סיון רהב מאיר: התפקיד שלנו, של כולנו, הוא להיות "משה"

חשבתם פעם למה קוראים לו משה? בימים שבהם משה מקבל את שמו בפרשה, בימים שבהם מציינים 75 שנים לשחרור אושוויץ, הנה דברים שכתב הרב דב ויין:"לפני שנים, בביקור בירושלים, ראיתי ידיעה בעיתון: היום ייפתח במוזיאון 'יד ושם' אגף 'יד לילד' לזכר מיליון וחצי ילדים יהודים שנרצחו בשואה. גמלה בליבי ההחלטה לבקר שם. נכנסתי לחדר חשוך מאוד. כשהעיניים התרגלו לחושך, ראיתי כוכבים של אור מתנוצצים באפלה. ברקע נשמעו קולות הקוראים בשמות ילדים שנספו. שמות, שמות, שמות: יהודה ויהודית, יעקב ושרה, מאיר ורחל. לא יכולתי לסבול עוד, ויצאתי מהחדר החשוך אל האוויר הבהיר והיפה של הרי ירושלים.
הרהרתי בלבי: הרי אני בגילם של הילדים ששמותיהם הוקראו שם, אבל בקלטת – שמי אינו מושמע. והלוא הצורר בוודאי כיוון גם אלי. רק משום שהורי היגרו מאירופה לאמריקה לפני השואה זכיתי להימלט. לפיכך, גם אני יכול להיחשב ניצול מן החורבן. ואם שרדתי, מן הסתם מוטל עלי תפקיד. אני מחויב לתרום לתקומת עם ישראל, לבנות מחדש את עולם התורה והיהדות שחרב. לאמיתו של דבר, זהו צו השעה המוטל על כל איש ואישה מעם ישראל בדורנו. הרי שמנו אינו מופיע בקלטת.
"באופן זה נסביר את שמו של משה: 'וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר: כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִיהוּ'. משה נמשה, ניצל מן המים, כי תפקידו להיות משה, כלומר למשות אחרים. זו שליחותו. לדעתי כולנו בעצם קרויים משה. בכל הדורות ניצלנו מגזירות ורדיפות, ואם הגענו עד הלום, על כולנו מוטל חוב. 'כי מן המים משיתיהו' נאמר לעצמנו, ולאור מסר זה ננהיג את חיינו".

מי יהיו הסבים של הדור הבא?

"אני רוצה להגיד לכם משהו", אמר השבוע הרב יעקב בנדר באירוע השנתי של המוסד החינוכי הגדול "דרכי תורה" שהוא מנהל בניו יורק. כ-2,500 תלמידים לומדים שם. "אנחנו הסבא והסבתא של הנכדים העתידיים שלנו! היום הוא יום השנה לפטירת הסבא שלי, אברהם בנדר. סבא מעולם לא הפסיד תפילה בציבור בבית הכנסת. הוא תמיד יצא 15 דקות לפני, כדי להגיע בזמן. הוא למד. אני לא זוכר שנכנסתי לחדרו ולא ראיתי אותו לומד. סעודות השבת איתו היו מלאות בזמירות. אלה הזיכרונות שלי. אני גם לא אשכח לעולם את קריאת שמע שעל המיטה לפני השינה עם אמא שלי, איך היא שרה לנו וסיפרה סיפורים יהודיים.

"ומה איתנו? תדאגו שהילדים שלכם יראו אתכם עושים את מה שבאמת חשוב. כשנכנסים הביתה – צריך להשאיר את הטלפון במטבח, עם מחזיק המפתחות. לא להחמיץ רגעים יקרים ונדירים, לא לפספס את ההזדמנות לחיות ולגדול עם הילדים שלנו. ילד מחכה לשמוע: 'איך היה היום? מה עבר עליך? מה למדת? מה אכלת?'. זה נכון בכל גיל. הרב משה פיינשטיין מסביר למה חז"ל כותבים על יעקב אבינו 'ביקש יעקב לישב בשלווה'. יעקב חשב שהילדים כבר גדולים, אפשר לשבת בשלווה, רילקס, הוא גמר לחנך אותם. האמת היא, אמר הרב פיינשטיין, שאין דבר כזה. הם צריכים אותנו לכל חייהם. החינוך לעולם לא מסתיים. סבא שלי נפטר היום לפני 46 שנים. האם אנשים כאלה, מהסוג הזה, שייכים רק לדור ההוא, שנעלם? זהו? אנחנו צריכים לבנות את עצמנו להיות סבא וסבתא ראויים לדור הבא. גם להם מגיע".

על תודה ורגישות

זכיתי להשתתף השבוע בניו יורק בכנס של ארגון "שפרה ופועה", שמסייע לנשים אחרי לידה. הנה מה שסיפרתי שם: "בזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים, ובזכותן אנחנו עתידים להיגאל. תמיד חשבתי על המשפט המפורסם הזה מהצד החזק, הפעיל, העושה. הייתי מהאימהות האלה שמארגנות את המתנה לגננת בסוף השנה, וגם כותבות את ההקדשה. מאז שהתחלנו את השליחות באמריקה, אני האימא החלשה. זו שצריך להסביר לה לאט. זו שלא מבינה מה בדיוק צריך לשלוח היום לגן, ואם יש בכלל גן היום, ואם כן, האם יש הסעה או לא (זה מאוד מבלבל כאן באמריקה, עם כל ה"ימים הלאומיים". כל פעם יש יום לזכר קולומבוס או וושינגטון, והאוטובוס הצהוב שובת). פעם בחודשיים יש בדיקת-פתע של כינים בכיתה (באמת!), לקייטנות הקיץ נרשמים עוד לפני חנוכה, ולכי תצטרפי לסידור הקארפול, שנקבע פה כנראה כבר כשהילד נולד. ובתוך כל הבלגן, בתוך ההלם התרבותי – כמה עזרה מאימהות אחרות. כמה חסד של שכנות מסורות. כמה הארת פנים וסבלנות ורצון לסייע. איזה מעגל נשי עוצמתי גיליתי כאן, הפעם מהצד הנתרם והנעזר. בזכות נשים צדקניות. לא רק תודה מציפה את הלב, אלא גם רצון לחדד את הרגישות. האם כשגרתי בישראל, עזרתי מספיק לאימהות כאלה? האם ידעתי כמה קל לסייע להן, בתרגום קל של הודעת ווטסאפ, או בהסבר פשוט על המבחן של מחר? האם כשנחזור, אהיה רגישה יותר? האם בכל קבוצה אנושית יש בעצם איזה 'עולה חדש', זר, לא מקומי, לא מעודכן, שמחכה לתשומת לבנו?".

להילחם בקוצר הרוח

האם בשורה מדהימה יכולה להגיע ישירות עד אלינו, ואנחנו פשוט לא נשמע? משה רבנו פונה בפרשה אל עם ישראל, וחדשות נפלאות בפיו: יציאת מצרים עומדת להתחיל. כבר שנים הם מחכים, והנה, עכשיו זה קורה. התגובה של בני ישראל מייאשת: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". איך זה יכול להיות? האם אדם יכול להפוך לכל כך טרוד ועסוק, שהוא לא שם לב שנפתח לו פתח לצאת לחירות? האם ה"דחוף" יכול להכריע ולהביס את ה"חשוב"? התשובה היא שזה בדיוק מה שפרעה ניסה לעשות. לשבור את הגוף ואת הרוח גם יחד. מתברר שעבודה קשה (פיזית) וקוצר רוח (נפשי) יכולים לבלבל אותנו עד כדי כך. בספר "מסילת ישרים" כותב רבי משה חיים לוצאטו שכולנו צריכים להיזהר מאוד שזה לא יקרה גם לנו: "אחת מתחבולות היצר הרע ועורמתו – להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם, עד שלא יישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים".

האדם צריך להשאיר לעצמו "רווח להתבונן", כדי לא לפספס.

למי קראת שמרן?

העובד הסוציאלי טל לסר מציע לנו להסתכל אחרת על יציאת מצרים ועלינו, וכותב כך: "בשנות נעורי אביב גפן נהג לצרוח בהופעותיו: 'רוצים שינוי?'. העניין הוא שבתכל'ס, התשובה לשאלה הזו אצל רובנו היא די ברורה – פשוט לא. אנחנו לא מעוניינים בשינוי. נוח לנו עם המוכר והידוע, עם הקפה והעיתון וההרגלים הישנים. מצרים הייתה סמל ליציבות וקביעות – מיצרים ברורים של חוקי טבע קבועים: הנילוס תמיד זורם ללא תלות בגשם, העבדות היא חוק טבע, השושלת הפרעונית קיימת מאז ומתמיד, ואפילו לאחר המיתה הפרעונים נחנטים ונשארים לנצח.
"יציאת מצרים נתנה פתאום תקווה לאנושות: אפשר לפרוץ את המעגל הסגור של חוקי הטבע העיוורים והקבועים שבהם רק החזק שורד. אפשר לשנות את המציאות ולתת לאור ה' לחדור בתוכה ולהאיר אותה באור מוסרי. אפשר לעשות תשובה.
"כנראה לא סתם יציאת מצרים באה על ידי מכות מצרים שמערערות את תחושת היציבות הקיומית (הרי ניתן היה להגיע לתוצאה של יציאת מצרים גם בדרך אחרת, ללא שינוי סדרי הטבע): הנילוס הכל כך קבוע הופך לדם, האדמה היציבה פתאום רוחשת כינים והשמש שתמיד זורחת פתאום נעלמת. אלה מצבי חירום שמטרתם לערער קצת את היציבות שלנו, את הקיבעון, את האמונה ש'ככה זה היה וככה תמיד יהיה'.
"נהוג לקרוא לנאמנים למסורת אנשים 'שמרנים' או 'מסורתיים', אבל בעצם, בסיס הזהות שלנו הוא מאבק בטבע ובשגרה, וחתירה תמידית לשינוי".