סיון רהב מאיר: כדור הארץ קורא לפוליטיקאים לשוב למציאות

1. השבוע חשבתי לעשות טבלת ייאוש, כמו ילד שמחכה לחופש הגדול. מתי זה ייגמר. זה לא רק היהירות, ההסתה והרפש. זה לא רק מריטת העצבים עד לרגע האחרון. זה הניתוק הגדול מהחיים עצמם:

הנשיא האמריקאי הכי אוהד אי פעם רק מחכה לנו בבית הלבן כדי לקדם דברים, אבל מדינה שלמה עסוקה בשיבוצו מחדש של גדי יברקן.

ההזרמה ההיסטורית של הגז הטבעי מישראל למצרים מתחילה, אבל הציונות הדתית עסוקה בלהתפלג, להתאחד, להתקשקש, להתבזות.

מערכת הבריאות משוועת לתשומת לב, שלא לדבר על ההתפתחויות באיראן, אבל שקט, יש עכשיו מסיבת עיתונאים על גורלה של סתיו שפיר.

החלק הראשון של כל משפט הוא דרמטי ומחייב, החלק השני הוא כמעט סאטירי.

בשנה האחרונה הפוליטיקה נראית כמו חללית שהתנתקה מהמציאות. המציאות הישראלית הטובה והיציבה, ממשיכה, כאילו כרגיל: החברה האזרחית, המשק, הצבא, הרשויות המקומיות, הכל עדיין מתפקד. ובכל זאת, כדור הארץ קורא לפוליטיקאים: שובו אלינו. נמאס לצפות ב"בית האח" שלכם.

2. לא רציתי להצטרף לעליהום על סתיו שפיר השבוע. ניכר שהיא באמת דיברה מהלב בנאום הפרידה הנרגש שלה מהפוליטיקה. ובכל זאת, קשה להתעלם: היא פתחה וכינתה את ראש ממשלת ישראל "ראש המאפיה". אפשר לדבר על נתניהו בהרבה דרכים ביקורתיות, הוא לא ראש מאפיה. אחר כך חזרה פעמיים על המשפט הבא: "הניצחון של מחנה השפיות הוא גבולי, הוא עלול להיות מוכרע על חודו של קול". מחנה השפיות. לא מחנה השמאל, לא המחנה הליברלי, אלא מחנה השפיות. בנאום שבו היא עצמה מכריזה שנכשלה בפוליטיקה, אמרה שיש פה כ־60 מנדטים לא שפויים.

שפיר היא יו"ר התנועה הירוקה. בדיוק את הרוח הזאת - צריך לזרוק לסל המחזור.

3. הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת־השרון, חסר לי במיוחד בימים אלה. בכל מהומה, קטטה ו"סערה" ציבורית אצלנו אני נזכרת בשני סיפורים על אודותיו. שניהם התרחשו דווקא ברמת־השרון החילונית, ודווקא עם רב שהיה חרדי מאוד, מנהיג ליטאי. אולי צריך לקרוא לגישה הזאת "אמנת אדלשטיין לשיח הציבורי":

"את החושך לא מגרשים במקלות, אלא בהדלקת אור", נהג הרב לומר, ולכן לרוב התנגד להפגנות ולמחאות ציבוריות פומביות וניסה להימנע מעימותים. לפני כמה שנים, בעשרת ימי תשובה, שינה הרב את מנהגו הקבוע לערוך את מנהג הכפרות, ברמת־השרון וביקש לנסוע לבני־ברק. "יש כעת הפגנות של ארגוני צער בעלי חיים נגד מנהג הכפרות בתרנגולים. אם נקיים את המנהג כאן, הם יבקשו לערוך הפגנה גם מול בית הכנסת ברמת־השרון, וזה יגרום רעש מיותר. יותר פשוט לנסוע לבני־ברק..." אמר.

אגב, מאותה נסיעה חזר הרב בשעת לילה מאוחרת. הנהג שהסיע אותו סיפר: "הורדתי את הרב מתחת לביתו. ראיתי שהוא מסתבך עם סגירת דלת המכונית. הוא כאילו נאבק חרישית עם הדלת. יצאתי החוצה לראות מה הבעיה, והרב הסביר: עכשיו מאוחר, אנשים ישנים כעת, אם אטרוק את הדלת זה יעשה רעש ועלול להעיר אותם. אני מנסה לסגור את הדלת באופן הכי שקט שאפשר".

זה הסיפור הראשון, קטן אבל גדול. ומתברר כי גישה כזו של רגישות מקסימלית יוצרת בתגובה רגישות מקסימלית בצד השני:

בהלווייתו של הרב לפני כשלוש שנים, בשעת לילה מאוחרת, צעדתי יחד עם עשרות האלפים שהשתתפו במסע הארוך שהחל בנתניה, עבר בבני־ברק והסתיים ברמת־השרון. "את יודעת", אמר לי אחד מוותיקי העיר בהתרגשות, "אנחנו כל כך רגילים למלחמות של דתיים וחילונים, ששכחנו שאפשר גם סתם לכבד. כבר לפני שנים שמתי לב שתושבי העיר לא נוסעים בשבת דרך הרחוב של בית הכנסת של הרב. ושיהיה ברור: אין אצלנו שום קנס או אכיפה, זאת רמת־השרון, כן? אבל אנשים מעדיפים לעשות עיקוף ולא להיכנס לרחוב רבנו תם, אלא להסתובב דרך רחוב גולומב. לדעתי זה אומר הרבה".

גם לדעתי. הבעיה היא שרבים מתעקשים כיום בדיוק על הגישה ההפוכה: לפעול בכוח, בדורסנות, בעקשנות. לעשות דווקא. לחשוב כל הזמן מהן הזכויות שלי ולא מהן החובות שלי כלפי הזולת. לדבר כל הזמן על פגיעה ברגשות שלי, בלי לחשוב על פגישה ברגשות של האחר. שני הסיפורים האלה מעלים שאלה: אולי אפשר גם אחרת?

4. במובן מסוים, "שדולת הנשים" האמיתית קמה לראשונה בפרשת השבוע: שתי המיילדות העבריות מסרבות פקודה. פרעה מצווה להשליך את הבנים היהודים ליאור, והן מסתירות אותם ומשאירות אותם בחיים. הן לא מפחדות ממלך מצרי זמני ורשע, אלא מהמלך האמיתי. אמא של משה מגלה גם היא גבורה יוצאת דופן: היא מביאה לעולם ילד במציאות שבה מדובר בעבירה, ואז מצפינה אותו בתיבה. מרים, אחותו של משה, מפתיעה גם היא: היא שומרת על התיבה מרחוק ומצליחה לשכנע את בת פרעה לשלוח את משה לגדול אצל אמא שלו בשנותיו הראשונות. גם בת פרעה עצמה פועלת בניגוד לנהלים של אבא שלה. היא מושיטה את ידה, מוציאה את התינוק מהמים וגם נותנת לו את שמו, משה.

כל הנשים האלה יכלו לבחור להיות ראש קטן. הכל מסביב היה כל כך חשוך ומייאש, והמצב סיפק להן תירוצים מצוינים לא לעשות כלום. אבל הן לא איבדו את האמונה הנחושה. הן החליטו לפעול, להוסיף אפילו מעט טוב, לפעול לכאורה בניגוד להיגיון, לתרום את תרומתן הקטנה. אלפי שנים אחר כך, אנחנו יודעים כמה כל מעשה נשי קטן כזה היה צעד גדול לכיוון החירות והגאולה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".