במחשבה תחילה לפרשת וארא: הצפרדע שגרמה למחלוקת תנאים

"למה אתם כל כך אדומים וצרודים?", התפלא יוסף.

"כי שנינו התווכחנו", השיב משוגע א' כשהוא חורץ לשון למשוגע ב'.

"תמיד אותו דבר איתו", מתלונן משוגע ב' על משוגע א', "כל פעם שאנחנו נוסעים באופניים הוא חייב לריב איתי מי ישֵב ליד החלון"...

* * *

בגמרא (סנהדרין ס"ז) נחלקו רבי עקיבא ורבי אליעזר בביאור הפסוק "ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים". מהלשון "הצפרדע" משמע שהייתה צפרדע אחת. איך צפרדע אחת מכסה את ארץ מצרים?

"רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת הייתה ומילאה כל ארץ מצרים", לפי רבי עקיבא עלתה צפרדע גדולה מהיאור, וככל שהכו אותה המצרים הייתה משריצה צפרדעים רבות והן פשטו על כל ארץ מצרים.  

"אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה... צפרדע אחת הייתה, שרקה להם והם באו". לפי רבי אליעזר הצפרדע שעלתה מן היאור בסך הכל היוותה אות וסימן לחברותיה הרבות שבאו מן היאור בעקבותיה.

לפני שניגש לאחד מן הרבדים הטמון במחלוקתם של התנאים הקדושים, בוודאי לא תסרבו לשמוע סיפור נאה שסיפר הגה"ק רבנו יוסף חיים מבבל, ה"בן איש חי".

"מה אלו שתי הנקודות השחורות מרחוק?", שאל שמעון את דוד.

"עיזים", השיב דוד בפסקנות.

"חום המדבר משבש עליך את דעתך", נענה שמעון ברחמנות, "אלו עורבים".

"הבלים תדבר", ביטל דוד את דברי שמעון. "אלו עיזים".

"מה יש לעיזים לעשות באמצע המדבר?" טען שמעון בהיגיון. "בוודאי עורבים אלו שעפו בכנפיהם הנה".

השניים התווכחו משך דקות ארוכות, שירכו את רגליהם באדמת המדבר הצחיחה, ולמרות שהתקדמו אל עבר הנקודות לא הצליחו להכריע האם אלו עורבים שחורים המהדסים הנה והנה, או שמא אלו שתי עיזים המחפשות להן עשב רך בחול הלוהט.

משקצה נפשו של שמעון בוויכוח חסר התוחלת, גחן ארצה וחיפש כה וכה עד שמצא חלוק אבן גדול דיו. הוא יידה את האבן בקשת רחבה עד שזו נחתה בסמיכות לנקודות השחורות. הנקודות ננערו בשקשוק כנפיים מבוהל ופרחו מן המקום.

"רואה אתה?", חגג שמעון את ניצחונו. "הם עפו".

"אכן", הסכים דוד, "עפו. ועיזים"...

בעל ה"דור דעה", הגאון רבי יקותיאל אריה קמלהאר, מבאר את מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי אליעזר על אודות הצפרדע שבמצרים, בדרך רמז: בכל הדורות עמדו עלינו לכלותנו, באדיקות רבה קיימו גויי הארצות את ההלכה שעשו שונא ליעקב.

רבי עקיבא סבר שתמיד היה גוי דומיננטי, כריזמטי ובעל השפעה, ש"עלה מן היאור" והרביץ את משנתו האנטישמית באוזני ה"צפרדעים" שמסביבו, עד שליבה בקרבם את גחלת ההסתה לפרוע פרעות בישראל.

על פירושו זה של רבי עקיבא, חולק רבי אליעזר וסובר שלא ייתכן הדבר במציאות. "עקיבא", אומר רבי אליעזר לתלמידו-חברו רבי עקיבא, "מה לך אצל הגדה?", האם ייתכן הדבר שאדם אחד יצליח להפוך את דעתה של אומה שלמה?

אלא מאי, כיצד ייתכן הדבר שיעקב נתון למשיסה וישראל לבוזזים? על כך משיב רבי אליעזר: "צפרדע אחת הייתה, שרקה להם והם באו". אותה צפרדע שעלתה מן היאור, נזקקה רק להיות בעלת אומץ כדי "לשרוק" לחברותיה את דעותיה, "והם באו". יותר משריקה ורמז קל לפגוע ביהודים - לא היה צורך. כולם עטו בשמחה ובששון על המציאה.

* * *

ביאורם של התנאים הקדושים אמנם רלוונטי עד ימים אלה, אולם הוא מתייחס בעיקר לגויי הארצות. ועבורם, בוודאי לא נכתבו הפירושים הללו...

בדרך רמז ניטול את רעיונו של ה"דור דעה" ונאמץ אותו לחיינו: קורה שדיון מתפתח בנושא מסוים. נקודה מסוימת בדיון הופכת לוויכוח ואנחנו מתעקשים על הדעה שלנו. ראשית אנחנו קובעים שמדובר ב"עיזים" או ב"עורבים" (לא משנה הסדר); משם אנחנו עוברים ל"כוננות צפרדע": ככל ש"מכים" אותנו ומסבירים לנו שאנחנו טועים - דעתנו מולידה "צפרדעים" נוספות...

נזק או תועלת ממשיים כמעט לא יוצאים מוויכוחים אלו, שלרוב עוסקים ב"מי ישב ליד החלון" בזמן שכלל אין חלון. את רובם ניתן להכריע עם אבן שמתעופפת בקשת רחבה, מוכיחה עם מי הצדק ובכך מסתיים הסיפור.

אבל הזמן והאנרגיות שמושקעים בכך לא שווים את המחיר. בפרט כשלפעמים אנחנו מתווכחים על דעות שאפילו אינן שלנו. מישהו "שרק" לידנו, ואנחנו רצים בלהיטות אחרי דבריו כעז עיוורת...