"אני מכין לכם קערות עץ, שיהיה לכם במה לאכול כשאגדל" – 5 משלים למחשבה

מיהם חבריו האמיתיים של האדם?!

מלך אחד זימן את אחד מעבדיו למשפט. הבין העבד כי כנראה מישהו מחבריו "תפר לו תיק" בבית המלוכה, ועל כן גמר בליבו להתכונן למפגש. הוא החליט שהצעד הנבון ביותר יהיה להביא עמו מישהו שידבר בשבחיו לפני המלך.

לעבד הזה היו שלשה חברים: ראובן, שמעון ולוי.

מבלי לחשוב הרבה, ניגש לחברו הטוב - החבר שבו השקיע את מיטב כספו, הלא הוא ראובן. הוא לא האמין שראובן דחה אותו במחי יד ולא הסכים בכלל לצאת מהבית בשבילו על מנת ללוות אותו אל המלך.

כשהוא מאוכזב מידידו הטוב פנה לו אל חברו שמעון. אומנם הוא לא השקיע בו כפי שהיה נוהג עם הראשון, אך בהחלט ידיד זה חייב לו את חייו - כך חשב...

שמעון נענה לבקשתו, אך בתנאי אחד: "אבוא עמך עד פתח הארמון! ראה, אני מפחד מהמלך, לא אוכל להיכנס איתך למשפט...".

הבין העבד כי אם חבריו "הטובים" לא הסכימו לבוא עמו, כיצד יסכים החבר לוי, שהוא בקושי נפגש איתו - שתמיד הוא מזניח אותו... למה שייעתר לבקשתו?!...

אך כמוצא אחרון ובלית בררה, ניגש ודפק על דלת ביתו תוך שהוא מתחנן לעזרה.

כאן נכונה לו הפתעה. לוי קפץ משמחה ואמר: "ודאי שאבוא איתך ולא רק אלווה אותך במשפט, אלא אדבר עם המלך ואמליץ טוב בעדך...".

זהו המשל, הנמשל כה פשוט:

לכל אדם שלשה חברים בעולם הזה: הכסף בו השקיע את כל חייו, משפחתו, והמצוות והמעשים טובים שעשה. בשעת פטירתו הוא פונה אליהם: "בואו עמי", ועד מהרה הוא מגלה שהממון והנכסים עומדים במקומם ולא זזים, משפחתו מוליכה אותו רק עד פתח הקבר, והחבר היחיד - זה שהוא השקיע בו הכי פחות - המצוות והמעשים טובים שעשה, הולכים איתו לעולם הבא וממליצים טוב בעדו...

 אם רק נדע היכן כדאי להשקיע...

(צילום: shutterstock)

מעשה אבות-סימן לבנים

מעשה באיש זקן, שנותר בודד ולא יכול היה לטפל בעצמו. ידיו של האיש רעדו, ראייתו הייתה חלשה והליכתו לא יציבה. בנו לקח אותו אל ביתו וטיפל בו יחד עם אשתו ובנו בן הארבע.

מדי ערב, המשפחה ישבה סביב השולחן לארוחת הערב. מצבו של הקשיש הקשה עליו לאכול. בגלל ידיו הרועדות נפלו מאכלים מכפו, אכילתו הייתה קולנית והשתייה נשפכה מכוסו. בנו ואשתו התעצבנו מהבלגן שנוצר.

"אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לאבא שלי", אמר הבן לאשתו. "הספיק לי מהחלב על הרצפה, אכילתו המגעילה והמפות המלוכלכות".

הם הציבו שולחן קטן בפינת המטבח, ושם ערכו את השולחן לסבא, שישב לבד, בזמן שיתר בני המשפחה הסבו סביב השולחן הגדול. מאחר שהסבא שבר מספר צלחות חרסינה, הגישו את ארוחותיו בצלחת עץ. כאשר הביטו בסבא, ראו מדי פעם דמעה בפינת עינו. למרות זאת, המילים היחידות שנאמרו לו היו דברי נזיפה כאשר הפיל מזלג או מאכל.

נכדו בן הארבע הסתכל על כל זה בשקט.

יום אחד, לפני ארוחת הערב, ראה האב את בנו הקטן משחק עם חתיכת עץ על הרצפה.

האב שאל את בנו בחיוך לפשר מעשיו. הילד ענה לו במתיקות: "אני מכין לך ולאימא קערות עץ, כדי שיהיה לכם במה לאכול כשאגדל".

המילים הכו בהוריו כמו מכת ברק. דמעות החלו לזלוג על לחייהם. אף על פי שלא נאמרה מילה, שניהם ידעו מה יש לעשות.

באותו ערב האב לקח את הסב בידו והביא אותו בעדינות לשולחן המשפחה. בשארית ימיו אכל את כל ארוחותיו עם המשפחה, ומעולם לא גערו בו, גם אם האוכל או המזלג נשרו מידיו והרצפה או המפה התלכלכו.

זכרו, לא משנה מה יחסיכם עם ההורים שלכם, הם יחסרו לכם כאשר ילכו לעולמם.התקשרו, התעניינו, אמרו להם כמה אתם אוהבים - לפני שיהיה מאוחר מדי...

זכרו, ילדינו לומדים כיצד להתייחס אלינו, מהדרך שבה אנו מתייחסים להורים שלנו. הורים שמכבדים את הוריהם, מעניקים בכך דוגמא אישית לילדיהם, ויזכו כי הם יכבדו אותם כשיגיע זמנם ללכת, ולא חלילה להיפך.

הפיל והיתד

ילד אחד הלך לקרקס עם אביו וראה שם פיל גדול, שהיה קשור ליתד עץ שהיה תקוע באדמה. בדיוק באותו היום הוא למד בבית הספר על הפילים החזקים, שיכולים להפיל עצים גדולים בעזרת החדק שלהם. "אבא, איך זה שהפיל לא בורח?", שאל הילד. "הוא הרי חזק מאוד! אני בטוח שאם הוא יכול להפיל עץ, הוא יכול לתלוש את היתד הקטן הזה, שבקושי תקוע באדמה...".

האב חייך חיוך קצת עצוב. "אני אספר לך למה", הוא אמר. "כשהפיל הזה היה גור קטן וחלש, קשרו אותו ליתד, שלא יברח. הפיל התאמץ והתאמץ, ולא הצליח להזיז את היתד. כל יום הוא ניסה לתלוש אותו, אך לא הצליח. ויום בהיר אחד, הוא הבין שהיתד חזק יותר ממנו, התייאש, ופשוט לא ניסה יותר… אבל האמת היא, שאם הוא היה מתמיד, הוא היה מגלה שהוא יכול לתלוש אותו בלי שום בעיה...

הפיל הגדול והחזק הזה שאנחנו רואים בקרקס, אינו בורח כי הוא מאמין שהוא אינו יכול. הוא זוכר את אי-היכולת שלו, את תחושת חוסר האונים שהפנים מעט אחרי שנולד. הדבר הנורא הוא שהפיל מעולם לא הטיל ספק של ממש בחוסר היכולת שלו. הוא מעולם לא ניסה לבחון את כוחו מחדש...".

זכרו, אם יש דבר מה שניסיתם לעשות בעבר ולא הצלחתם, נסו שוב היום. יתכן שתגלו, שכעת יש לכם בדיוק את מה שצריך כדי להשיג את המטרה שעליה כבר ויתרתם פעם.

כמה אנשים שהיו בשפל המדרגה מבחינה כלכלית, קמו והשתקמו, ואפילו התעשרו? כמה רווקים ורווקות שהתייאשו מכך שימצאו זיווג, מצאו בן זוג הרבה מעבר לציפיות ולחלומות? וכך בכל תחום, לעולם אסור להתייאש.

אין מקום לייאוש אם סומכים באמת על בורא עולם. אם סומכים על בורא עולם באמת ולא מתייאשים – בורא עולם לא נשאר חייב, וישלח לנו את הישועה...

(צילום: shutterstock)

תעשה טוב - תקבל טוב!

אבא ובנו צעדו יחד בהרים.

פתאום מעד הבן על אחד הסלעים, והשמיע צרחה: "אההההה!!!".

להפתעתו, הוא שמע קול חוזר מההרים שענה לו בדיוק אותו הדבר: "אההההה!!!".

הבן המופתע המשיך לצעוק: "מי אתה?".

והקול מיהר להשיב לו: "מי אתה?".

"מה אתה רוצה ממני?", צעק הילד.

"מה אתה רוצה ממני?", ענה הקול.

זועם על התגובה הוא השיב לו "אתה פחדן!".

והקול ענה לו "אתה פחדן!".

עם דמעות בעיניים, הילד הסתכל על אביו ושאל "מה קורה פה?".

האב חייך אל בנו, צעד אל קצה הצוק וצעק בקול גדול: "אתה אלוף!".

בן רגע ענה לו הקול "אתה אלוף!".

הילד היה מופתע ולא הבין איך זה ייתכן.

"אנשים קוראים לזה הד", הסביר האב, "אבל האמת היא שאלה החיים. הם נותנים לך בחזרה את מה שאתה מעניק להם. החיים שלנו הם השתקפות של פעולות פשוטות שלנו - כל דבר שנאמר, נעשה או נחשוב - יחזור אלינו. אז אם אתה רוצה להרבות אהבה בעולם, תעניק אהבה גדולה בלבך לאחרים!...".

כל מעשה, דיבור או מחשבה שלנו, משפיע על עולם העשייה, על הבריאה. בכל פעם שאנו מקיימים מצווה או חלילה עוברים עבירה, אנו למעשה משפיעים במשהו על העולמות העליונים, מניעים את המערכת, שאף היא בסופו של דבר, מניעה את הגלגל שמשפיע עלינו... זכרו, מי שחושב, מדבר ועושה חסד, בורא עולם ימשוך עליו חסד בחזרה!

אסור להתייאש

ניצול יחיד מאניה שנטרפה בים, נסחף עם הזרם והושלך על חופו של אי בודד. הוא התפלל בלהט לבורא עולם שיציל אותו, וכל יום נהג לסרוק את האופק מקצה ועד קצה.

תשוש, רעב ופצוע, הוא הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים שנסחפו אל החוף. לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות.

הוא הכניס לצריף את מעט חפציו שהיטלטלו איתו בים: זה היה כל רכושו בעולם.

באחד הימים, כאשר יצא מצריפו והלך אל היער לחפש מזון, פרצה דְּלֵקָה וכילתה את הצריף ואת חפציו. להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער. עשן שחור היתמר אל על, והכל היה אבוד – הצריף, החפצים...

הוא גנח בצער ובכאב, ופנה בכעס לבורא עולם: "איך, איך יכולת לעשות לי את זה?! איך אתה מביא עלי אסון אחר אסון!".

למחרת, מוקדם בבוקר, הוא קם משנתו במערה סמוכה לשמע רעש מנועים של ספינה מתקרבת. היא באה כדי להציל אותו. "איך ידעתם שאני כאן?", שאל את מושיעיו.

"ראינו את סימני האש והעשן ששיגרת אלינו...", ענו לו.

קל מאד להתייאש כשדברים לא קורים כמו שאנו חושבים שהם צריכים לקרות. זה אמנם קל, אבל אסור לנו להתייאש. כל מה שקורה בעולם הזה, קורה עם סיבה, תכלית וכוונה. ובכל דבר, אפילו הקשה והמכאיב ביותר, צריך לחפש את קצה החוט, המוביל לדבר הטוב הבא.

אז תזכרו את זה בפעם הבאה ש"הצריף הדל שלכם נשרף" - זה יכול להיות סימן עשן שנשלח למקום שאליו הוא היה צריך להישלח, כדי להוציא אתכם מהמקום שאתם תקועים בו - למקום חדש וטוב יותר...