חורף, ואיתו הילדים שסובלים וכאובים, ולא יודעים להגיד ממה

אחרי יומיים-שלושה של חום עולה ויורד אצל התינוקת, חוסר שקט, בכי בלילה הלכתי לרופא ילדים. הסתבר שיש לה דלקת קלה באוזניים.

התחלתי בטיפול של טפטוף טיפות נגד דלקת, בתקוה ותפילה שזה יקל לה על הכאבים.

היא הייתה ממש "נעבעך", חסרת תאבון וחסרת מנוחה. ייחלתי שהיא תחזור לאיתנה במהרה.

יום למחרת, בשעות הערב, נתקפתי אני בכאבים, אבל לא סתם, אלא כאבים חזקים ממש באוזן.

הכאב היה חזק כל כך בעוצמתו שפשוט לא ידעתי איפה לשים את עצמי, דמעות זלגו מעיני מרוב עוצמת הכאב. אקמול רגיל לא עזר, היה ברור שאני חייבת רופא, הרגע.

הלכתי לרופא, חיכיתי שם בתור, הסתובבתי אנה ואנה, מנגבת את הדמעות מפעם לפעם.

שלחתי את בתי שליוותה אותי לקחת בינתיים מספר בבית המרקחת. גם שם יש תור, מסתמא, וחבל להמתין שוב.

כשהגיע סוף סוף תורי והרופא שאל מה קרה, רק הצבעתי על האוזן בלי יכולת לדבר בכלל.

הוא בדק את האוזן, אבחן דלקת ונתן לי מרשם לאנטיביוטיקה.

בהגיעי לבית המרקחת, גיליתי שממש מקודם חלף המספר "שלי".

פספסתי את התור.

הייתי כאובה כל כך, לא יכולתי לשאת את המחשבה של המתנה מהתחלה. ישבו שם כעשרה אנשים בתור.

פניתי אל הרוקחת בשאלה: "מה הדין? פספסתי את התור. האם את מוכנה לקבל אותי?".

היא ראתה בכאבי אבל לא רצתה להסתבך "אין לי בעיה, אבל תשאלי את כל האנשים פה".

אז שאלתי.

"אתם מוכנים שאני אהיה הבאה בתור?", הראיתי למניין האנשים את הפתקה עם המספר.

מלבד אישה מבוגרת שאמרה "אני ודאי לא מותרת על תורי בגילי המופלג", השאר לא הגיבו.

המבוגרת נגשה מיד לעמדת הרוקחת, ואני שאלתי שוב: "מישהו מתנגד שאני אהיה הבאה בתור?".

מזווית עיני הבחנתי באחת הנשים שראתה בצרתי ואותתה שבסדר מצדה. השאר לא נעו ולא זעו.

לאחר קריאה שלישית שלי: "אין התנגדות?", ניגשתי לרוקחת.

עם קבלת התרופה יצאתי מבית המרקחת, שלפתי את הכדור ובלעתי מיד.

חזרתי הביתה ושוב אופטלגין, טיפות ומיטה...

לכל אורך הכאב, הריכוז היה ממני והלאה, אבל לא יכולתי להימנע מהמחשבה על הילדים.

הילדים!

הקטנים. המתוקים. שלפעמים כאובים, אבל לא יודעים להגיד לנו מה כואב להם, לא יודעים להסביר עד כמה כואב.

זו יכולה להיות התינוקת ויכול להיות הגדול יותר בן השנתיים שצורח בלילה, ולא עונה לך בשום אופן לשאלה "למה אתה בוכה? כואב לך משהו? מה כואב לך?".

חובת הלבבות בשער הבחינה מביא בזה הלשון: "...עוברים על הילד מחלות ומקרים מכאיבים, כדי שיכיר את העולם... שעשוי להשתנות מטוב לרע. שאם היה לאדם תמיד רק טוב בעולם, היה מרגיש את עצמו בטוח בעולם... והיה דומה לבהמות, בלי להשכיל מה יהא בסופו...".

לא בשביל לנחם, ולא בשביל לזלזל במחלות ילדים שגרתיות... אלא בשביל שנתפלל עליהם ונטפל עד כמה שבידנו.

בברכה ותפילה לכל ילדי ישראל ואימהותיהן:

חורף בריא!

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com