"הצלנו את חייה של בתנו, אך היינו חייבים לדאוג לחייה הרגשיים"

לפני חמש שנים סיימה בתה של יהודית בוגץ' את לימודיה בכיתה ח', ויהודית אינה מסוגלת לשכוח את אותה תקופה. "בתי חני היא ילדה מקסימה ומוכשרת, אך יש מאחוריה עבר רפואי לא פשוט", היא מספרת. "חני נזקקה להשתלת כליה כבר מהיום שנולדה. את ההשתלה הראשונה היא עברה כשהייתה בת שנה וכמה חודשים, אך חצי מהכליה נדחתה תוך שבועיים, בשל הקושי הרב בהשתלות מסוג זה בגיל כה צעיר. בשל מצבה הקשה היא עברה טיפולי דיאליזה שבשלב מסוים כמעט לא הועילו, שיערה נשר, היה ברור שהיא בסכנת חיים גדולה. במשך כל התקופה הזו התגוררנו איתה בחו"ל, כשאנו מקווים שתימצא עבורה כליה שתעניק לה חיים".

יהודית מציינת שבאותן שנים כמעט לא הייתה קיימת בארץ ובעולם מודעות לתרומות כליה, שכן ארגון 'מתנת חיים' של הרב ישעיהו הבר לא היה קיים. "חיפשנו בשביל חני כליה בכל רחבי ארה"ב", היא מציינת, "והמקום היחיד בו הסכימו לנסות לאתר עבורה כליה היה במניסוטה, אז כמובן שטסנו לשם ובמשך שנים התגוררנו בסמיכות לבית החולים, עם חני וילדינו האחרים. זו הייתה תקופה מאתגרת ומלחיצה שבסיומה התנדבה אישה אמריקאית שאינה יהודייה לתרום כליה לילדה. הסיפור הזה עלה לכותרות והפך למדובר ביותר ברחבי ארה"ב".

באופן מפתיע הכליה התאימה בדיוק, למרות שהרופאים טענו שיש רק סיכוי אחד למיליון שתהיה התאמה מושלמת. "משמיים גלגלו את הדברים בצורה כזו שחני תקבל את הכליה ושהניתוח יעבור בהצלחה מלאה", מתרגשת יהודית.

"חזרנו לארץ עם ילדה בריאה", היא מוסיפה, "אמנם בעקבות סיבוכי דיאליזה נגרם לה קושי מסוים בשמיעה, אך הצלחנו לשלב אותה בגנים רגילים ולאחר מכן בבית ספר בית יעקב בשכונת מטרסדורף. היו לה שנים טובות יותר וטובות פחות עם התמודדויות בעיקר בתחום הרפואי והלימודי, אך לאורך כל הדרך ראיתי שהיא מוכשרת מאוד באומנות ובעלת חוש טכני מפותח. היא התמצאה היטב בכל רזי המחשב, הייתה מבצעת יצירות מרהיבות וכשעסקה בתחומים האלו היא הצליחה עד אין גבול".

להביא את חו"ל לארץ

"כשחני עמדה לקראת סיום כיתה ח' מצאנו את עצמנו בפרשת דרכים", מספרת אמה, "ידעתי שחני קיבלה ברוך השם את חייה, אך היה חשוב לי שגם את החיים הרגשיים היא תקבל ושתצליח למצות את עצמה. התייעצתי עם אשת מקצוע ושאלתי אותה: 'מה היית עושה אם זו הייתה הבת שלך?' היא השיבה לי: 'הייתי שולחת אותה לתיכון לאומנויות בחו"ל'. זה כבר היה נשמע לי יותר מידי. חמש שנים מהחיים שלנו העברנו בחו"ל ולא העלינו בדעתנו לחזור לשם, אבל מתוך המשפט שלה נצנצו לי שתי מילים – 'תיכון לאמנויות'. חשבתי לעצמי שאם לא טסים לחו"ל, אפשר להביא את חו"ל לארץ".

את הצורך בתיכון מסוג כזה הכירה יהודית גם מכובעה כמורה. "במשך שנים עבדתי בהוראה", היא מסבירה, "ותמיד נתקלתי בבנות מוכשרות מאוד, שאין ביטוי לכישוריהן הרבים במסגרות הקיימות. כך למשל, כשלימדתי אנגלית, השתדלתי להכניס לתוך הלימוד גם אומנות, דרמה ומוזיקה. היה מדהים לראות את העיניים הנוצצות של הבנות שקלטו את השפה. הן התחילו לשלוט היטב באנגלית, עד כדי כך שערכנו בכל שנה ערב הורים בו ההורים ביררו אם הבנות שמופיעות על הבמה הן דוברות אנגלית מהבית. הן פשוט הצליחו לקלוט את האנגלית מתוך הכישורים שלהן. כבר באותם ימים התחלתי לטפח בליבי את החלום להקים תיכון לאמנויות. 

"כשחני סיימה את לימודיה בכיתה ח' פניתי למנהלת של בית ספר מטרסדורף – הגב' ציפורה הייזלר ושאלתי אותה למה לא פותחים סמינר לאמנויות לציבור החרדי. היא השיבה לי: 'כי צריך למצוא משוגע לדבר'. השבתי לה: 'אני מוכנה להיות המשוגע'. הגב' הייזלר חייכה והבטיחה לי: 'אז אני אעזור'. באותו רגע התחלתי לבדוק ולחפש אם יש מישהו שניסה להקים משהו דומה ברחבי הארץ, וכך התוודעתי לאישה מקצועית שהקימה מסגרת דומה מאוד לציבור החילוני באזור ראשון לציון. הגעתי אליה יחד עם הגב' הייזלר ועוד כמה נשות צוות, והיא קיבלה את פנינו בצורה מדהימה, חשפה הרבה סודות מקצועיים והבטיחה עזרה בכל מה שנצטרך. בשלב הזה כבר היה ברור שאנחנו צועדות קדימה".

את כיתה ט' פתחה יהודית עם ארבע תלמידות בלבד, אחת מהן בתה, אך בסיום השנה כבר למדו בכיתה שתים עשרה בנות, ועוד היו כאלו שרצו להצטרף אך נותרו בחוץ מפאת חוסר מקום. בשנה שלאחר מכן כבר לא היה צורך בפרסום, שכן הכיתה התמלאה מאליה. כיום זו השנה החמישית לפעילותו של סמינר 'פרי חוכמה' הכולל כיתות מלאות מט' עד י"ב.

מהיכן התקציבים לניהול של כזה סמינר?

"זו באמת משימה קשה", היא מודה, "אני בעיקר מתבססת על תרומות מחו"ל, אבל זהו אתגר יום-יומי".

לראות הצלחה

אם תיכנסו לסמינר בשעות הבוקר ספק רב אם תבחינו בייחודיותו, שכן הוא מתנהל כמו סמינר בית יעקב לכל דבר. התלמידות נדרשות להגיע בתלבושת אחידה ולציית לכללי התקנון. בשעות הבוקר נמסרים שיעורי קודש על ידי המחנכות, ויש גם לימודי אנגלית, מתמטיקה, מדעים, היסטוריה ועוד. רק לאחר מכן מגיעים לימודי האמנות שכוללים גרפיקה, עיצוב פנים, עריכת וידאו, צילום, קרמיקה וצורפות, ציור בשמן, גרפיקה, פטיפורים ברמה גבוהה, תפירה, עיצוב אירועים, ועוד מגוון רחב של שיעורים ברמה הגבוהה ביותר. לאחרונה אף נוסף קורס מקצועי של 'גלית איטליה'.

"התלמידות חוות את ההצלחה, ופתאום הן מגיעות לבקש עוד שעה מתמטיקה בשבוע, כי הן רוצות גם להשקיע בלימודים העיוניים", מסבירה יהודית. "אנחנו צוחקות על כך יחד, כי בתחילת כיתה ט' הן כל כך רועדות מהמתמטיקה, ממש יש להן טראומה ממנה, אך אחרי שהן חוות הצלחה ומבטאות את עצמן באומנות, אז גם המתמטיקה אינה נראית כל כך מפחידה. בימים אלו אנחנו עובדים על כך שבנוסף ליצירת תיקי עבודות המקובלים בשוק העבודה, כמו בגרפיקה, בעיצוב פנים, בעריכת וידיאו, ולתעודה שהן מקבלות מטעם משרד החינוך על ארבע שנות לימוד, הן ייבחנו גם בבגרויות באומנות וכן גם באנגלית וחשבון. אני מקווה שהדבר יצליח, אך מבחינתי הצלחתן של הבנות אינה נמדדת בכך, אלא בעובדה שהן יוצאות שמחות ובטוחות בעצמן. אני לא צריכה לשוחח איתן ולהגיד להן: 'אתן טובות ומוצלחות', אלא הן רואות את זה לבד. זוהי ההצלחה".

אגב, יהודית מציינת שבתחילת דרכו של התיכון היא ניגשה עם הרעיון לרב ישראל גנס, רבה של שכונת מטרסדורף. "הוא התפעל מאוד ואמר לי משפט שהרעיד את ליבי: 'כל כך הרבה מבעיות שלום הבית שמגיעות אליי יושבות על המרירות של שנות התיכון'. הוא הסביר שכדי להקים בית טוב, בת חייבת לצאת מהלימודים עם שמחת חיים ועם מיצוי הכישורים וביטחון עצמי. כשהיא מכירה בערכה האישי וממצה את כישוריה, קל לה לתת הלאה גם למשפחתה, בלי לקבל אישורים על כל צעד ושעל.

"אני חושבת", מדגישה יהודית, "שחשוב ביותר להכניס לציבור שלנו מודעות והערכה לאומנות, שיבינו שזהו כלי נהדר לפרנסה טובה, לא פחות ממקצועות אחרים". חלק מהתהליך, אגב, לדבריה של יהודית, הוא גם ללמד את ההורים להעריך את כישרונותיהן המדהימים של הבנות, בדיוק כשם שבארה"ב ובציבור הכללי קיימת הערכה ומודעות לאומנות.

עוצמה ורגישות

בסמינר משתדלים לאורך כל הדרך לעודד את הבנות להשתלב בעבודה החל מכיתה י"א. כך יש בנות שמנהלות חוגי אומנות ויש כאלו שמוזמנות לאירועים שונים כדי למסור סדנאות. "לפני כחודש", נזכרת יהודית, "אחת המורות שמלמדת הפקת אירועים, לקחה שתי בנות להפיק אירוע של שזירת פרחים מול שישים מורות מהחינוך העצמאי. התלמידות שנבחרו חזרו משם המומות, פתאום הן אלו שצריכות להסביר למורות איך לשזור את הפרחים, ולסייע לאלו שמתקשות. אחת מהן סיפרה לי לאחר מכן: 'חזרתי הביתה וכל היום לא הפסקתי לצחוק. לא נרגעתי מהמחשבה על כך שאני זו שלימדתי את המורות שאת חלקן הכרתי מבית הספר היסודי. פתאום אני, זו שלא ידעה חשבון, מלמדת את המורות הדגולות למתמטיקה'.

"אנחנו מפיקות שלוש פעמים בשנה תערוכות ומשתדלות להוציא דיסקים אחת לכמה חודשים", מוסיפה יהודית, "יש לנו צוות בכיר עם למעלה מחמש עשרה מורות, כל אחת מהן מקצועית מאוד בתחומה".

היא נעצרת לרגע וניכר שקשה לה להמשיך. מסתבר כי אחת המורות הבכירות בצוות הייתה המורה רחלי גוטמן ע"ה שנהרגה בתאונת האוטובוס הקשה שהתרחשה בחודש אדר בשנה שעברה, ביציאה ממודיעין עילית. "המורה רחלי לימדה אצלנו אמנות ודינים והתלמידות אהבו אותה כל כך. היא הייתה בדרכה אלינו, כאשר התאונה קטעה את הדרך", לוחשת יהודית, "הבנות חיכו לה וחיכו, עד לבשורה המרה. הן יצרו תערוכה מדהימה שהכילה דברים שהן למדו ממנה ואף כתבו עליה שיר שהותיר את כולנו מוצפות בדמעות. יש להן כל כך הרבה רגישות לבנות שלנו, והן עוצמתיות כל כך, באישיות שלהן, בלימוד שלהן ובעצם – בהכל".