האם בני ישראל היו חסרי דעה עצמית?!

לא אחת נשמע טיעון שאנשי דור המדבר היו פרימיטיביים, והם נהו כצאן אחר הרועה, הוא משה רבינו, שהובילם כרצונו. לדעת אותם טוענים, דורנו העכשווי הוא המתקדם ביותר, ואילו דורות העבר לקו בחוסר התקדמות ובחוסר הבנה.

לנוכח טיעון זה חשוב להדגיש: התורה והנ"ך על עומקם ומקוריותם, הפנינים המשובצות בהם ואלפי אלפי המפרשים בני כל הדורות הדנים ומעמיקים בכל תג שלהם, מורים שמדובר ביצירת מופת שאין על הארץ משלה. ואם כן, ודאי שהדורות שחיו בזמן נתינת התורה, האנשים שלהם ניתנה התורה והם הבינוה לעומקה, היו חכמים נשגבים. חכמתם היתה גבוהה מעל ומעבר לכל הישגי החכמה של בני ימינו. אמנם האנושות מתקדמת בתחום המדע ובאמצעי השימוש באוצרות הטבע של העולם, וכל דור צובר ידע שמצטרף לידע של הדורות הקודמים, אולם בחכמה בסיסית וביכולת ההעמקה עולים בני הדורות הקודמים על בני דורנו.

נעמוד מעט על אופיו של העם, כישוריו ותכונות נפשו, וניווכח שהוא היה עם עצמאי, בעל תכונות ייחודיות וכושר הבנה נדיר.

נציג במאמר זה את דרך ההתייחסות של התורה עצמה ליוצאי מצרים. בעשרות מקומות מצוין שהם היו ייחודיים בהבנתם, בהבחנתם ובבחירתם. הדברים נכתבו על פי הרצאותיו של הרב אביגדור מילר מארה"ב. בפרקים נוספים בספר מובאת התייחסות לנקודה משמעותית זו מכיוונים נוספים:

בני ישראל אופיינו כעם עיקש ונבון, חדור באהבה לחירות. כשהציע להם משה את התורה הוא לא כפה זאת עליהם, והם לא קיבלו את ההצעה כעדר כנוע. 600,000 האנשים בגילים שבין 20 ו-60 יצגו 600,000 מוחות נבונים ועצמאיים, ואותם מוחות הסכימו לקבל את התורה ואת אורח החיים הנובע ממנה.

לאנשים אלו לא היה אופי של עבדים. הם היו אנשים גאים וחריפי שכל, שעם כל ההצטנעות, הם הכירו בערך עצמם. הם בזו לאדוניהם המצרים. הם לא יכלו שלא לחוש בוז לאומה מנוונת שהעריצה את השה, והפכה אותו לאליל. גם באומות האחרות, שמחוץ למצרים, לא היתה תכונה כלשהי שתזכה אותן בהערכה מצד ישראל.

עם ישראל היה אי בודד של חכמה וטוהר, בתוך אוקיינוס של אמונות טפלות ושחיתות שהתפרס על כל מרחבי העולם העתיק. לא פלא, אפוא, שכאשר הוצעה למשה מנהיגות, הוא אמר לה': "והן לא יאמינו לי, ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו: לא נראה אליך ה'" (שמות ד', א').

לבם של בני ישראל לא היה פתוח להאמין לכל מה שהציגו לפניו. הם לא צעדו אחרי כל בדל של ידיעה, והם גם לא הסכימו לקבל כל דבר כאמיתי, אלא אם כן נתבררה להם אמיתותו. תוקף הדעת שהיה לבני ישראל, יצר בליבם כוח נוקב של ביקורת חדה כלהב, והם עמדו בעוז על משמר הדעת, שלא להתפתות אחרי דבר שאמיתותו עדיין לא התבררה להם בשלימות.

כאשר חרב מונחת על צווארו של אדם, הוא נאחז בכל שביב של תקוות הצלה, ואילו בני ישראל לא האמינו במצרים, למרות השעבוד הקשה מנשוא, לשליחות הגאולה של משה רבינו כפי שהזכרנו, עד שזו נבחנה והתגלתה להם בכל טוהר אמיתותה.

אנשים בעלי חוש ביקורת מפותח מאד זה, הם אלו שהעבירו לדורנו את התרשמותם האישית ממעמד הר סיני, מעמד שלאורו אנו חיים.

היתה זו תמיד שיטת מתנגדיו של עם ישראל, לתאר את אבותינו, כאילו היו עבדים בורים וצייתנים. לכן, חשוב לציין כי עם ישראל לא היה מעולם עדר צייתני שקיבל בצורה עיוורת את מה שנאמר לו. הם היו עם גאה ועצמאי בדעותיו. הם גם הרבו בטענות והיו קשי עורף.

אין רמז כלשהו להליכה בעיניים עצומות אחרי משה, על אף היותו בלי ספק אדם נעלה מאד ומורם מעם. נביא דוגמאות: עשר מכות מופלאות הביא משה רבנו בשם האלוקים על מצרים. התורה גם קובעת ש"האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם" (שמות י"א, ג'). אך מה קורה כאשר ישראל חונים על הים? אנו שומעים שם טענות כלפי משה (י"ד, י"א): "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר". ולהלן (ט"ו, ג') אנו קוראים שוב את תלונות בני ישראל על משה ועל אהרן. הטענות חוזרות ונשנות, עד שמשה פונה אל ה' ואומר (י"ז, ד'): "עוד מעט וסקלוני". גם אחרי שנאמנותו של משה רבינו לה', הוכחה ע"י נס גלוי, וקורח ועדתו נענשו לעיני העם, באה התגובה המפתיעה של העם: "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן לאמר, אתם המיתם את עם ה'" (במדבר י"ז, ו').

פסוקים אלו ופסוקים נוספים מוכיחים שאין מקום לטענה שמא הלכו ישראל אחר משה כסומים. אנו עדים לביקורת מתמדת, הנובעת מתוך הכרה של חשיבות עצמית, מחשבה מקורית ועוז רוח.

ובהקשר למעמד הר סיני: ה' לא הופיע ונתן את תורתו באהלו של יחיד כלשהו, כדי שאותו אדם ישפיע אחר כך על האחרים. מה שראה ושמע משה, ראה ושמע העם כולו: "ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני" (שמות י"ט, י"א). "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן" (שם כ', י"ח). "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני כל ישראל" (שם כ"ד,י"ז). כל העם ראה את המעמד במו עיניו.

והנה, למרות הדעה העצמאית, הביקורתיות וקשיות העורף, לא קרה מעולם שאדם כלשהו מישראל ביקש הוכחה על מתן תורה. קיומו של המעמד היתה ידועה וברורה לכולם הן בדור נתינת התורה והן בכל הדורות. יוכיחו זאת כל הנביאים, שהוכיחו את העם קשות על חטאים שונים, ולא היססו לחשוף כל סוג של עבירה, ולמרות כל זאת אף פעם במהלך כל הדורות, הם לא הוכיחו אף אחד על חוסר אמונה במתן תורה מסיני, בעשר המכות ובקריעת ים סוף. תקופת הנביאים אורכה כ-1000 שנה, ובכולה אין פגם אמונה מזערי ואפילו אחד. עד להופעת ההשכלה לפני כ-200 שנה, לא עלו על הפרק בעיות אמונה, ולא עלה ספק באף פרט מההיסטוריה מעוטרת האמונה של עמנו.

כאשר אנשים אלו, בעלי אופי חזק ותבונה יוצאת מן הכלל, הסכימו פה אחד לקבל את התורה, היה זה רגע בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה. נחשול ההתלהבות האדיר בו הם הצהירו: "נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז'), הניח על ראשו של כל אחד מהם כתר תהילה כפול. ההבטחה לעשות, היתה קבלת קיום חוקי ה' עד לקץ הזמנים. ההבטחה לשמוע היתה קבלת התפקיד הנשגב ביותר של עם ישראל, הוא לימוד התורה.

כתרים אלו הבהיקו במשנה זוהר מפני שה"נעשה" קדם ל"נשמע". הם הקדימו את קבלת החוקים לפני ששמעו אותם. לא היתה זאת הבטחה שטחית שהושגה בקלות. הכרת התודה העצומה לה' על הגאולה ממצרים, יחד עם המחזה המרהיב של גילוי עוצמת ה' במעמד הר סיני, בצירוף אהבתו הגדולה של ה' לעמו שהתגלתה באותו מעמד, כל אלו הלהיבו את נפשות בני עם דגול זה, עד שהם קיבלו מעומק ליבם את כל דברי ה'.

אהבה וכיסופים אלו לה' הם הוכחה למתיקותם של דברי התורה עבור ישראל, יותר מיין השמחה הארצי. בדורות העתיד הם ניצבו מוכנים להקריב את חירותם, את כבודם, את תענוגות חייהם ואפילו את החיים עצמם, למען השמחה הגדולה יותר של אהבת ה'.

למסקנה דומה הגיע הרב אורי זוהר בספרו "ובחרת בחיים", כבר בתחילת דרכו אל היהדות: "אנו רגילים להעריך את כל הדורות הקודמים לנו, כאנשים שבעניינים היסודיים ביותר של קיומנו הם היו פרימיטביים או תמימים כילדים. לפי הרגשותינו, אנו שייכים לתקופה הנאורה, ומקננת בנו הנחה פשוטה שלעומתנו כל הדורות הקודמים שייכים לתקופות חשוכות.

"פתאום הבנתי שאנו עוסקים בעם הכולל אלפי ענקי רוח לאורך הדורות, בעם שחיבר יצירות מופת שאין כדוגמתן עלי ארץ. וממילא, הדבר הוא בלתי אפשרי שעל שאלת השאלות של קיומם, והיא: האמת שבתורה ונתינתה מסיני, הם לא נתנו את דעתם. מה נותן לי את הבסיס לסבור שאותם יוצרים בעלי כוחות נפש אדירים, שאת יצירותיהם העמוקות ורבות ההוד אנו מכירים ובהן אנו הוגים, לא שאלו לפחות אותן שאלות שאנו שואלים? הרי לא ייתכן שספיקותיהם וחקירותיהם לא הגיעו לאותן שאלות כמו אלו שלי, ולמרות זאת, אנו מגלים לאורך כל הדורות דבקות ללא סייג בתורת ישראל".

מתוך הספר "למרגלות הר סיני", שטרם ראה אור בדפוס.