זה סיום ש"ס מיוחד. שיש בו לא רק רב פפא, אלא גם שניר, גיא ודקל, ואולי אפילו נמרוד אחד

לא היה אמור להיות שום דבר מיוחד באותו אותו ערב שגרתי, של אחת הסוגיות הסבוכות במסכת כתובות.

לא היה באמת שום דבר מיוחד כשעינינו נפגשו.

יש מקומות שבהם זה טבעי שנכנס מישהו בלתי מוכר ופשוט מצטרף לשיעור שמשתתפיו צבעוניים, כל אחד ועיסוקו הוא, כל אחד ומסכת חייו.

הלומדים גם כך מגוונים מאוד.

יש מי שעוד זוכר את הפעם הראשונה בה דרכו רגליו על אדמת הקודש ולצד אוזניו ה"סימנים" שגידל בצנעא ומהר מאוד אבדו לזמן מה של כמה עשרות שנים. לידו יש את זה שהגיע משוויץ, ההוא שגדל בוואזן בצפון מערב מרוקו, לידם יהודי יליד ארץ הקודש למשפחה שורשית. חלקם כבר סיימו את הש"ס מספר פעמים.

ואז, קול "חדש" החל לשאול שאלות. הייתה לו כיפה מהסוג הזה שאתה יודע שהוא לקח אותה מערימת הכיפות שבכניסה לבית המדרש הרגיל באורחים שאינם יודעים היכן רוכשים את הדבר הזה שמכסים איתו את הראש. אבל השאלות שלו היו מלאות באינטיליגנציה. כזו, שניכר שיש לו ראש טוב ורציני, אבל גם שמעולם ככל הנראה הוא לא באמת ישב אל מול הספר הזה שבו סדור התלמוד הבבלי בטורים טורים.

משמיים, בער הרצון להשיב לו, להסביר, להתחיל הכל מאפס. מאפס כפשוטו. מהמונחים הכי בסיסיים. ומאלו לטפס מעלה מעלה, לפרק עניין אחר עניין. אפילו להגיע לדברי החזון איש ורבי משה פיינשטיין.

מן הצד, נעץ עיניים תמהות אחד הלומדים החריפים, שקדן מיוחד שיש המכנים אותו "ריש לקיש", ודייקו והבינו. 

השיעור הסתיים. משום מה לא שוחחנו עוד.

מספר ימים חלפו, והוא הגיע בשנית. שוב צפו ועלו שאלותיו ושוב הוא קיבל תשובות. משם יצאה לדרך חברותא מופלאה ומיוחדת. רק מאוחר יותר יתברר לי עד כמה המציאות הזו היא בלתי הגיונית לרבים מחבריו שאינם מאמינים שהוא מצליח לשבת יותר מרגע אחד מול ספר עם דברי תורה ולא לזעום. אבל עוד נתון התגלה: מדי יום הוא מפרסם לפחות כפולת עמודים באחד מכלי התקשורת הנפוצים במדינה, וזה רק חלק. הסיבה שבה הוא הגיע לבית המדרש, הייתה משום שהוא נמלא סקרנות ומבוכה גם יחד. סקרנות כי הוא רצה ללמוד בבת אחת את כל התורה כולה כדי לדעת מה יש בה. ומבוכה, כיצד הוא, אדם מלא בידע רב כל כך, מגלה את עצמו כחסר מושגים בסיסיים בתורה של העם אליו הוא משתייך.

דבר אחד הוא ממש ביקש, וזה שהוא לא ישמור "חלילה" מצוות בעקבות הלימוד. הוא לא קיבל את ההבטחה שכן הוא אחראי לעצמו, אלא שלא בטוח בכלל שהוא עצמו היה עומד בהבטחה זו אם היה מבטיחה.

מהר מאוד הוא התאקלם בהיכל בית המדרש, ובתקופה הראשונית בה למדנו בתדירות יומית, התרגלו אברכי הכולל לאברך החדש שמגיע בקביעות לסדר ב'.

בימים האחרונים, כשהמונחים "סיום הש"ס" הגיעו גם למקומות הרחוקים ביותר, הוא שאל מי היה רבי מאיר שפירא מלובלין.

"הוא האיש שהצליח לשנות לך את סדר היום", השבתי, "הוא זה שבזכותו אתה כעת יושב מול גמרא".

*  *  *

יש לכם מושג, איזה יהודים מסיימים ש"ס במחזור הנוכחי?

יש כאלה שלפני שבע שנים עוד היו בטוחים ש"ברכות" זה מה שמחלק ה"בבא קמא", ש"נזיר" הוא סוג של איש דת שאינו יהודי, ו"שבועות" זה רק שם של החג ההוא עם מאכלי החלב.

והיום, היום הם לא יכולים לעצור את הדמעות כבר כמה ימים, כי הם סיימו ש"ס.

הם סיימו ש"ס. תחזרו על המילים הללו שוב ושוב ושוב, ותבדקו אם באמת משהו לא נוצץ לכם בעיניים.

וזה יהודים שחלקם אולי גם היום עדיין מצויים בתוך חשיכה לא מועטה, ולזמן טהור, הם יעצרו את כל יומם, אי שם, לעיתים בלב כל מה שהפוך מן התורה הקדושה, וילכו ללמוד את הדף שלהם, זה שהם מחזיקים בו ואיתו מרימים את הראש מעל מי התהום השוצפים.

ואיפה אתם?!

כמעט מאה שנים שיהודים לומדים דף יומי, ומעולם, אבל מעולם, לא היה סיום כזה שבו הצטרפו כל כך הרבה לומדים, שהצד השווה שבכולם הוא שזה, כלומר הדף, מה שחיבר אותם אל התורה הקדושה, אל הבורא יתברך. פעם היו יהודים של כיפור, יהודים של שבת, וכיום יש יהודים של דף יומי.

בסיומי מסכת זה כבר לא רק רמי או סורחב בני רב פפא, אלא גם שניר, גיא ודקל. ואפילו נמרוד אחד, לפחות אחד, שכל פעם מתעכב עוד קצת ליד בית הכנסת, כדי לעמוד בשקט מאחורי הלומדים ולהקשיב. ומי יודע, היכן הוא יהיה בסיום הש"ס הבא.

ועולים על אוטובוס אחד, הנהג שמקפיד כבר "שלוש שנים וחמש חודש" להניח תפילין כל בוקר וגם ראש כולל, פקיד בבנק ואברך – כולם יחד חושבים על אותו הדבר, ולכולם אותה השפה המשותפת  - הדף היומי.

מישהו חלם על זה?

"הדף היומי, הוא כגשר עשוי מנייר", היה אומר רבי מאיר שפירא מלובלין בשפתו המופלאה, "על הגשר הזה עובר היהודי בעוז, חוצה מעל אוקיינוסים של סבל, והגשר הזה, מנייר, חזק הוא יותר  מכל גשרי המתכת החזקים ביותר".

ובשנים האחרונות, רבי מאיר, גשר הנייר של הדף היומי, כבר אינו רק הגשר המחבר בין יהודים אל ידיעת הש"ס, כי הגשר הזה שהתהלכו על גביו פעם בעיקר יהודים יודעי ספר, כאלה שהמשיכו להעביר את לפיד התורה דור אחר דור, הוא כיום הגשר הגדול עליו חולפים רבבות יהודים, שלא גדלו עם חומש על השולחן, ובטח שלא גמרא, שלא ידעו מהי שבת ובאיזה כיוון מחזיקים תפילין, והם חצו את הגשר בדרך אל התורה הקדושה, אל הלימוד הנפלא. הוא הגשר המשמש כמעביר מן הים הסוחף של העולם וגליו המאיימים, אל היבשה, אל החיים, אל התורה הקדושה.

פורסם במגזין "ששמת חלקנו", שיצא לכבוד מעמד סיום הש"ס.