פרקי אבות: כשם שצריך אהבה – כך צריך גם יראה

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱוּו כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַבשֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם (אבות א', ג').
 

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק – אנטיגנוס היה גר בעיר ששמה 'סוכו', ולכן נקרא איש סוכו. שמעון הצדיק היה רבו, ולאחר פטירתו היה אנטיגנוס מנהיג הדור.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱוּו כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם – 'רב' בארמית, ביאורו: 'שַֹר'. וכמו שהתרגום מתרגם את הפסוק (בראשית מ, ב): "וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו, עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִֽים" – "ורגיז פרעה על תרין רברבנוהי, על רב שקי ועל רב נחתומי".

'פרס' הוא מלשון 'פרוסה'. כלומר, הפרשה. שהנותן פורס ומפריש משלו, ונותן לאחר.

ומלמד אנטיגנוס איש סוכו את בני דורו, שאמנם שכר רב יקבל כל אדם בעולם האמת על כל מצוה שעשה בעולם הזה, אולם בעשותכם את המצווה אל לכם לעשותה לשם מטרה זו, ולהיות כעבדים המשמשים את השר על מנת לקבל שכר. אלא היו כעבדים המשמשים את השר מתוך אהבתו בלבד, ושלא על מנת לקבל פרס.

כי הנה, בדרך כלל, משרת או מלצר, כל מטרת עשייתו היא למשכורת ובלעדיה לא היה עובד רק בשביל להיטיב עם האחרים. ומלמד אנטיגנוס שכאשר האדם מקיים את התורה והמצוות, אל לו להיות כאותו פועל, אלא יקיים את המצוות משום שזוהי נקודת האמת, שבורא עולם ברא אותי וציווני לקיים מצוות, ולכן אני מקיים ועושה את רצונו. רק שיודע אני שעתיד הקב"ה להעניק שפע טוב לעושה רצונו, אבל לא בשביל זה הנני מקיים את מצוותיו.

תכלית המצוות

כל המצוות שהאדם מקיים הינם לצורך תועלתו האישית, שהרי הקב"ה שלם בכל שלימות ואינו זקוק לאדם ולמעשיו. מדוע, אם כן, ציוונו לקיים מצוות?

מבואר בספרים הקדושים, שתכלית בריאת העולם היתה כדי להיטיב, וברא הקב"ה את בני האדם כדי שיהיה לו עם מי להיטיב, שהרי טרם בריאת האדם לא היה למי להיטיב (והאדם אשר נברא בצלם אלוקים, רוצה להביא ילד לעולם ולהעניק לו – מעין הרצון האלוקי לברוא ולהעניק. אלא שאצל האדם 'רצון' נובע מחסרון דבר מה, ואילו אצל ה' יתברך מדובר בהחלטה שאינה נובעת מחסרון). וכיוון שרצה הקב"ה שההטבה תהיה מושלמת ולא בתורת צדקה המביישת את המקבל, יצר את הבריאה באופן שההטבה תבוא תמורת עבודה. לפיכך עטף את הנשמה הרוחנית בגוף חומרי לתקופה מסוימת, ועל ידי כך מתמודד האדם עם יצרים ועם ניסיונות, ובהתנהגותו על ידי ספר הוראות הוא בונה בידיו את עולמו הרוחני, והופך את עצמו לכלי ולבית קיבול לאור האלוקי, ומאפשר לעצמו בדרך זו להתענג על ה' באמצעות הדבקות באלוקים. דבר המהווה את העונג האמיתי והגבוה מכל סוג של עונג שיכול להימצא ביקום הגשמי והרוחני.

אוהב, פעמים שהוא בועט

וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם – לפי שעל אף שיש לעבוד את ה' יתברך ולקיים את מצוותיו מתוך אהבה ושלא על מנת לקבל פרס, אולם יש להוסיף לכך גם יראת שמים. שכן כאשר ישנה רק אהבה בלי יראה, כשיש רפיון באהבה עלול האדם למצוא את עצמו יורד לשפל המדרגה, עד כדי שפעמים שהוא "בועט" במי שאהב עד כה. אבל כשישנה גם יראה, היראה בולמת את הסחף ומסייעת לעמוד בניסיונות גם בזמנים שיש רפיון באהבה (ראה תלמוד ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה).

ולפיכך גם בין הורים לילדים, בין המעביד לעובד, בין אדם לחברו, ובשאר יחסי אנוש, טוב שתהיה גם יראה ביניהם.

אהבה מול יראה

'אהבה' ו'יראה' מתחברים יחד. ונרמז הדבר בכך שכאשר כותבים את המילה 'יראה', ומתחתיה את המילה 'אהבה', ומחלקים את המילים באמצע, מקבלים בחלק אחד את המילה יראה ובחלק השני את המילה אהבה:

                         אה  בה

ללמדנו שאהבה ויראה הם מקשה אחת, וכשם שצריך אהבה כך צריך גם יראה, ועל ידי שילוב של שתיהן יחד, מגיעים לשלימות המבוקשת והרצויה.

ולכן השלימות של האדם בינו לבין הקב"ה היא על ידי אהבה ויראה יחד, ככתוב (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּאֵת ה' אֱלֹהֶיךָ", ומאידך (דברים שם, יג): "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא".

וכך גם לענין התנהגות הבן כלפי הוריו, מצד אחד: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ, יב). כיבוד עניינו 'אהבה'. ומאידך: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ג).

אולם במקום אחד מקדימה התורה את האב לאם, ככתוב: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", ובמקום השני מקדים את האמא לאבא, ככתוב: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ".

ומדוע?

מבארת הגמרא במסכת קידושין (ל ע"ב), שמכיוון שהאדם באופן טבעי מכבד את אמו יותר מאביו לפי שהיא מטבעה מפנקת אותו יותר, לכן הקדימה התורה לעניין כיבוד ההורים את האבא, כמו שכתוב: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". להדגיש שהאב חשוב לא פחות מהאם לענין ה'כבוד', ועל הבן לכבדו כראוי.

ואילו לעניין 'יראה', שהמציאות היא שהבן ירא מאביו יותר, מפני שמלמדו תורה. לכן הקדימה התורה את האמא, ככתוב: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", להדגיש שגם האם אינה פחות חשובה מהאב גם לעניין היראה.

כיצד להביא את הילד למשמעת?

אגב, מעניין לציין, שבגמרא הנ"ל מבואר יסוד נפלא, ש"הבן ירא מאביו יותר מאשר מאמו, מפני שמלמדו תורה". כלומר, שעל ידי שהאב מלמד את בנו תורה, הילד נעשה ירא מאביו.

ומבואר כאן עצה נפלאה להבאת הילד למשמעת רצויה. הורה המעוניין שבנו יהיה ממושמע, עצה טובה לשבת וללמד אותו תורה. אל לו לסמוך רק על מה שהילד לומד בבית-הספר, אלא עליו ליזום לימוד משותף וללמד אותו תורה בדברים המתאימים לגילו. שהרי עצם הלימוד בו האב מלמד את הבן תורה, משפיע על חינוך למשמעת. כי הנה הילד יודע, אבא הוא "צינור" להעביר אלי את האור הרוחני הטמון בתורת ה'. עניין זה הוא גם רוחני, וגם טבעי. רק יודגש שהתועלת היא אך ורק אם הלימוד המשותף אינו ארוך מידי, והילד ניגש ללימוד זה בשמחה. אבל אם מחמת העומס הלימודי בתלמוד תורה קשה לילד לשבת גם עם אביו ללימוד, יש להרפות ולהתנהל החכמה. 

מתוך ספרו החדש של הרב זמיר כהן על פרקי אבות. לרכישת הספר, לחצו כאן.