינוק א': "זה אבסורד. אי אפשר ללכת! ולאכול דרך הפה? השתגעת! חבל הטבור מספק לנו את כל מה שאנחנו צריכים. והוא קצר ואנחנו לא יכולים להתרחק. חיים אחרי הלידה לא אפשריים מבחינה הגיונית".

תינוק ב': "ובכן, אני חושב שיש משהו אולי זה שונה מאשר כאן, אולי לא נצטרך את החיבור הפיזי הזה יותר".

תינוק א': "שטויות! ואם יש חיים אחרי הלידה, למה אף אחד לא חזר משם אף פעם? לידה זה סוף החיים! ואחריה אין שום דבר מלבד חושך, שקט ואבדון. לא מגיעים לשום מקום".

תינוק ב': "ובכן ,אני לא יודע! אבל בטוח שנפגוש את אמא והיא תדאג ותטפל בנו".

"אמא?" שואל תינוק א', "אתה באמת מאמין באמא? זה משעשע! אם אמא באמת קיימת, איפה היא עכשיו?".

תינוק ב': "היא נמצאת סביבנו כל הזמן. אנחנו מוקפים בה. אנחנו עשויים ממנה. אנחנו חיים בתוכה. בלעדיה, העולם שלנו לא היה יכול להתקיים".

תינוק א': "אני לא רואה אותה, אז לא הגיוני שהיא קיימת!".

תינוק ב': "לפעמים, כשאתה שקט ואתה מתמקד ובאמת מאזין, אפשר לקלוט את הנוכחות שלה ואפשר לשמוע את הקול האוהב שלה שר לנו.... קורא לנו מלמעלה...".

נשמע לכם מוכר?

זה לא עניין של אמונה. הלידה תתרחש בכל מקרה - שני התאומים מסכימים בנוגע לכך. רק שתאום אחד טוען שיש המשך אבל באופן אחר, בצורת חיים אחרת ממה ששניהם מכירים. לעומתו, התאום שני מאמין שבלידה החיים נגמרים ואין המשך בכל צורה שהיא. כששניהם ייוולדו, אכן הם יעברו טרנספורמציה לצורת חיים אחרת בלי קשר לשאלה האם אתה תאום מאמין או תאום אתאיסט. רק שהתאום המאמין מודע יותר לסביבה שלו...

חברים, גם עכשיו יש לנו אבא ששומר ומשגיח עלינו כל הזמן, גם אם אנו לא רואים אותו. בלעדיו, העולם שלנו לא היה יכול להתקיים. אם באמת נתבונן, נגלה שכל הבריאה צועקת שיש בורא לעולם שמשגיח על כל פרט ופרט. ולאחר 120 שנה, יש חיים לאחר המוות ונשמתנו תעלה למעלה ואז יתחילו החיים האמיתיים שלנו, בעולם הבא...