לכל משפחה יש אלבום, פרק י"ב: רעידת אדמה

לפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

- המחנה יהיה השנה בתפרח! זה מקום נפלא! - קראה מירב - דודי גר שם. איזו סביבה כפרית מקסימה זו - השתפכה בערגה.

- מיד תכתבי לנו שיר - סנטה בה שבי בחיבה.

- אל תתחילי! - הזהירה אותה שולמית.

- אתן יודעות מה בתכנית? - מיהרה שירה לשאול על מנת להסיט את הבנות מוויכוח עקר.

- יוצאים למחנה ביום חמישי. ביום הראשון נוסעים לדיונות באשדוד - סיפרה מירב - בסוף היום מגיעים לתפרח ושם ישנים בפנימייה. נשארים שם בשישי ובשבת. במוצאי שבת יש פעילות ובסיומה נוסעים למצדה. מתוכנן להגיע למרומי ההר לפני הזריחה כדי לראות אותה ולהתפלל ותיקין.

- איזו תוכנית מרשימה - הגיבה שבי.

- אני מחכה למחנה בקוצר רוח - הודיעה שולמית.

- צריך לוודא שנהיה כולנו באותו חדר! - אמרה שיפי.

- כן, שיפי צודקת! - אמרה שירה - מירב, את תדאגי לזה, בסדר?

- בעזרת השם יהיה בסדר! - הרגיעה מירב.

הבנות ציפו בקוצר רוח שתשעת הימים מראש חודש אב יעברו, ולא רק בגלל שחיכו למשיח. ביום היציאה ל"קעמפ" הגיעו הבנות נרגשות לבית הספר, מתמודדות בקושי עם התיקים הענקיים והמלאים שסחבו. אביה של שבי הביא אותה ברכבו וסחב את התיקים אל החצר הגדולה. שם פגשה את שאר חברותיה, נרגשות לא פחות ממנה. לאחר התפילה עלו על האוטובוס, נסחבות כל אחת עם תיקיה. האוטובוס היה מלא עד אפס מקום, ובקושי הצליחו למצוא שני ספסלים ועוד מושב אחד במקביל. על מנת שכל החמישייה תשב יחד.

סוף סוף יצאו לדרך. אחת המורות אמרה את תפילת הדרך, והמסע דרומה החל. הבנות חשו איך כל המועקות והלחץ של החדשים האחרונים מתנדפים עם הגלישה בדיונות של אשדוד. לאחר כשלוש שעות גלישה, טיפוס ושוב גלישה חזרו הבנות לאוטובוסים והמשיכו בדרך דרומה לתפרח. תעצומות של צחוק ושמחת עלומים ליוו את הבנות עם היכנסן לתפרח. קטע החלוקה לביתנים עבר במהירות. למורות היה תרשים של הביתנים, והן הורו לבנות להיכן ללכת.

מירב, שולמית, שירה, שבי ושיפי הגיעו לביתן שלהן, בו היו שני חדרי שינה, מטבחון ושירותים. החדרים היו מרוהטים בריהוט בסיסי במצב מצוין. ווילונות פרחוניים עיטרו את החלונות. הבנות החלו מיד לפרוק את תיקיהן. זאת אומרת, כך חשבה שולמית. היא הוציאה מיד את הבגדים מתיקה ותלתה אותם על קולבים. גם שבי, מירב ושיפי החלו למלא את הארונות כשהן בוחנות זו את ציודה של זו.

- שירה, מדוע אינך פורקת את התיק? - תמהה שולמית.

- אני חוששת שאשכח משהו, אני מעדיפה שכל חפצי יהיו מרוכזים בתיק, ושהתיק יהיה בארון - אמרה.

- אבל כל הבגדים יתקמטו לך! - לא הבינה שולמית.

- אז מה? עדיף שיתקמטו מאשר שיישכחו - קבעה שירה בשלוות נפש.

- יש לי מגהץ - הציעה שולמית טובת הלב - תוכלי להשתמש בו מתי שתרצי.

- מה? - נדהמה מירב - הבאת מגהץ למחנה?

שולמית חייכה במבוכה. גם שיפי הגניבה מבט אלכסוני, שירה הייתה לפתע עסוקה בתוך הארון ושבי יצאה בדיוק מהחדר. שולמית ניסתה להדוף את הביקורת המרומזת.

- חשוב לי לקחת את המגהץ לכל מקום - הסבירה, קצת נעלבת.

- רצונו של אדם כבודו - הכריזה מירב, משועשעת. ושולמית? שולמית החלה מיד לגהץ את כלי המיטה.

- את מגהצת כלי מיטה? - שאלה מירב בתדהמה ושולמית ראתה גם את עיניהן השואלות של שירה, שיפי ושבי.

- מה? - גמגמה - אתן לובשות כתונת לא מגוהצת וישנות על כלי מיטה לא מגוהצים?

- וכי אני צריכה לעשות תצוגת אופנה כשאני הולכת לישון? - תמהה מירב - אני מבטיחה לך שכשאני ישנה אני לא רואה כלום, גם לא את הקמטים בסדין. ובכלל, כשאני חולמת, אני לא זוכרת שום דבר.

- כל אחת וההרגלים שלה - נחלצה שירה להציל את שולמית העדינה מביקורתה של מירב.

לאחר שגמרה לגהץ, הוציאה שולמית קופסאות שימורים וסידרה אותם בטור במדף שבארון שלה.

- עכשיו אני מבינה למה התיק שלך היה הכי כבד והכי נפוח - העירה מירב, ושולמית הסמיקה, בהעיפה מבטים אל כולן על מנת לראות אם שמעו את ההערה.

- בואנה נלך לאכל ארוחת ערב - הציעה שבי שחששה משטף דמעותיה של שולמית - נמשיך לסדר אחר כך - הוסיפה.

האוכל היה מזעזע. הבנות יצאו רעבות יותר מאשר היו קודם לכן.

- אני מקווה שאין זה סימן לבאות - אמרה שיפי, מודאגת.

- יש לי מספיק שימורים לכולן - הציעה שולמית הנדיבה - יש כאן לחם בשפע. בואנה ניקח לחדר ונאכל עם השימורים.

שולמית פתחה קופסת שיפרוטים גדולה וקופסת מלפפונים חמוצים, ושם המשיכו הבנות את ארוחת הערב.

- איזה נס שסחבת את השימורים - אמרה מירב - אחרת היינו גוועות ברעב.

שולמית רק שלחה את חיוכה היפה והנדיב ולא אמרה מילה.

- אני לא מאמינה, קוטל מקקים וחרקים! - הקריאה מירב את הכתוב על המוצר שהוציאה מארונה של שבי - לשם מה צריך קוטל מקקים במקום שנשהה בו בקושי יומיים? סתם לסחוב דברים...

שבי העדיפה לא לענות. שירה ראתה שהיא בלעה את רוקה. - כנראה נפגעה - חשבה. היא ניגשה אליה, הניחה יד רכה על שכמה ושאלה: - אולי את רוצה עוגה טעימה שהבאתי מהבית?

- עוגה כדאי לשתות עם קפה - העירה שיפי.

- אבל אין חלב - אמרה שבי בפנים עגומות.

- יש לי חלב צמחי - הציעה שולמית - שמים כפית וזה טעים כמו שמנת. רוצות? - אמרה כשהיא פונה אל כולן.

- אני מעדיפה להיכנס להתקלח לפני הקפה - אמרה מירב - החול משגע אותי.

- אשמח לשתות - נענתה שבי שנרגעה בינתיים.

- שבי! מהר מהר! תביאי את הקוטל שלך! מקק! יש פה מקק ענק! - נשמעו צרחות היסטריות.

שבי זינקה לארון, חטפה את התכשיר והביאה אותו במהירות למירב התקועה שם.

כשיצאה אמרה זו בהקלה - איזה נס שהבאת אתך את הקוטל הזה!

ושבי לא הזכירה, ואולי אפילו שכחה, עד כמה נפגעה קודם לכן.

*  *  *

הלילה ירד, אם כי אצלן הוא ירד מאוחר הרבה יותר, כמו בשאר ביתני הבנות. הפטפוטים עלו וטיפסו והפכו להר גבוה שלמרגלותיו כבר נמנמו שבי, שירה ושיפי. רק מירב המשיכה לנאום במרץ בלתי נדלה. שולמית המשיכה בגבורה במשימת ההקשבה כשהיא חוששת להירדם, שכן לא תהיה מי שתקשיב למירב, וזו עלולה להיפגע. לפתע נזכרה שולמית בבית. באמא שמצאה תמיד זמן לשבת אתה לפני השינה ולהקשיב לאירועי יומה. נזכרה באבא ובחיוכו המאיר כשהיה נכנס הביתה. מתחת לשמיכה, כל כך רחוקה מהבית, שפעו לפתע הגעגועים ודמעות רותחות החלו לשטוף את פניה. ומירב עדיין נואמת ונואמת.

- שולמית, את איתי? - הבחינה מירב בשקט החשוד. המהומים לא מובנים עלו תחת לשמיכתה של שולמית. מירב גחנה אליה בחשש וגילתה את פניה הבוכיות של חברתה.

- מה קרה? - נבהלה.

- לא כלום - השיבה שולמית מאנפפת - סתם, דמיינתי לעצמי איך אני מספרת לאמי על החוויות שלנו, ולפתע כל כך התגעגעתי אליה.

- גם לי זה קרה אתמול - גילתה לה מירב בסוד - אבל אין זה נורא, מחר כבר יום ששי. השבת תעבור מהר, וביום ראשון, בעזרת השם, כבר נהייה בבית.

שולמית נרגעה ונרדמה מיד, ומירב, כשראתה שאין לה מאזינות, הצטרפה אף היא אל הישנות ונרדמה.

השעון המעורר של שולמית העיר את כולן. שבי קפצה ממיטתה, מנסה לקרוע את עצמה מהשינה, הנעימה ומלמלה "מודה אני". גם שירה מיהרה להיחלץ מהמיטה, ליטול ידיים ולהתארגן. שולמית עמדה לגהץ את בגדיה ושירה הוציאה שמלה מקומטת מתיקה, ניסתה לישר אותה ואחר לבשה אותה.

- את לא תלכי כך! - קבעה שולמית. הורידי מיד את השמלה וגהצי אותה!

שירה הממושמעת החליפה לחלוק והלכה לגהץ את השמלה.

- בת ישראל צריכה להראות מכובדת תמיד! - בגד לא נקי או לא מגוהץ אינו מכבד את הלובשת אותו.

כולן בשיא העשייה שלהן, ומירב עדיין ישנה. שולמית סחבה למירב את השמיכה שלה, אך אין זה מפריע למירב להמשיך את שנת הבוקר המתוקה. מה גם שהשעה לדעתה היא אמצע הלילה, כיוון ששעה שבע אינה שעה סבירה לקימה.

- קומי מיד! - הורתה לה שיפי.

- אל תדאגי לי ואל תפריעי לי לשון - נהמה מירב מתחת לכרית. מירב, שביתה היה במרחק דקת הליכה לבית הספר, הייתה רגילה לקום בדקה האחרונה, להגיע לבית הספר בסוף הצלצול כשתלתליה סתורים וקורי השינה עוד ניכרים על פניה. אלא ששיפי האחראית חששה פן תפסיד זו את ארוחת הבוקר שלה.

- דעי לך שלא אני ולא אף אחת תשמור לך את ארוחת הבוקר! - התריעה בה שיפי. רק אחרי איומים חוזרים ונשנים קמה מירב סוף סוף מהמיטה, כשהיא רוטנת על טיפוסים שמתערבים לאחרים בחיים. בהמשך התאוששה וחזרה למרץ הרגיל והאופייני שלה.

במשך הבוקר היו כולן עסוקות בטלפון הציבורי, והיה רק אחד כזה, שתור ארוך השתרך לפניו. כולן רצו להתקשר הביתה, והן ציפו לכך בקוצר רוח. היו שהאריכו מאוד בשיחה וללא כל התחשבות. הבנות שעמדו אחריהן רטנו שעוד מעט שבת. גם מירב, שירה, שולמית, שיפי ושבי חיכו בסבלנות קצוצה. מירב הגיעה ראשונה לטלפון.

- שולמית - קראה לה - בואי התקשרי לפני! אצלכם מקבלים שבת בשעה מוקדמת יותר, אם תחכי בתור לא תספיקי לדבר עם אמך.

- מה פתאום? - סירבה שולמית, אבל עם מירב אי אפשר להתווכח. כשהגיע תורה של שבי היא חייגה הביתה. הקו היה תפוס. בהחלטה של רגע חייגה למורה זילבר ובקשה ממנה למסור דרישת שלום לאביה.

- איך את? נהנית? - התעניינה המורה.

- מאוד מאוד, ברוך השם - השיבה שבי.

- אני מחכה לשמוע על החוויות שלך כשתחזרי – אמרה, והן נפרדו בברכת שבת שלום.

ההכנות נמשכו גם הם בעצלתיים. היו שהאריכו מאוד מבלי להתחשב בשעון הממהר ובבנות הממתינות, והיו שעשו מזה "סיפור קצר".

- עוד חמש דקות צפירה! - הודיעה שולמית. הכנות אחרונות לפני שבת. סידור השיער באופן שיחזיק מעמד כל השבת.

- רגע, מוכרחים להצטלם! - הודיעה מירב.

- השתגעת - זעקה שיפי - אין זה הזמן! - קבעה.

- עכשיו זה בדיוק הזמן, כי כולן לבושות בבגדי שבת ונראות נפלא! - החזירה לה מירב.

- בואנה, הווילון הוא רקע מקסים לתמונה - אמרה שבי כדי לחסוך וויכוח, וכולן מיהרו לעשות "פוזה" כשהמצלמה המשוכללת של מירב מצלמת באופן אוטומטי.

הצפירה מודיעה לכל אנשי היישוב על כניסת השבת. הבנות מיהרו לחדר האוכל. המורות הדליקו נרות. כולן קבלו עליהן יחד את שבת המלכה, כשהן קורנות באור השבת. הקדושה ירדה אט אט ועטפה את העולם בעונג ובשלווה.

*  *  *

דווקא ארוחת ליל שבת הייתה עלובה. כשחזרו לחדר הוציאה מירב את הפיצוחים שלה, שולמית את עוגת השמרים שאמה אפתה, שירה את החטיפים שלה, שבי את קופסת הפרלינים הממולאים באגוזים ושיפי את התמרים הממולאים בשקדים. כך ישבו וחיסלו את הממתקים. אחר כך יצאו אל מתקני השעשועים וישבו על הדשא עד שעה מאוחרת.

רק בשעה שתים אחר חצות נרגעו הרוחות והבנות נרדמו בזו אחר זו.

השבת למחרת עברה בתפילות, בסעודה שהייתה לשם שינוי טעימה ביותר, ובשיחה שהעביר אחד מרבני המקום.

סעודה שלישית הגיעה פתאום. הגברים סעדו אותה בחדר המנהל. הערב רד וחדר האוכל האפיל. שירים של סעודה שלישית. שירי נשמה. רואים רק צלליות. השירים המלנכוליים גרמו ללא מעט בנות להזיל דמעה בחסות החשיכה. שעת רצון. שעה שהנפש מתרפקת על דודה ומסרבת להיפרד משבת המלכה.

לאחר מעריב, המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, מודיע המנהל לפני שהן מתפזרות שההשכמה תהיה בשעה 2:00 לפנות בוקר, והיציאה למצדה ב-2:45 בדיוק. הוא בקש מהן לארגן את כל חפציהן כבר מהלילה, על מנת שההתארגנות בהשכמה תהיה יעילה וקצרה.

- התכנון הוא להיות שם לפני הזריחה - הודיע בקול רב משמעות.

הרמז היה ברור.

עליהן להקדים ללכת לשון. שיפי, שירה ושבי פינו את כל הארונות. שולמית גיהצה את כותנתה ואת הבגדים ליום המחר. רק מירב שכבה במיטה וקראה ספר.

- מירב, עליך לסדר את החפצים שלך - העירה לה שיפי בעדינות.

מירב התעלמה והמשיכה בקריאה המרתקת. הבנות כבר נרדמו מזמן, ומירב עדיין בתוך ספרה. בשעה מאוחרת מאוד נרדמה גם היא.

שעונה של שולמית העיר אותן ב - 2:00 בדיוק. הבנות קפצו ממיטותיהן ליטול ידיים, לקפל מצעים, להוריד מהחבל כביסה שכיבסו במוצאי שבת. הכינו סנדוויצ'ים. כולן בתזזית של עשיה, חוץ מ...מירב, שהמשיכה לישון שנת ישרים. הבנות מתארגנות להיפרד מהאכסניה ולהשאיר אותה נקיה לקבוצה שתבוא אחריהן, ומירב עדיין ישנה.

שיפי, שלא יכלה לשאת זאת יותר העיפה את השמיכה מעל מירב וקראה לה לקום ומיד! מירב מתגלגלת לצד השני ורוטנת על הרעיון המשונה לראות את הזריחה.

- לא עדיף לראות את השקיעה? מלמלה כשהיא מחבקת את הכר ועוצמת את עיניה בחוזקה. שיפי משכה לה את הכר והודיעה לה שעוד 15 דקות האוטובוסים זזים. שולמית יללה, שירה גמרה להתארגן ולאסוף את כל חפציה של מירב לתיקה, שבי הורידה למירב את הכביסה מהחבל.

שולמית ושירה היו הראשונות שיצאו אל האוטובוסים.

- תפוסנה לנו מקום טוב - קראה אחריהן שבי. שיפי כבר גמרה להתארגן, אך לבה לא נתן לה להשאיר את מירב להתמודד לבדה עם כל המטלות שעדיין עליה לעשות.

- מירב, אני לא יוצאת לאוטובוס עד שאראה אותך לבושה - הודיעה לה.

- לידיעתך, זו בדיוק הסיבה שיצאתי לטיול והשארתי את אמי בבית - הודיעה לה מירב.

שבי לא עזבה את החדר, מפחד שמא ישאירו את מירב. שיפי הכינה לה סנדוויצ'ים ואחר יצאה לראות אם שולמית ושירה שמרו מקום לכולן. כמו כן רצתה לבדוק אם אמנם יוצאים בזמן. היא נלחצה. הכל מתקדם על פי התוכנית. עוד חמש דקות והאוטובוסים זזים.

- עלי לזרז אותה - חשבה. המורה לא תיתן לי לרדת כעת, מה אעשה? - לפתע קראה - המורה שכחתי משהו חשוב בחדר.

- שיפי? - התפלאה המורה - לא מתאים לך! מהרי והביאי את זה. כל האוטובוסים יחכו לך! - הוסיפה בתוכחה מרומזת אל זו והיא לא נעצרה להקשיב. כחץ מקשת מיהרה אל שבי ומירב על מנת לזרז אותן.

פרצה לביתן כרוח סערה ומצאה את מירב יושבת בשיכול רגלים על המיטה, כותבת שיר לקבוצה שתבוא אחריהן.

- זה לא יפה לא להתייחס אליהן - טענה בעוד שבי מנסה בחוסר אונים למצוא חרוז נעלם. שיפי צרחה שהתניעו כבר את האוטובוסים. מירב לא וויתרה.

- זה לא יפה לעזוב מבלי להשאיר איזו מזכרת לקבוצה הבאה, התעקשה. היא אמנם לא סיימה את השיר, אך חיפשה נייר דבק ותלתה את השיר שכתבה על דלת הכניסה. שיפי הודיעה שהאוטובוסים כבר יוצאים ושהיא מאוד מאוד מקווה שתספיק להגיע אליהם, אחרת תצטרך לפנות לדודה שגר בישוב הסמוך ולבקש ממנו שידאג להחזיר אותה הביתה. שיפי ושבי רצו לאוטובוס ותפסו את מקומן. הנהג כבר כמעט שסגר את הדלת כשמירב הגיעה מתנשפת כל עוד רוחה בה. בקושי הצליחה לדחוף את תיקיה לתא המטען ועלתה על האוטובוס שהחל מיד בנסיעה. שולמית, שירה, שיפי ושבי נאנחו בהקלה.

*  *  *

העלייה למצדה הייתה קשה. לאחר מאמץ ניכר הגיעו אל הפסגה. קרני השמש צבעו את פני השמיים באדום. האבנים, ההרים וכל היקום בהקו באור הכתמתם. הצמחייה נראתה בצבעי הירוק-שחור, כמו לא נפרדה עדיין מהלילה.

הבנות עמדו מהופנטות למראה הנשגב של השמש שזרחה פתאום כקצה של כדור אדום ולוהט שהלך וגדל במהירות לכדור של אש שאי אפשר היה להביט בו. רוח קרירה נשבה על פניהן, הנוף מדהים, ומאורעות היסטוריים שכמו קבלו ממשות מוחשית השאירו אותן דמומות, שואפות אל קירבן את הרגע. מנציחות אותו בתודעתן על מנת לזכור תמיד את נוראותו ושָׂגִיאוּתוֹ של הבורא.

לנוכח תופעה כזו, כל אחד מרגיש עד כמה ההוויה שלו אפסית מול כל הבריאה.

הבנות עמדו בתפילת ותיקין והרגישו קרובות כל כך אל הקב"ה. שאון העיר ושטף החיים אוטמים לפעמים את התחושה של גדלות הבורא אליה נחשפו כעת באופן בלתי אמצעי כמעט.

לאחר התפילה ישבו לאכול ארוחת בוקר ואחר סיירו במתחם. ראו את שרידי הביצורים, את שרידי המקוואות. נדהמו לשמוע שלמרות אלפיים שנות גלות, המקוואות של היום בנויים באותה המתכונת ובאותן המידות כמו אלו שנחשפו כאן, במצדה. מאום לא השתנה. כמו התגמדו להן אלפיים שנה למשהו נתפס במחשבה. ההלכה חיברה את הממצאים מן העבר אל החיים בהווה. כאן חשו את משמעות היותן רצף בשרשרת הדורות. וזהו בדיוק המסר שהמנהל והמורות רצו להעניק לבנות. מסר שמשמעו: יש לך תפקיד! עליך להמשיך את רצף הדורות! האחריות לחינוך הדורות הבאים מוטלת על כתפיך! דרך המשקפת הזו עליך לבחון את מה שקורה לך וסביבך. רק כך אפשר לקבל את הפרופורציה הנכונה לדברים.

הירידה ממצדה הייתה מעניינת ומפחידה, אך גם לה היה סוף. בנסיעה חזרה לחיפה נרדמו הבנות זו על כתפי זו, והמקום נראה כבליל של ראשים וידיים. מירב, שהתעוררה לרגע, הנציחה זאת בתמונה.

*  *  *

כתה י"ב הייתה פשוט קפיצת הדרך. באיזו מהירות עברה השנה. הבנות לא הבינו כיצד יתכן שהן עומדות בפני מסיבת הסיום. הלא היום הראשון של השנה היה זכור להן בבהירות, כמו לא היו לאחר כל הבגרויות בהן לא שמרו על סדר יום ולילה על מנת להספיק לעבור על החומר. גם ההכנות למסיבה שכללו, בין השאר, ארגון המסיבה, הכנת רקעים מקסימים, מעשה ידיהן של כמה בנות מוכשרות במיוחד - עברו במהירות. הזמן טס והותיר אותן חסרות נשימה והמומות מעובדה זו.

מירב נבחרה לשאת את דברי הפרידה מהצוות החינוכי ומהחממה בה עוצבה אישיותן ונבנה עולמן הרוחני. היא לא שכחה להזכיר אף את המנקה המסורה שזכרה כל אחת בשמה, והודתה לה על ההתעניינות הכנה ומאור הפנים שבהם קבלה את הבנות.

המורה זילבר ואתי הגיעו כאורחות הכבוד של שבי. סבתה לא יכולה להגיע מארה"ב, כיוון שסבא סטון חלה ונזקק לעזרתה.

בשעת לילה מאוחרת באותו ערב התקשרה שולמית לשבי והציעה לה ללכת למחרת לים.

- גם שירה ושיפי באות - הודיעה לה.

- ומה עם מירב? - שאלה שבי.

- אני לא מצליחה ליצור אתה קשר - אמרה - תפוס או שלא עונים.

- באמת משונה - הגיבה.

למחרת כשנפגשו בחוף הים לא הייתה מירב איתן.

- לא הצלחתן ליצור קשר עם מירב? - התפלאה שבי.

- לא. גם כשאני התקשרתי היה תפוס או לא ענו - אמרה שיפי.

- איזה כיף זה לשכב על החול ולדעת שאין יותר מבחנים - נאנחה שירה בהנאה כשהיא מנסה למצות את הרגע עד תום. אלא ששיפי לא הייתה רגועה. מה קורה שם אצל מירב? משהו בטוח קורה! חשה זאת בקצות אצבעותיה.

- נראה לי שמירב עומדת להתארס - נחשה שבי.

- השתגעת? מה עולה על דעתך? הלא היא כה צעירה! מלבד זאת היא הודיעה נחרצות שהיא לא מתכוונת לעשות זאת, אלא אחרי ו' סמינר - קראה שיפי.

- זו הרגשתי - אמרה שבי כמתנצלת. הבנות התבוננו בה בפליאה, אך החשד כבר מילא את כל הגיגיהן. משום מה רוב תחושותיה של שבי הוכחו כנכונות עם הזמן ולכן התייחסו אליהן ברצינות.

- מה גרם לך לחשוב כך? - חקרה שולמית.

- לא משנה - סתמה שבי.

בערב קיבלה שיפי טלפון נרגש משולמית. כל כך נרגשת הייתה עד שקשה היה להבין אותה.

- מזל טוב! מזל טוב! - קראה - אבל איך היא ידעה? - שאלה.

- שולמית, זו את? - הירגעי! ועכשיו התחילי מהתחלה - הורתה לה - על מה ה"מזל טוב", ולמי התכוונת ש"היא ידעה"? מי ידעה מה?

- מירב! - שאפה שולמית אוויר.

- מירב? מה? מה?

- היא התארסה!

- אני לא מאמינה לך! - שאגה - עם מי?

- עם בחור מפוניבז'. בן דודה היה השדכן. היא התלבטה מאוד, כיוון שרצתה להמשיך ללמוד, אבל בן דודה אמר שכזו הצעה לא מפסידים ותוכניות הלימוד אינן סיבה מספקת לדחות הצעה של בחור מצוין - מיהרה שולמית לשפוך את כל הידוע לה.

- סיפרת לשבי? - נדבקה שיפי בהתרגשותה של שולמית.

- וודאי! כולן מגיעות בעשר. את באה?

- מה עולה על דעתך, וודאי שאבוא!

נרגשות הגיעו שולמית, שירה, שיפי ושבי אל ביתה של מירב. מירב לבשה שמלה יפה ונראתה מוכרת אבל שונה כל כך. היא הייתה הבת הראשונה שהתארסה במחזור. הטלפון לא פסק מלצלצל, והבית המה אורחים - אחיה ואחיותיה, גיסיה וגיסותיה, אחייניה ואחייניותיה. עד היום נבצר מבינתה איך הכיל הבית הקטן אנשים רבים כל כך, נרגשים ושמחים באירוסיה של בת הזקונים, זו שעד היום הייתה גם השמרטפית של כולן ומלאה את מקומן כשהיו ערב לידה או אחריה. כולם הרגישו שהם חייבים בהכרת הטוב כלפיה.

שבי, שירה ושיפי ישבו בצד מתביישות, מציצות בעיניים גדולות על השאר.

שולמית, שהכירה את אחיותיה וגיסותיה של מירב, פטפטה איתן בחן ובהתרגשות.

- תארי לך שמירב הייתה צריכה להכין גם את נאום הפרידה מהתיכון - אמרה שבי - איך יכלה בכלל לחשוב על זה וגם להיות בפגישות, לחשוב אם הוא מתאים לה או לא. אם היא רוצה לקשור את גורלה בגורלו...

- נו, מה רצית שהיא תבוא ותכריז: אין לי ראש לזה כי אני צריכה להיפגש? - שאלה שירה.

- היא הייתה צריכה להתחמק מזה, לדעתי - אמרה שבי.

- כנראה שההצעה עלתה לאחר שכבר נתנו לה להכין את הנאום - שיערה שיפי - ובינינו, מירב מסוגלת לכתוב נאום ביתר קלות ממה שלך קל להכין כוס קפה - הסבירה בפנותה לשבי.

- ואולי השליטה העצמית הזו היא היא שמראה על בגרות? - תהתה שוב שירה.

שבי תהתה כיצד יראו האירוסין שלה. בינתיים ניגשה שולמית והצטרפה אליהן.

- נו - דחקו בה הבנות - מי החתן?

- הוא ממשפחה ירושלמית מפורסמת - אמרה.

- מה את אומרת? - נועצות בה הכל עיניים, בולעות כל פיסת מידע. הסקרנות חוגגת!

- הם בריסקערס?

- בריסקערס? אוי לא...

- זה דווקא מתאים - טוענת אחרת.

בליל קולות התערבבו עם צחקוקים וחיוכים מאושרים.

מי הבאה בתור? חלפה המחשבה אצל כולן. הביטו זו בזו.

- אל תסתכלנה בי! - גערה בהם שירה - אני לא מתכוונת להתארס לפני שאסיים את הסמינר.

- כן? - אמרה שיפי בספקנות - גם מירב אמרה כך!

- מה יש להתווכח? - השיבה שירה - אתן תיראנה מתי אתארס.

המון שאלות צצו ועלו. היכן יגור הזוג הצעיר? האם מירב תלמד בסמינר והיכן? איך הם יסתדרו עד שהיא תגמור את הלימודים?

הרגישו שהן אלו המארסות אותה ודאגו לה. מירב סיפרה שבירושלים יש "כיתת כולל", בה לומדות נשים נשואות בלבד. הלימודים שם מרוכזים למשך שנה אחת. לפתע הבינו שמירב עומדת לעבור מתקופת היותה "בת" אל תקופה חדשה, בה תוגדר כ"אישה נשואה". היה זה משונה כל כך.

כך, באחת, הושלכו הבנות אל עידן השידוכים.

*  *  *

התחילו ברורים אצל הבנות על חברותיהן. התעוררו שאלות: איך עונים על שאלות שכאלו, מה מספרים, מה אין מספרים, האם מותר לא לספר, באיזו מנגינה יש לומר את הדברים, איזה שם כדאי לתת על מנת שיבררו עליך אצלה, למי לא כדאי להפנות...

הופצו סיפורי זוועה על בנות שקלקלו לחברותיהן, ובסוף נתקעו בעצמן או לא נפקדו בזרע בר קיימא. סיפורים אלו זעזעו את הבנות, שהתלבטו עם הוריהן מה לומר וכיצד לומר זאת. שבי התייעצה עם אתי, שהתגוררה באותה תקופה בהמשך רחוב סוקולוב. שבי הייתה באה לעיתים קרובות אל אתי ועוזרת לה בעבודות הבית או מצטרפת אליה לכוס קפה.

תהתה מה מספרים עליה. האם מספרים שאביה מתחזק? האם יספרו שעלו מאמריקה או שיספרו שסבה מצד אמה ז"ל היה חלבי? האם העובדה שאביה פרופסור לאווירונאוטיקה ולמתמטיקה בטכניון היא יתרון או חיסרון? ברוך השם שיש לאבא שלה מעט כסף לתת לה. יש כאלו שאפילו זה אין להם.

לפתע היו לשידוכים סיווגים.

האם גם לה יש סיכוי לקבל שידוך טוב? ואולי בגלל כל הסיפורים המשפחתיים שלה היא תקבל שידוך מסוג ב' ואולי אפילו ג'?

ובכלל, מי ירצה להתחתן אתה?

עד עכשיו העריכה את הבנות לפי הישגיהן בלימודים, לפי הקפדתן בקיום המצוות ועל פי איכותן הרוחנית. לפתע התוודעה למערכת מקבילה של הערכות וערכים. במערכת זו העריכו את הבת על פי מוצאה, על פי משפחתה וייחוסה וגם על פי עושר הוריה. כשלמדו בבית הספר, כשלמדו למבחנים, כשטיילו, כשהתדיינו, העריכו את הבנות על פי איכותן העצמית.

ואילו עכשיו???

כל המחשבות הללו גרמו לה, לשבי, להסתגר ולהיות מופנמת. הייתה זו מעין רעידת אדמה. משהו לא ברור שבלבל את כל מושגיה. אם כן, זה שהיא בת יראת שמים, אוהבת תורה, מקפידה על קיום מצוות, מקפידה על צניעות - כל זה חסר ערך כשנכנסים לשוק השידוכים???

כשהרגישה שאין היא מסוגלת להכיל יותר את המתח שגאה בה, נכנסה למורה זילבר והסיחה בפניה את ליבה. המורה הסבירה לה שנסיבות חייה תוכננו כך שיתאימו בדיוק לשידוך שלה.

- צריך להתחזק באמונה - אמרה לה.

אחר כך, כשהייתה עם עצמה, חשבה - הלא בשמיים יודעים בדיוק מי הזיווג שלי, אלא מה? אני עדיין אינני יודעת. מי אמר שזה טוב שאדע כבר עכשיו? אולי אין זה טוב כלל? כשיגיע הזמן אדע, בעזרת השם - הרגיעה את עצמה.

- אבל יש כאלו שלא מתחתנות - מטרטר בה יתוש מעצבן של ספקנות וטורד את מנוחתה.

*  *  *

יש שעות שהיא עליזה כציפור דרור ומלאת מרץ כמו בערב פסח. גם פריטה על גיטרה מרגיעה אותה. ויש שהיא יושבת חסרת מעש. עגומה, ספקנית וחסרת ביטחון. בשעות שכאלה היא מנתקת את הטלפון ומרטיבה את דפיו של ספר התהילים בדמעות חמות וצורבות, המשאירות כתמים צהובים ושמנוניים, או מביטה החוצה אל החצר ועוקבת אחר הרוח הסתווית המעיפה את העלים הכמושים והצהובים מן העצים. הללו נשרו והצטרפו אל העלים החומים והיבשים שהיו מפוזרים כבר על הקרקע. עכבר הסתובב ליד פח הזבל, והיא הרגישה תלושה כאותם עלים. ומה עם חוסר הביטחון???

מדי זמן נודע על עוד בת שמתארסת, ועוד אחת, והדבר מכניס למתח את שאר הבנות. אמנם שבי הולכת לכל אירוסין ושמחה בשמחת כל חברה וחברה שמתחתנת, אבל בלב מצטברת המועקה לגוש חונק ומעיק. מה יהיה אתה?

המורה זילבר מעודדת אותה ואומרת לה שארבעים יום טרם יצירת הוולד כבר מכריזים בשמים "בת פלוני לפלוני", אלא ששבי לחוצה וחוששת. היא הלא רוצה כל כך להעניק, להעמיד דורות ישרים יבורכו, למצות את מהותה כבת ישראל. האמנם תזכה לכך? וגם אם תזכה להינשא - האם יהיו להם ילדים? לא כולם זוכים לכך! לבסוף היא מתייאשת. הן אי אפשר לקרוע אשנב אל העתיד!

כמה נחמד היה לקבל בדואר מכתב מהקב"ה ובו כתוב מי יהיה בן זוגה - היא משעשעת את עצמה - אבל אולי אין זה טוב לדעת את העתיד - חשבה - אנשים היו חוששים לעשות צעד לו ידעו עם אלו קשיים הם עתידים להתמודד. אולי עדיף כך, כשלא יודעים... ד' עוזר ומושיע ומגן. עוזר כשעושים השתדלות, מושיע כשחשים חוסר אונים, ומגן מפני הבלתי ידוע ואולי מפני השטויות שאדם יכול להזיק לעצמו. כך אמרה לה פעם סבתא מילר.

*  *  *

היא מגבירה בלבה את האמונה בקב"ה, ובוטחת בו שכל מה שהוא מתכנן בשבילה - הכל לטובה, אפילו אם אין היא יודעת זאת כרגע.

- בידך אפקיד רוחי - אומרת היא, וטללי השינה אוספים אותה ברכותם אל עולם השינה המתוק.