פתאום רציתי להודות על הדמויות שהקב"ה בחר לי בפינצטה למסע

אני יודעת, צריך לגדול, וגם רגשנות יתר צריכה להיות מאוזנת. אבל אני ממש מתחננת שאת זה לא תקחו ממני, את היכולת להיכנס חופשי לעומקא דליבא של עצמי ולשוטט שם באופן עצמאי.

עובדה, אף על פי שאנחנו ליטאים רגילים בהחלט, אני עדיין יכולה אחרי שנים ארוכות בתשובה לבכות מ"מודה אני" ומהרעיון שהנה יש אישור לעוד יום כאן להתחיל.

זה לייף סטייל מבחינתי שבאף סופר פארם לא קונים.

דומעת מקיגל שעשיתי והצליח לי, מלנשום את הילדים, מנוסטלגיה וגעגועים.

אני לא צריכה להעביר אפילו כרטיס בדלת הכניסה של מאחורי הקלעים של הרגשות של עצמי, הם זמינים לי, הם קוראים לי ואני עונה.

אני שמה לב לפעמים שאני מביכה בטעות אנשים שאצלם כבר חיים שלמים סגור שם המסדרון אל תוך הלב של עצמם, ומכאן נותר לי רק להתפלל עליהם.

היה כאן עוד משפט שכתבתי קודם, אבל עכשיו הוא נראה לי קיטש. אז מחקתי.

השבוע נתתי שימת לב מיוחדת לז'אנר מסוים מאוד בממלכת געגועי. הם באים לי, אגב, בקפיצות של עשרים. כל עשרים שנה אני מתחילה להתגעגע אחורה. ביום הולדת עשרים התגעגעתי לגיל אפס, ביקשתי מההורים שלי לעשות לי טיול לירושלים ולהראות לי איפה הכל התחיל. בגיל שלושים התחלתי להתגעגע לגיל עשר, וביקשתי מבעלי שניסע ללונדון לראות איפה התעוררתי לאמונה. נראה לי שאני ברורה.

מיד אשוב.

יש למרפי אח שיוצר תופעה מוכרת.

האח אומר ככה: נגיד ששבע שנים לא היית במדרחוב של זיכרון יעקב. נחמד שם דווקא, פעם, כשבתי מאיה היתה קטנה עשינו שם באחת החצרות סדנה ליצור דפים שנקראה "תות נייר".

כל כך אוהבת להיות עם הילדים שלי. זה תמיד נראה לי הבילוי הכי שווה בעיר.

אף פעם לא התחברתי לגודל הקושי והשינוי שהם הביאו כשהם הגיעו כמו שאני שומעת וקוראת אנשים, מעולמות אחרים, שעושים כזה סיפור מהקטע הטכני עם הילדים, ועם איך הם יסתדרו עם החופש, נעבך, שנלקח מהם.

הדבר שאני הכי אוהבת לעשות איתם זה כלום. אפילו היטבתי ללמד את הנכדה שלי את הפקולטה הזו. היא כזו חכמה, שהיא נכנסה איזה יום ואמרה בקול דקיק של בת שנתיים וקצת "סבתא, באתי לעשות איתך כלום".

וידעתי שחינכתי עוד דור לרוגע יחסי.

אין לי צורך להפעיל אותם או לחשוב מה הדבר הבא שנכון לעשות כרגע.

כשנהיה רעבים - נאכל, כשנרצה לשיר - נשיר, כשמישהו יריב עם אחיו הקטן, שיריב.

אשמח לדבר איתם על החוויה אחרי, בכל זאת, אני צאצאית של חוה.

ילדים רבים לא עושים עלי רושם.

גם לא כאב של פרידה בבוקר בגן.

מבינה.

 אני איתך.

גם לי קשה להיפרד מעצמי כשאני צריכה להיות שם בשביל אחרים.

היינו במרפי.

אז אם שבע שנים לא הייתי במושבה של הברון, יוצא לי פתאום, בלי קשר לכלום, למצוא את עצמי פעמיים בשבועיים במדרחוב הזה.

וכאילו שאין קשר בין הנסיבות, פעם קבוצה שהזמינה הרצאה במסעדה הכי מהדרין והכי מפוארת שהם ידעו למצוא עבור שתי עובדות חרדיות שיש להם במשרד, איזו התחשבות מקסימה, ופעם עבור סדנה במחנה של נערות.

וזהו. אחר כך לפתוח פער של עוד שבע שנים של היעדרות מהמקום.

אין הסבר.

דבר נדבק לדבר. אנרגטית. מצווה גוררת מצווה, עבירה גוררת עבירה.

כשהולך - אז הולך. כשנופלים - יש נטייה להתרסק.

אני כבר אורזת, והכל יהיה ברור: בשבוע שעבר קיבלתי שני איתותים לשני מפגשים נוסטלגיים שאין שום קשר ביניהם.

מפגש אחד לעוד כשלושה חודשים, בהרצליה, לבוגרי כיתת הספורט, ט' 7 של המורה אלישבע לבבי, חטיבת הביניים שמואל הנגיד.

כבר דיברנו פעם חברתי, סיון רהב מאיר, גם היא בוגרת החטיבה הזו, ואני, על מה היה בו בנגיד שמואל, מחשובי המשוררים בספרד של ימי הביניים, שהוציא תחת ידיו מבית ספר חילוני, ילדות דתיות. אנחנו שתינו לא היחידות.

ומפגש אופציונלי של יוצאי מיקוניס, רחוב, בו ישבה המערכת של "עיתון תל אביב" בו התחלתי לכתוב כשהייתי בת עשרים. כמעט.

זה עשה לי מיד לבכות. בלי פרופורציה.

דמעות טובות כאלה.

של חיים. של אנשים.

מה את הכי רוצה לספר על עצמך? שאלתי את אפרת כשהבנתי שנרקמת הפקת מפגש.

במה את הכי גאה? במה את מתביישת? תספרי להם על התקשורת החרדית בה את עובדת? על הילדים? על הנכדים? על מעבר בין חברות?

על הציציות של הבנים שלי שאני הורסת כל כביסה, מה לעשות, אין לי גירסא דינקותא, לא ראיתי את אמא שלי מתמודדת עם קשרים לבנים בארבע כנפות.

בדיוק קפץ לי במחשבה המחקר ההוא של ד"ר ארתור ארון ושלושים ושש השאלות שלו. הנה רק כמה:

* מה ההישג הכי גדול בחייך?

* מה הזיכרון הכי יקר ללבך?

* איך יראה היום המושלם בחייך?

* רוצה להתפרסם? באיזו דרך?

* מה בחייך מעורר בך הכרת תודה עמוקה במיוחד?

* לו יכולת, מה היית משנה בדרך שבה גדלת?

ופתאום,

לא רציתי לשנות כלום. אף על פי ששנים רציתי.

לא רציתי להשיג כלום.

רציתי רק להודות.

על כל אחת מהדמויות שבורא עולם בחר לי עם פינצטה במסע.

אמנון רבי, שהיה העורך המיתולוגי שלי בידיעות תקשורת, עינת, נילי, שירי, כולם.

דמויות משמעותיות, וכל מה שלמדתי מהם בדרך, שגורם לי לשבת עכשיו בבני ברק עם מטבח מבולגן ולכתוב באהבה את המילים האלו כאן.