"המתנו לילדים 11 שנים, תשעה חודשים אחרי שהשלמנו עם גיסי וגיסתי זכינו לבן"

לא קל להיות זוג צעיר שממתין לילדים שנה ועוד שנה, אך חווה בכל פעם אכזבות מחדש. "לא קל, אבל לא היינו מסכנים", מספרת גיטי בורנשטיין על השנים הארוכות שחוותה בציפייה הקשה והמייסרת. "נישאתי בגיל תשע עשרה, הייתי צעירה מאוד ובשנים הראשונות לא הרגשתי שום לחץ, גם הרופאה שניגשתי אליה לא מצאה בעיה, אז נתתי לזמן לחלוף ברוגע ובנעימים".

אלא שכאשר חלפו להן מספר שנים והסביבה שידרה לחץ ובהלה, החליטו גיטי ובעלה לפנות לרב חיים ולרבנית קנייבסקי ע"ה שהרגיעו אותם. הרבנית אמרה לה: "אנחנו חיים בדור שמנסה לעקוף את הקב"ה וללכת מיד לרופאים. במקום לטפל בנשמה – מטפלים בגוף. תקבלי על עצמך כמה דברים, והקב"ה יקבל על עצמו". בו בזמן אמר רבי חיים לבעלה: "תבדקו במזוזות ותהדרו בהן". שניהם התפלאו על כך שלא קיבלו ברכה מיוחדת וגם לא הוראה לפנות לטיפולים, אלא רק עצות והכוונה רוחנית. "הרגשנו שגם הרב והרבנית לא מודאגים, ואם כך המצב שלנו לא באמת חמור.

"מיד החלפנו את כל המזוזות בבית, ורכשנו מזוזות מהודרות ויקרות. באופן אישי קיבלתי על עצמי קבלות שונות, התחזקתי בזהירות מלשון הרע, וקיבלתי על עצמי להכניס שבת מוקדם. כך המשכנו לחכות".

קרדיט צילום: חוה רחל

שוב בעמדת המתנה

ההמתנה באפס מעש לעתים קשה יותר מהעשייה. כמה שנים המתנתם כך?

"חמש שנים עברו כך וזה לא היה קל. לא להישבר מהימים שעוברים והחודשים שמצטרפים אלו לאלו ללא בשורה באופק, לא להתפרק בכל אכזבה חדשה... הייתי בוכה הרבה, אבל תמיד השתדלנו להתרומם מהכאב, ולהתחזק יחד. את ימי החנוכה של לפני שתים עשרה שנה - אינני יכולה לשכוח. חבר של בעלי אמר כי יש עניין להתפלל בנר שמיני של חנוכה על ילדים, ושנינו ישבנו מול הנרות והתפללנו מעומק ליבנו. באותו חנוכה הביא לי אבי שני תליוני כסף מיוחדים בצורת דגים. סבי קנה אותם עבורנו וביקש לחרוט עליהם את האות ה', באומרו כי לאברם ושרי הוסיף הקב"ה את האות ה', ואז הם נפקדו.

"לפתע התעוררו עוד רבים ממכרינו ללא תיאום, ופעלו להרבות לנו זכויות: אחת האימהות במעון שאני מנהלת, ארגנה ארבעים נשים להפרשת חלה, חמותי צרפה את שמי לאמירת אלף ספרי תהלים, אחיותיי וגיסותיי ישבו ואמרו לאחר קבלת שבת את שיר השירים, ועוד ועוד.

"באותו שבוע חזר בעלי לרבי חיים קניבסקי, וביקש שוב את ברכתו. רבי חיים אמר לו שיש שני דברים שכדאי לנו לעשות: שילוח הקן, שהוא סגולה לבנים, ונתינת חומש לצדקה. קיבלנו על עצמנו את הדברים וגם זכינו להתברך מפי הרב אליישיב זצ"ל. החודש הזה היה מרומם ומרגש עבורנו, בכיתי באותו חודש כפי שלא בכיתי מימיי. הרגשתי שאני נשברת. 'לא יכולה יותר לחכות, אין לי עוד כוח לבכות, בבקשה, ריבונו של עולם, זכה אותי להיות אמא!'".

והישועה הגיעה?

"אכן, שערי שמים נפתחו, ואנחנו נפקדנו. ההתרגשות הייתה גדולה. בחסדי ד' הכל התנהל בקלות, ללא שום פחד ובלי התערבויות רפואיות, ובתנו נולדה בשעה טובה ומוצלחת בט' חשוון. כולם היו שמחים ומאושרים, איחלו לנו בטוב לב שמעתה ייפתח השפע ואנו נזכה לעוד הרבה ילדים צפופים ומבורכים. בת ראשונה סימן לבנים, ומעכשיו לא יהיו לך לילות פנויים לישון, ותהיי רק עסוקה בברכת ד'.

"הייתי עדיין מטושטשת מהאושר הגדול שנפל בחלקי, ולא שמתי לב ללחץ המוסווה של כל מברכי הברכות. התרכזתי באוצרית הקטנה , הודיתי לד' על כל רגע, והייתי מאושרת ושמחה באמת.

"בתנו גדלה והתפתחה. היא כבר לא הייתה תינוקת קטנה, ומילאה אותנו בהרבה נחת ושמחה. ככל שהזמן עבר, השתוקקנו לעוד ברכה מופלאה כזו. היא כבר הייתה בת ארבע ובת חמש, בת שש ושבע, ואנו שוב טעמנו את טעמה של ההמתנה המייסרת".

האם ניסיון ההמתנה חזר בשנית?

"אכן. אפילו בסביבה הלחץ כבר היה מורגש מאד. כולם טרחו לדווח לנו על כל עצה חדשה וסגולה לא מוכרת. אנשים 'טובים' ובעלי לשונות ארוכות, היו חלק עיקרי בצער ההתמודדות. לספוג את השאלות, את הברכות ואת העצות החטטניות. ולא תמיד אפשר לחסום את מספרי הטלפון של כל המתקשרים ולאטום את האוזניים בכל יציאה לרחוב...

"המשכנו להתפלל ולבקש ילדים. בתנו הצטרפה בתחינה משלה, ובמשפחה הוסיפו להעתיר בעדנו. בתנו מעולם לא וויתרה על חלומה לאחים נוספים וכמובן, גם אנחנו לא וויתרנו. חזרנו לרופאים ושוב התשובה הרגועה הייתה כי הכל תקין. לא הסתפקנו בכך. כאשר שמענו על אפשרות טיפול מסוימת שאולי תועיל גם אם הכל תקין, התחלתי את הטיפול, אך מהר מאד התמוטטתי. דבקנו בתפילות ובתחינות, וצברנו זכויות. ילדתנו היחידה כבר הגיעה לגיל שמונה ותשע ועשר, ועדיין כל בשורה לא נראתה באופק".

קרדיט צילום: חוה רחל

משבר כלכלי

גיטי מציינת כי באותן שנים התרחשו במשפחתה המורחבת מאורעות מסעירים. "כעשר שנים קודם לכן החל גיסי לנתב את מרצו לעסקים, ומהר מאד שרתה הברכה במעשי ידיו, ונכסיו עלו ופרחו. הוא עבד קשה, טרח ועמל בחריצות, ופתח עסק אחר עסק. בהמשך הוא פתח חברת השקעות, ורבים השקיעו אצלו כספים ונהנו לראות תשואה גבוהה. הוא לא שמר את עושרו רק לעצמו. בנדיבות לב מיוחדת הוא תמך במשפחות נזקקות, חילק תלושי קנייה לבגדים ולמזון, החזיק כולל אברכים, ואת כל מעשרותיו ויותר מהם, נתן בנפש חפצה. הוא היה איש חסד אמיתי, גם במשפחה תמיד ידעו שאפשר לפנות אליו בעת מצוקה, והיו שנהנו מידו הרחבה באופן קבוע. עושרו כמעט לא הוחצן כלפי חוץ. הוא לא עבר להתגורר בווילת פאר, ונותר עם משפחתו באותה דירה צנועה בבני ברק, בקומה רביעית ללא מעלית. העושר לא העבירו על דעתו, וחשוב לי להדגיש זאת ולא לעשות עוול למדוברים. מקבץ השמועות שנפוצו עליו, כולל הסיפורים המשוכתבים שפורסמו, סילפו את האמת הבסיסית, וזה כואב לנו.

"כולנו הערכנו ואהבנו אותו, וכשהוא ביקש חתימה על ערבות להלוואה בנקאית לפני פתיחת עסק נוסף - לא הייתה לאף אחד מאתנו סיבה לסרב. כך חשבנו לפחות. הבנו שמדובר בחתימה 'פורמלית' לחלוטין, כזו שהבנק דורש רק כדי להעביר את סכומי ההלוואות הנדרשים לו לעסק, וחתמנו בפשטות. לא שיערנו את גודל ההלוואות שהוא לקח על עצמו, ואיכשהו יצא, שרבים מבני המשפחה והידידים חתמו לו על ערבויות בלי לדעת אחד על השני. עד שרצה הקב"ה, והעלייה נעצרה באחת, לפני ארבע שנים".

מה קרה? איך פתאום איש עסקים מצליח נופל?

"בימינו, בעידן התקשורתי בו הודעות עוברות מאחד לשני מהר יותר ממהירות האור, לא צריך סיבה מהותית לנפילה. גיסי לא הסתבך בכספים, ולא סיבך אף אחד בכוונה. הוא לא נעשק על ידי נוכלים ולא נפל בפח. הוא רק נפל בפיות של הבריות החטטניות, וזה היה אסונו.

"מספיק שאדם אחד פנה אליו ובקש את כספי ההשקעה שלו בחזרה, ודי היה בתשובה הגיונית של 'הכסף לא זמין במידי, תחזור אלי בעוד יום יומיים ואארגן אותו', כדי להצית את האש. והרי הכספים מושקעים בנכס כלשהו, ולא ממתינים בארנק ללא תזוזה. כשמדובר בסכום גבוה – ברור לכל בר דעת שיש לתאם זמן קצר לפני לקיחת הכסף בחזרה, אולם עוף השמים לא התעמק בכל אלו. הוא פשוט העביר את הקול, ותוך יום ידעו הכול שגיסי בקשיים כלכליים. המשקיעים חרדו על כספיהם ומיהרו אליו לבקש את הכסף ומיד. מלווים שהלוו לו כסף תבעו אותו בחזרה, וחברות ההשקעה דרשו אף הן את כספן במזומן. ההתנפלות הגדולה הרעה את המצב. הוא ניסה להחזיר את המזומנים שהיו בידיו, משך את כל מה שיכול היה למשוך, והתרוקן מהר מדי מכל כספי ההשקעות.

"זה לא לקח יותר מיום בודד, והשמועות חסרות האחריות הפכו אותו לפושט רגל. גיסי לא ידע מה לעשות. הוא התייעץ עם עורך הדין שלו, והלה המליץ לו מידית לברוח לחו"ל, לפני שהחברות הגדולות בהן השקיע – יתבעו אותו למשפט. ובמשפחה עדיין לא ידעו מאומה. הקריסה הייתה מהירה ופתאומית כל כך, ללא שום היגיון. הוא נטל את בני משפחתו, עלה על המטוס הראשון שהזדמן לו, ונמלט.

"למחרת בבוקר פנו המשקיעים לבית משפט, ושם מינו כונס נכסים לעקל את כל החשבונות של גיסי. הכספים שהוא השקיע בתבונה ובזהירות – הלכו לאבדון, החוזים ארוכי הטווח פורקו בבת אחת, וכל הרווחים העתידיים שהיו אמורים להיכנס – נעלמו ללא שוב. הבנק הטיל עיקול על הבית שלהם, והבור נראה עמוק מאי פעם. ואנו עדיין לא קלטנו מי נפל יחד עמו אל הבור...".

למה כוונתך? האם המשבר שלו גרר גם אחרים?

"אכן. רק בצהריים נזכרנו שחתמנו לו על אי אלו ערבויות. האם ההלוואות כבר נפרעו? האם יתבעו אותן מאתנו? לא ידענו. כמונו התגלו עוד רבים שחתמו לו בתמימות על ערבויות בסכומים משתנים. ומהר מאד קבלו כולם תביעות פירעון. היו אלו הלוואות בסדר גודל של בעלי עסקים גדולים, ואנו, כאנשים פשוטים, לא ידענו כיצד להתמודד עמן.

"לא ארך הזמן, וחברת ההשקעות תבעה אותנו לבית משפט. לא היה לנו סיכוי לשלם את הסכומים הגבוהים, וביקשנו להגיע להסדר מול החברה. בעלי החברה לא הסכימו, והדיונים בבית המשפט התנהלו בעצלתיים. נאלצנו לשלם הון לעורך דין שייצג אותנו במשפט, והפחד והלחץ מפני פסיקת בית המשפט ניקרו בנו ללא רחם. מדובר היה בהלוואה בסך מאות אלפי שקלים. 'חתמת? שילמת!', אמר השופט באדישות לבעלי. במשך ארבע שנים שקענו במערבולת של תביעות כספיות, דיונים בבית משפט, מתח ולחץ. לבסוף הגענו להסדר פשרה על חלוקת הסכום לתשלומים. מסביב עוד הילכו הלשונות הרעות ודברו בלי סוף על גיסי המסכן.

"וגם לנו היה קשה לחשוב עליו. מבחינתנו, הכי גרוע היה, שבכל אותו הזמן לא קבלנו מגיסי אף אות חיים. הוא ניתק קשר, והותיר אותנו מתמודדים עם השברים. בעלי חיכה להתנצלות, להסברים, אולי גם לעצות ולהדרכה מי אמור לתבוע אותנו ועל כמה, אך לא הגיע כל טלפון. רק חמותי ידעה היכן הם גרים, ושמרה איתם על קשר. אנו נותרנו עם הגעגועים והכאב, סבלנו מהבריחה שלהם קשות, ולא הצלחנו להבין אותם. סימני השאלה הפכו עד מהרה לנתק כואב ומלא כעס, כשלצד זה ממשיכה ההתמודדות שלנו עם הציפייה העצומה לילד".

קרדיט צילום: חוה רחל

טוב שכן קרוב

כמה שנים לאחר מכן קיבלו גיטי ובעלה הזמנה לחתונה באמריקה, אצל חברים טובים שלהם. הם החליטו לטוס ומכיוון שהבינו דרך חמותה כי האחות והגיס שנמלטו לחו"ל מתגוררים בקרבת מקום, הסכימו לבקר בביתם. "חמותי סיפרה לנו שבתם הבכורה של גיסי וגיסתי חוגגת בת מצווה בימים אלו וביקשה שנשתתף בשמחתם. בעלי החליט להפתיע את אחותו", מבהירה גיטי, "הוא בשום אופן לא הסכים לפגוש את גיסו, שכל כך פגע בנו וגרם לנו לנזק כספי כה גדול. מכיוון שהיה חשוב לבעלי לא לפגוש את הגיס אפילו בטעות, הפכנו את העולם בבירורים ווידאנו מהן שעות עבודתו של גיסי. הגענו לביתם בלי תיאום, בדיוק בזמן שהוא היה בעבודה. עלינו מדרגה אחר מדרגה, כשבתי בת העשר לצדי, וליבי מפרפר. לפי הסיכום, בעלי היה אמור להישאר ברכב, אבל הוא לא התאפק ועלה מאחור עם המסרטה בידיו, דרוך להנציח את התגובה הראשונית וחושש ממנה באותה מידה.

"הילדונת בת המצווה פתחה לנו את הדלת, ופלטה צעקה מופתעת. 'אמא, תראי מי בדלת!'. אמה הגיעה, זרקה מבט חטוף, וקרסה מעולפת על הספה. ההפתעה הייתה מעל לכוחותיה. התחרטנו על שהבהלנו אותה, והערנו אותה בזהירות. המשך המפגש התנהל עם הרבה בכי ודמעות. לא דברנו כלל על הנתק והחובות, רק שמחתי לפגוש את גיסתי האהובה, והם התרגשו לראות מישהו מהמשפחה. הילדים מיהרו להראות לנו את חדריהם, האחיינית בקשה שאבוא להשתתף במסיבת הבת מצווה שלה, ואני הסכמתי.

"אלא שאז, בלי ששמנו לב, התקשרה גיסתי לבעלה, להודיע לו אילו אורחים הגיעו אליהם. בתמימותה הרבה היא לא שיערה אילו שמיניות באוויר עשינו כדי שמפגש כזה לא יקרה... ארבעים דקות אחר כך הוא התייצב בבית, נרגש עד עמקי נשמתו, ואנו כלל לא ידענו. היינו עם הבנות בקומה העליונה, כשפתאום שמענו את הקטנה קוראת מלמטה: 'אבא, יש לנו אורחים!'.

"בעלי קפא על מקומו בבהלה. כך? בלי הכנה ובלי לקבל את רשותנו – גיסו הגיע? הוא לא יכול היה להעלות על קצה דעתו כי יעמוד פנים מול פנים מול הגיס, לאחר ארבע שנות סבל ולחץ שנגרמו בעטיו. באינסטינקט ראשוני ברחנו לחדר ולא הסכמנו לצאת. ההלם היה עמוק מדי. המצב היה מאד לא נעים. גיסתי התחננה שנצא, בעלי עמד קפוא כולו בפנים, ואני עמדתי בתווך ולא ידעתי מה לעשות. לבסוף גיסי עזב את הבית מאוכזב נוראות, ואנו נמלטנו מביתם מבולבלים ונסערים. חזרנו לדירת המארחים שלנו, ניסינו להירגע, ולהתרכז במטרת בואנו למקום. השתתפנו בשמחת החתונה, היינו גם בשבע ברכות ולאחריהם היינו אמורים לחזור מיד ארצה.

"באחד הימים הספקתי גם להשתתף במסיבת הבת מצווה של אחייניתי, כאשר אף אחד לא מעז להעלות שוב את רעיון המפגש בין בעלי לגיסי. הייתי בביתם יחד עם בתי, ראיתי את המסיבה המצומצמת שנחגגה ללא בנות משפחה כלל, וחשתי מקרוב את הבדידות העצומה בה הם שרויים. עליבות הגלות שלהם הכתה בי בבת אחת, ורחמים עלו בי כלפיהם.

"המזוודות כבר היו ארוזות ומוכנות לחזרה לארץ, כשחמותי התקשרה וביקשה מאתנו להיפגש עם גיסי – חתנה. היא הפצירה בנו להתגבר ולוותר, ולהשלים איתו סוף סוף. היא סיפרה כיצד גיסי מיהר לעזוב פגישה עסקית חשובה שציפה לה כמה חודשים, ברגע ששמע שאנו בביתם, ועד כמה הוא נפגע כשהמפגש לא התקיים לבסוף, והוא גורש מביתו. מילותיה היו עצובות מאד, אך בעלי נותר בסירובו. הוא הרגיש שאיננו מסוגל, ובכלל, אין לנו זמן למפגשים ולנסיעות ארוכות".

קרדיט צילום: חוה רחל

הבטחה מלב של אמא

במשך שבוע נוסף הם התעכבו בחו"ל, ובמהלך אותו שבוע קיבלו שוב ושוב שיחות טלפון מהארץ. "חמותי שוחחה איתי ועם בעלי בנפרד וגם יחד, שוב ושוב, היא העבירה מסרים ושכנעה בכל כוחותיה. ולמרות הכל, בעלי התעקש ולא הסכים להיפגש עם גיסו. 'אחרי ארבע שנים, בהן הוא לא התייחס לקושי שלנו ואפילו לא הרים טלפון לשמוע כיצד אנו שורדים את המפולת שהוא הפיל עלינו, איך אני יכול לסלוח לו? איך?'. הבנתי אותו ושתקתי. אבל חמותי לא שתקה. היא הזכירה לנו את הסיפור של מרים גבאי, שבמשך עשר שנים לא נפקדה בילדים, ורבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל הבטיח לה שאם היא תעשה משהו שאינה חייבת, גם הקב"ה ייתן לה משהו שאינו חייב. חמותי אמרה לי: 'גם את לא חייבת לעשות שלום, אבל תחשבי איזה רעש גדול זה יעורר בשמים'. ופתאום נפלה עליה הארה שמימית, והיא אמרה לי בדמעות: 'גיטי, אני מבטיחה לך: אם אתם משלימים איתו ומוותרים, אני מבטיחה לך שתוך תשעה חודשים את חובקת בן זכר'. אמרתי אמן, והתחלתי לבכות בהיסטריה. בעלי נבהל, לקח את הטלפון ואמו חזרה על ההבטחה גם באוזניו: 'אני מבטיחה לך שכך יהיה, ותגיד אמן'. היא בכתה בארץ ישראל, ואנו בכינו בארצות הברית, והבכיות עלו לשמיים. המארחים שלנו הגיעו בבהלה לברר מה ארע, וגם הם לא יכלו להבין: 'כיצד היא מעזה להבטיח?'

"אולם חמותי הסבירה: 'אני אומרת זאת מלב שבור של אמא. כבר ארבע שנים אין לנו נחת והמשפחה קרועה. אנו רוצים שיהיה שלום במשפחה. אחרי כל הסגולות שעשיתם במשך השנים, התפילות, ההבטחות וברכות הרבנים, נותר רק דבר אחד: 'אין לך כלי מחזיק ברכה אלא השלום'. ואם תעמדו בניסיון ותוותרו, עוד תראו שההבטחה שלי תתקיים'".

איך הגבתם להבטחה הנדירה?

"סגרנו את הטלפון, ולא יכולתי להירגע. גם בעלי חשב על דמעותיה של אמו והבין כי יש כאן עניין גדול של כיבוד הורים מדאורייתא. למרות הקושי הגדול, הוא רצה מאד לקיים את בקשתה. מאוחר בלילה החלטנו, ועדכנתי את חמותי ואת גיסתי שאם הכל יסתדר, אולי ניפגש במוצאי שבת.

"שבת מהורהרת ועמוסת לבטים חלפה עלינו. התחזקנו באמונה כי רק הקב"ה הוא שגרם לנו ליפול אל החובות האלו, ולא אף אחד אחר. הזכרנו לעצמנו כי מה שנגזר עלינו - נקבע משמים, ובשר ודם לא באמת אחראי על חייו של זולתו. ניסינו למחות את הכעס והצער מליבנו, ולפנות אותו לקראת המפגש הטעון.

"במוצאי שבת, גיסי וגיסתי הגיעו לבית בו התארחנו. שמענו את דפיקותיהם על הדלת, ולא העזנו לפתוח. בעלי היה נרגש ולחוץ, הוא לא ידע מה יהיה ומה יאמר. אמרתי לו 'תזרום, מה שצריך לקרות – יקרה'. פתחתי את הדלת, וגיסי נכנס. הוא פסע ישירות אל בעלי ו... חיבק אותו בחמימות ובגעגוע. החיבוק שלו המס את הקרח, אנו הנשים תרמנו תיכף ומיד את דמעותינו שלנו, והאווירה הלכה והתחממה. שני הגברים נסגרו בסלון למשך חצי שעה, ליבנו ביניהם את העניינים, ורק שם שמע בעלי לראשונה מה עבר על גיסו.

"מסתבר, שבעוד אנו מתמודדים עם הבנקים והתביעות, גיסי יצא לגלותו בפתאומיות, בידיעה שלעולם לא יוכל לחזור לארץ, כשהוא נקי מנכסיו ומטופל באישה וילדים. הוא היה שבור ומלא נקיפות מצפון והתמוטט. הוא נזקק לתקופת שיקום לא פשוטה כדי לחזור ולעמוד על רגליו. היועץ שאליו פנה המליץ לו חד משמעית לא לחשוב עוד על מה שהשאיר מאחוריו. 'כולם כועסים, תובעים אותך, ואתה ממילא לא יכול לעזור להם ולשלם את חובותיך. אם תחשוב על כך - רק תישבר יותר ולא תוכל להשתקם. כעת אסור לך לחשוב על העבר, אלא להתנתק מהכול ולהתמקד אך ורק בעתיד משפחתך. אין לך ברירה אחרת'. גיסי קבל את דבריו, וכך נהג. הוא היה בטוח שכולם כועסים עליו, ולא ידע עד כמה מתגעגעים אליו ומצפים שהוא ייצור קשר. הנתק קם והיה. רק עכשיו, לאחר ארבע שנות צער וגעגוע, יישרו בעלי וגיסו את ההדורים. שניהם יצאו מהחדר מפויסים ורגועים, והמפגש הסתיים באהבה גדולה".

גיטי מגיעה כעת אל לב הסיפור ומסיימת בהתרגשות: "שבוע אחר כך, כשחזרנו לארץ, התבשרנו בגדולה שבבשורות. הקב"ה שילם לנו מיד ובמזומן. הראשונה ששמעה את הבשורה המדהימה הייתה, כמובן, חמותי. הבטחתה התקיימה. ישראל המתוק שלנו נולד בט' חשוון, בדיוק תשעה חודשים לאחר יום המפגש, בט' באדר א'. מעניין לציין כי באותו יום בדיוק, אחת עשרה שנים קודם לכן, נולדה גם אחותו הגדולה. נפלאות דרכי ה'".