תפילה או השתדלות? חלק ב’

בהמשך לשאלות שצוטטו בכתבה הקודמת, על הצורך בהשתדלות כאשר הכל לטובה, אתקן אי"ה טעויות נפוצות בנושא אמונה וביטחון.

יש אומרים: "לא ייפלא מה' דבר, אלוקים יכול לעשות הכל, אז ברור שתהיה לי ישועה"!

אמת הדבר שאלוקים יכול לעשות הכל, אך אין פירוש הדבר שהוא חייב לעשות הכל, ולכל אדם.

הנסים הגלויים שנעשו לשרה אמנו, ולרבי שמעון בר יוחאי ורבי חנינא בן דוסא, לא היו נעשים לכל אדם.

מי מאיתנו באמת סבור שהגיע לדרגתם הקדושה של הנביאים והתנאים הגדולים? אלוקים יכול לעשות כל נס, אך לא כל אדם ראוי לנס. בפרט אם לא עשה את ההשתדלות המוטלת עליו לפי דרגתו האמתית.

מוזר הדבר שאנשים מנסים ללמוד מן הנסים הגדולים שנעשו לאבותינו ונביאינו בחסדי השם, אך אינם רוצים ללמוד ממעשי אבותינו ונביאינו אשר לא בטחו בזכויותיהם לקבל נסים: אברהם אבינו הרי הסתיר את זהותה של שרה אמנו כשירד למצרים, ופעם נוספת כשהלך לעיר גרר; כך נהג יצחק עם רבקה (בראשית כו, ז); יעקב התפלל לה': "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו, כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים" (בראשית לב, יב), ולאחר שהתפלל שלח מתנות לעשיו כדי לפייסו, וכן חצה את משפחותיו למחנות (בראשית לג, א). דוד ברח מפני שאול, כל התנ"ך מלא בדוגמאות על זו הדרך.

נראה שרוב אבותינו ונביאנו בחרו שלא לנהוג בהנהגה של ביטחון בזכויותיהם, אלא התפללו לה' לישועה ועשו את ההשתדלות המתבקשת בדרך העולם, מתוך אמונה שה' מסובב הכל לטובה.

יש לכך הסבר מצוין: הזהירו חז"ל שאין לסמוך על הנס, כי אם נעשה לאדם נס מחוץ לגדר הטבע - מאבד מזכויותיו: "לא יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם תמצי לומר עושין לו נס - מנכין לו מזכויותיו" (שבת דף לב, א). עדיף אפוא לכל אדם להתפלל ואז לעשות את ההשתדלות הראויה כדי לא לאבד מזכויותיו.

יש אומרים: "כל מה שעושה ה' הוא לטובה - מה שצריך לקרות חייב לקרות, לא משנה מה נעשה".

פעם החליט פלוני לקחת סיכון, וכאשר חברו הזהירו מתוצאות מעשיו, השיבו פלוני: "ה' עושה הכל לטובה!"

חברו השיב לו בחכמה: "נכון, אלוקים עושה הכל לטובה, אך אין זה אומר שאתה עושה הכל לטובה!"

ה' יתברך ודאי רוצה לעזור לנו בכל מצב ולתת לנו מטובו, אך אנו מסוגלים למנוע הטבה זו בעוונותינו או בהנהגה גרועה שאינה לפי הדרכת התורה, ובכך להזיק לעצמנו. אלוקים הוא אבא טוב, אך אם נזיק לעצמנו, הוא יהיה רופא טוב... בשני המקרים הוא עושה הכול לטובה, בכל מצב אליו ניקלע, אך מתפקידנו לא לפגום בדרכנו כדי שלא נתבקש לרפואה וכפרה: "איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו" (משלי יט, ג).

האין זה מוזר שאדם מזיק לעצמו במו ידיו, ואז מכריז באמונה רבה: "גם זו לטובה, כך היה צריך להיות..."?

יש אומרים: "הכל בידי שמים,אז איני צריך לדאוג מכלום" / "מי שמאמין לא מפחד".

"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" - היא אמת לאמיתה, כל מה שקורה בעולם נעשה על ידי ה' יתברך, והרבה מאמרי חז"ל מעידים כזאת: "אין אדם נוגע במוכן לחברו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה" (יומא דף לח, ב), "אין אדם נוקף [-ניזק ב]אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין דף ז, ב).

הבעיה שרבים שוכחים לצטט מה עוד אמרו חז"ל בעניין הזה: "הכול בידי שמים, חוץ מצינים פחים (-קור וחום שניתן להישמר מפניהם)", שנאמר: "צינים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם" (משלי כב, ה).

עוד אמרו חז"ל שבמקום מסוכן שההיזק בו שכיח - גם שליחי מצווה עלולים להינזק. כך נאמר בגמרא (קידושין דף לט, ב):

"והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה, אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן, [-אלא:] סולם רעוע הוה, דקביע היזיקא, וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא [-לא סומכים על הנס], דכתיב: "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני" (כך אמרו גם בפסחים דף ח, ב).

אין לשכוח שה' יתברך הוא שמצפה מאיתנו לפעול בדרך הטבע, מכאן שההשתדלות הנכונה היא חלק מיראת שמים. זו כידוע הדרכת התורה מאיתנו: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד, טו), מכאן פסקו חז"ל הלכות רבות הנוגעות לשמירת הנפש.

מי שאינו עושה את ההשתדלות המוטלת עליו בדרך הטבע כפי דרגתו, או מכניס עצמו בכוונה למקום סכנה שלא לצורך שמצדיק זאת - חוטא לה', ולא ייקרא ירא שמים.

כך מבאר הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק ט'): "ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר [-שהוא עושה], אשר הוא עלול אליה [-קרוב ליפול בה] מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו ליענש... כי מקום שההיזק מצוי ונודע, יש להישמר. אך מקום שאין ההיזק נודע, אין לירא".

הבה נעשה קל וחומר מיעקב אבינו שהתפלל לה': "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו, כי ירא אנוכיאותו פן יבוא והכני אם על בנים" (בראשית לב, יב). אם יעקב אבינו שזכה להבטחה - פחד מן הסכנה שזכויותיו לא יעמדו לו, קל וחומר אנחנו הקטנים.

מותר לדאוג - אם לא עשינו את מה שמוטל עלינו משמים, כי בכך אנו עלולים להזיק לעצמנו, ולהתחייב בדין.

לעומת זאת אין לנו מה לדאוג כלל - אם התפללנו ועשינו את מצוות ההשתדלות המוטלת עלינו, ואז, ודאי שנקבל את הטוב ביותר שבכוחנו לקבל.

אך באותה מידה עלינו להיזהר מן הקיצוניות השנייה, של מי שיטעו לחשוב: "אז פירוש הדבר שהכל בידיים שלנו?"

חלילה לחשוב כך. התורה מזהירה מפני מחשבה זו: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" ודורשת מאיתנו לזכור בעת הצלחתנו: "וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יז-יח).

הפעולות שאנו עושים הן בידיים שלנו, אך בסופו של דבר - מה שיקרה בסוף - נקבע בשמים, ואין לנו כל שליטה על התוצאות.

כלומר, אם לא תתפלל או לא תעשה את המאמץ הנדרש ממך בדרך הטבע - ייתכן שבשל כך תיכשל, כי אין לסמוך על הנס, אפשר שבעצלותך מנעת במו ידיך את השפע והטובה שרצה ה' לתת לך.

אך אם תתפלל וגם תעשה את ההשתדלות הנדרשת ממך בדרך הטבע - אז בין אם תצליח ובין אם תיכשל חלילה - תוכל לדעת בוודאות שכך נקבע משמים שתקבל, זה בדיוק מה שחלק לך ה' יתברך בגזירתו - לא פחות ולא יותר.

כיהודים מאמינים, עלינו לדעת שכל מה שיקרה לנו בסופו של דבר לטוב ולמוטב - נקבע משמים. אנחנו רק הכלים, השליחים בעולמו של הקב"ה. עובדה שישנם אנשים שמתאמצים ולא זוכים, וישנם אנשים שמתאמצים וזוכים. הקב"ה לבדו הוא שמחליט אם יהיה פרי למאמצינו. מכאן המסקנה המתבקשת - להרבות בתפילות וביטחון בהשם לשלומנו והצלחתנו בחיים.

כך נאמר בספר מסילת ישרים (פרק כא, בדרכי קניית החסידות):

"אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאז"ל במאמריהם (ביצה ט"ז): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו', וכן אמרו (יומא ל"ח): אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא.

וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה (גזירת קיצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה) היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם, (בראשית ג): בזעת אפך תאכל לחם,

אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו:

על כן (הואיל וכך גזר המלך) אמרו (ספרי): יכול אפילו יושב ובטל (יראה סימן ברכה) תלמוד לומר: בכל משלח ידך אשר תעשה (שצריך אתה להשתדל ולעשות), אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות, הוא מה שכתב דוד המלך ע"ה (תהלים ט"ה): כי לא ממוצא וממערב ולא וגו', כי אלהים שופט וגו' ושלמה המלך ע"ה אמר (משלי כ"ג): "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל". אלא הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים עושים תורתן עיקר ומלאכתן תפלה, וזה וזה נתקיים בידם, כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי, אז תשאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה".

בהדרכה זו תימצא תשובה לשואלים: "מדוע צריך להתפלל במשך השנה על פרנסה, אם נקבע מראש השנה כמה נקבל?"

בראש השנה נקבע מקסימום-השפע שנוכל להשיג השנה, אך מי שלא יעשה את ההשתדלות הנדרשת ממנו (גם בתפילות וגם במעשים) לא יקבל את המקסימום הזה, אלא פחות ממנו. לכל אדם נקבעה כמות אחרת של מאמץ להשגת פרנסתו, ולכן בראש השנה ראוי להתפלל לא רק שתהיה לנו פרנסה, אלא שתגיע אלינו בקלות ולא בקושי.

התפילות במהלך ימות השנה יכולות להעניק לנו שני דברים:

- השגת מקסימום השכר שבכוחנו להשיג, ולא פחות ממנו.

- השגת הפרנסה בקלות רבה יותר, לא על ידי ייסורים ומאמצים מרובים.

כן בנושאי בריאות, אדם שלא ישתדל לשמור על בריאותו, יפסיד שנים ממה שנקצב לו לפני שנולד.

לסיכום,

האמונה שהכל משמים אינה אמורה להביא את האדם לחיי עצלות. עלינו לנהוג כדרך העולם ולעשות את המוטל עלינו כמצווה, תוך תפילות וביטחון שה' מסובב את הדברים באופן הטוב ביותר עבורנו, כך נוהג הבוטח האמתי ולא ייפול באמונתו.