סיוון רהב מאיר פגשה שתי חרדיות ישראליות שבכלל לא חושבות שהן שוות אייטם

1. אז מה היה כל כך מרגש וחשוב בפורום השואה שהתכנס השבוע בירושלים? רבים ציינו את הפריחה המופלאה של העם היהודי, שהפך מאבק אדם לאומה גאה ומשגשגת, שמארחת בבירתה למעלה מ־40 מנהיגי מדינות.

אבל זה לא רק אנחנו, זה גם הם. העולם הולך קדימה, לקראת תיקונו. פרופ' דבורה ליפשטדט היא אחת מחוקרות השואה הבכירות בעולם. בימים אלה פרסמה בארצות־הברית מאמר שכותרתו "לא, אנחנו לא שוב בגרמניה הנאצית".

היא כותבת שמאז אירוע מונסי, ג'רזי־סיטי או פיטסבורג, יותר ויותר עיתונאים מראיינים אותה ושואלים: "האם אנחנו שוב בגרמניה של שנות ה־30?". זה גם השיח שהיא שומעת ברחוב היהודי: "ההיסטוריה חוזרת על עצמה".

התשובה שלה היא חד־משמעית: לא, אין מה להשוות. הפחד והבלבול גורמים לנו לערבב בין רגשות לבין עובדות. היא משתמשת בסיפור ששמעה פעם מניצול שואה כדי להסביר: כילד הוא נשלח ללמוד בפנימייה יהודית. בליל הבדולח פורעים תקפו את הבניין, והוא ברח אל הרחוב. באופן אינסטינקטיבי דבק בעצה שהוריו תמיד נתנו לו: "תחפש מבוגר אחראי". הוא רץ לשוטר הקרוב ביותר, ציפה להגנה, אבל שמע ממנו את המשפט: "אני לא עוזר לילדים יהודים".

זה ההבדל, קובעת הפרופסור. בימי הרייך השלישי הממשלה הייתה מקור האנטישמיות. היום היא נלחמת בה. זה עומד בניגוד מוחלט לא רק מול גרמניה הנאצית אלא גם בהשוואה לכל התקופות הקודמות בהיסטוריה המערבית. עשרות ממנהיגי העולם התייצבו השבוע לומר זאת באופן ברור: מי שפוגע ביהודי צרפת - פוגע בצרפת, מי שפוגע ביהודי גרמניה - פוגע בגרמניה, וכן הלאה.

נכון, האירועים האחרונים הם חמורים. אסור להקל בהם ראש, צריך לטפל, אבל אסור גם לאפשר לבהלה שלנו לעוות את ההיסטוריה. עם ישראל התקדם, ברוך השם, וגם האומות שסביבו.

2. פגשתי השבוע בארצות־הברית שתי חרדיות ישראליות. רוחמה אלשטיין הייתה הראשונה. היא גדלה בבני־ברק, במשפחה של עשרה ילדים, למדה בסמינר "וולף" החרדי במסלול מדעי המחשב,  התחילה לעבוד בחברת "אמדוקס" בגיל 19, יחד עם קבוצת חברות. היום היא סמנכ"לית באמדוקס, חברה שמפתחת תוכנה ושירותים לחברות הטלקום וספקי התקשורת הגדולים בעולם.

"מהיום הראשון היה לי דרייב חזק מאוד, רציתי להוכיח שאני המתכנתת הכי טובה באמדוקס, גם כאישה וגם כדוסית. ואכן הייתי, ולא עצרתי באותו תפקיד. התקדמתי, וכבר בגיל 33 קודמתי להיות סמנכ"לית באמדוקס".

היום היא ברילוקיישן בדאלאס, טקסס. פגשתי את האלשטיינים שם בשבת, וראיתי משפחה ישראלית שהקהילה האמריקאית מחבקת בחום. כמעט כל הישראלים האחרים שאמדוקס שלחה לדאלאס אינם דתיים. אלשטיין שלחה את הבנים ללמוד בישיבות בארץ, והבת הקטנה חיה איתה ועם בעלה, באמריקה.

היא אחראית כיום על אלפי עובדים מסביב לעולם, בסביבה רב־תרבותית. לאמדוקס הישראלית יש מרכז פיתוח גדול בדאלאס, בצמוד לחברת T&AT שלה היא מספקת שירותים, ועוד מרכזים בברזיל, קפריסין, מקסיקו, הודו וכמובן ישראל.

"לא מזמן קולגה חילונית אמרה לי: יש לך שליחות, עצם המציאות שלך שוברת המון סטיגמות, אנחנו לא מכירים נשים כמוך, את חייבת לדבר. לכן אני מסכימה שתכתבי עלי, אף על פי שאף פעם לא ראיתי בעצמי 'סיפור'. אם אצליח לתת השראה למישהי, שתראה שאין שם באמת תקרת זכוכית, היה שווה. מהניסיון שלי, כל אחת - טוב, נו, גם כל אחד - שרוצה, שיש לה את הכישורים, שמוכנה לעבוד קשה וללמוד כל הזמן דברים חדשים, יכולה.

"זה לא קל, ולפעמים יש גם מחיר. אבל אני מאמינה שבמאזן הסופי, המשפחה מאושרת יותר כשאמא מגשימה את עצמה ומסופקת. אולי אין לי את המודל הסטנדרטי של בית מושלם, עם אורחים בכל שבת, ומפה לבנה על השולחן כבר מיום חמישי בערב, אבל כל משפחה מוצאת בסוף את המודל שמתאים לה. יצרנו שגרה לא־שגרתית".

3. את רות ליכטנשטיין פגשתי בפלטבוש, במשרדי עיתון "המודיע" באמריקה. חסידת גור שגדלה בירושלים, בתו של הרב יהודה אריה לייב לוין, העורך הראשון של "המודיע". בשבעה אחרי פטירת אביה, היא הפתיעה כשאמרה למנחמים: "אני אמשיך את המפעל של אבא!".

"אף אחד לא לקח אותי ברצינות", היא סיפרה לי השבוע, "אבל אני ראיתי בכך צוואה של אבא". היא גרה בארצות־הברית כבר 40 שנה, ונחשבת כאן היום למו"ל היהודי החשוב ביותר. עיתון "המודיע" האמריקאי הוא בבעלותה, והיא גם העורכת הראשית.

תוך כדי שיחה היא מאשרת את העיתון של מחר. הרבה טראמפ, הרבה בחירות בישראל ("זה מרתק את הקוראים שלנו, קשה לומר ש'מלחמת הבחירות השלישית' מוסיפה הרבה כבוד למדינה..."), הרבה עיסוק באנטישמיות החדשה. אבל זו לא רק תקשורת שרוצה לספר מה קורה, אלא רוצה גם לחנך, לעצב את הדור החרדי הבא באמריקה. מוספים שלמים על חינוך, זוגיות, גידול ילדים, תיקון ושיפור המידות האישיות.

עד שפגשתי את ליכטנשטיין חשבתי שאני וורקוהוליסטית. היא יורה הוראות לכל כיוון, סוגרת חמישה דברים במקביל, והכל באסרטיביות ישראלית, שקצת זרה לאמריקאים. "כשיש בעל מבין, הכל אפשרי", היא מחייכת. אני שואלת אותה מה מניע אותה, והיא מצביעה על התמונות שמאחוריה: סבא־רבא, סבא, אבא שלה, אמא שלה ("זו תמונה אחרי חמש וחצי שנים במחנות") ותמונה של תינוק קטן.

"זה מנדל'ה", היא מסבירה, "אחי למחצה. לאבא שלי היו אישה ותינוק לפני המלחמה. הוא איבד את שניהם. אבא לא דיבר הרבה, אבל אני יודעת. אני מרגישה שליחות, כבת הדור השני, להעצים את העולם היהודי שנותר. אנחנו חייבים למלא את החלל שנוצר. לתפיסתי, כל אחד מאיתנו הוא ניצול שואה".

פגשתי השבוע בארצות־הברית שתי חרדיות ישראליות, שממש לא חשבו שהן אייטם. אני חשבתי שכן.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".