מרטיט: "בכיתי כילד. כתפיי רעדו, חשתי כי אין בכוחי לשאת זאת"

הרב ישראל יצחק פומרנץ זצ"ל היה גדול בתורה. עוד בעודו נער בפולין קיבל על עצמו ללמוד 18 שעות ביממה. מלחמת העולם השניה הפריע לו בקיום החלטה נחושה זו. לאחר המלחמה עלה לישראל ושקע בלימוד התורה. מדי יום, בשעה 3:00 לפנות בוקר, קם וצעד לישיבת המקובלים "שער השמים" ושקע בתורה משוש חייו.

במקביל, החליט להעלות את זיכרונותיו על הכתב, אך כיוון שחשש שביקורי עיתונאים וסקרנים למיניהם יפריעו לו בלימוד, חתם את הזיכרונות בשמו הבדוי "איציק הדר". באמצעות שם זה, יכול היה להמשיך להגות בתורה בשלווה, ובמקביל לפרסם את ניסי הצלתו וההשגחה הפרטית אותה חווה בשנות ההסתר והזעם.

ב'מוסף שבת קודש, פרשת וארא' מבית 'יתד נאמן', מספר הרב רפאל ברלזון במדורו המופלא, את דבריו של הרב פומרנץ על התקופה בה שהה בסיביר: "יום אחד, כאשר ניצבתי בתור הארוך לחלוקת הלחם, הרגשתי טפיחה קלה על גבי. סובבתי את הראש והנה לפני יהודי מזוקן, כובע מרופט לראשו ועל פניו חיוך רחב.

"הוא הציג את עצמו בפניי במילים קצרות: 'נפתלי דובינסקי, קיוב, חסיד ליובאוויטש'. השבתי לו בלשון זהה: 'ישראל יצחק פומרנץ, עיירת דובשודלה, חסיד גור'.

"כשמנות הלחם בידינו פרשנו לפינה מרוחקת וישבנו לאכול. כך זכיתי לארוחה מתובלת בדברי תורה וחסידות, במוסר וביראת שמים. במהלך ההיכרות שערכנו, סיפר לי נפתלי כי הוא נידון ל-10 שנות עבודת פרך בסיביר כעונש על שהעז להטיף מוסר לבן אחותו שהפסיק לשמור שבת ולהניח תפילין. 'ועכשיו אני עובד במחנה כחייט', אמר. 'עבודה קלה שאינה דורשת הרבה. אתה יודע מה? כשאעמוד בתור לחלוקה אקח גם את מנתך ונאכל תמיד ביחד. זכור, אני גר בצריף מספר 185'".

"שנת תש"ב. ביום טוב ראשון של סוכות לא עבדתי, אולם בימי חול המועד נאלצתי לעובד קשה מאוד, ואף בשמחת תורה לא יכולתי בשל תפקידי לחמוק מעבודה", מספר הרב פומרנץ. "חבטות גרזנים הדהדו באזני, ועם כל חבטה מהדהדת בי השירה 'מה אהבתי תורתך'. היער כולו ועציו נדמו בעיניי כרוקדים בשמחתה של תורה, כאשר ידי, הכמהה לחוש את דפי הגמרא, נאלצת להניף את הגרזן ולחבוט בעץ בכל הכוח".

"לעת ערב, עם תום יום העבודה ויציאת החג, הגעתי לצריף 185. כאשר ראיתי את פניו הטובות של ר' נפתלי, לא יכולתי לעצור את בכיי.

"ראה, ר' נפתלי", התייפחתי, "הבט בי. וכי זו שמחת תורה? עבודה מעלות השחר עד לצאת הכוכבים, בלי תפילה, בלי שמחה, בלי תורה, ובלי קידוש. בכיתי כילד. כתפיי רעדו, חשתי כי אין בכוחי לשאת זאת.

"אתה יודע מתי זמנה של הגאולה?", הפתיע אותי ר' נפתלי בשאלתו הרטורית. "בשיא חשכת הגלות, כאשר אי אפשר יותר לסבול את הגלות, אז מביא הקב"ה פדות והצלה".

ייבבתי מרה. "אין לי כוח יותר. עד עתה עוד יכולתי לסבול, אבל עכשיו תש כוחי לחלוטין. כוח הסבל שלי תם".

"כך כתוב בתורה", לחש ר' נפתלי הגיבור. "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים… כאשר לא תוכלו לסבול יותר את קושי השעבוד – אז אוציא ואגאל אתכם"...

נפרדנו איש מרעהו. חזרתי לצריפי. למחרת באשמורת הבוקר, בעת נשמע צלצולו הצורמני של פעמון המחנה, מיהרו האסירים לצאת איש לעבודתו.

לפתע שמעתי קול קורא: 'יש כאן אסירים ששם משפחתם מתחיל באות פ"א?', היה זה פקיד המחנה, שהכריז: 'כל אלה ששם משפחתם מתחיל באות פ"א נקראים למשרד לשחרור'...

"אני, ששם משפחתי פומרנץ, נשאתי את רגליי לצריפו של ידידי. 'ר' נפתלי', קראתי, ועיניי זולגות דמעות. 'נתקיימו דבריך. תשועת ד' כהרף עין'".

"אתה משתחרר?", שאל ר' נפתלי בשמחה של אמת.

"שחרורי המפתיע התרחש, כאמור, מספר שעות לאחר אותה שיחת נפש לילית של מוצאי שמחת תורה, בה בישר לי ר' נפתלי שגאולתי קרובה", מסיים הרב פומרנץ את סיפורו האישי המרטיט. "בשיא חשכת הגלות, כאשר אי אפשר יותר לסבול את צער הגלות, אז מביא הקב"ה פדות והצלה".