לכל משפחה יש אלבום, פרק י"ג: מיומנות של מהנדס כבישים

לפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

לאחר נישואיה גרה שבי ברחוב העצמאות. בהיותה ילדה סיפרה לה סבתא מילר שהיה זה הכביש הראשון שנסלל בכפר. הייתה זו היציאה היחידה מכפר אתא לחיפה. רחוב ארוך זה שהמשיך עד לשפרעם נבנה רק ב-1934 עם הקמת בית החרושת לטקסטיל - אתא, שהרי לא שייך היה להקים בית חרושת מבלי שיהיו דרכי גישה נוחות להביא את חומרי הגלם ולהוציא את המוצרים שייצרו בו.

היה זה כמו לסלול כביש באמצע חצר הבית שלך. לפתע כל בית בכפר קיבל את מיקומו ביחס לכביש. הכביש כמו גם בית החרושת הפכו את המקום למושך ומבטיח מבחינה כלכלית. אלא שלאן תוביל התפתחות זו - לא ידעו. לאורך שביל החלב שאח"כ הפך לשדרות הציונות, זה שהוביל אל מעלה הגבעה, ניטעו שתי שדרות עצים שפארו אותו ואת כל הכפר.

מעצים אלו למדו כמה חזק הוא כוח הצמיחה, שכן שורשיהם של אלו המיסו את האספלט והאבנים והרימו את הכביש והמדרכות כשהם יוצרים סדקים וגבעות שהצריכו את רוכבי האופנים לפתח את מיומנותם. גם אותן שדחפו את העגלות נדרשו לכך לשמחת הצפרים והעטלפים שהשקיפו על ההולכים והשבים ממרומי צמרתם של העצים. עצים אלו השקיפו על כל הנעשה במקום ממרומי שבעים שנותיהם. הם שמחו עם כל זוג שהקים את ביתו כשהם מלווים אותם בתפילה ובברכה שתשרה השכינה במעונם ועם כל תינוק ותינוקת שנולדו כאן. הם וביכו את אלו שחיו ופעלו בה לאחר שהלכו לעולמם.

אבל אז, כאשר רק סללו את הכביש הראשון שחיבר את כפר עטה אל שפרעם בצפון ואל חיפה בדרום, היו יוצאים אנשים מהכפר לחולות שהקיפו אותו, מיישרים אותם ומצפים ומייחלים מתי תיבנה ארץ ישראל והרב מנדלזון היה בונה את הקדושה יחד איתם.

כשתושבי הכפר היו מטמינים את הזרעים באדמה, היה הוא, הרב, מטמין את המצוות בעמקי הלבבות ומצמיח בהם את הקדושה כשהוא מלווה אותם בתפילות שנבעו מלבו הסוער.

הם היו בונים את בתי החרושת, מגדלים גידולי אדמה, סוללים כבישים, בונים בנינים ומיישרים את חולות המפרץ השומם על מנת שיתמלא מהגלויות שתחזורנה לכאן במהרה, והוא היה מטמין את יסודות הקדושה ומלבה אותה, על מנת שזו תיתן חיות לכל המפעל הגדול הזה, שתיתן לו זכות קיום. כי אין קיום לגוף בלא נשמה וגם לא יהיה קיום לכל המפעל הזה בלא הקדושה. את זה אמר, הסביר והתחנן כמתחנן על נפשו. שרק לא ניגע לריק, שלא נלד לבהלה. שתשרה הברכה. הוא היה חוזר ומסביר שלפני כן קראו לארץ ישראל ארץ כנען כדי ללמד שמהותה וסגולתה של ארץ זו שייכנעו מלפני הקב"ה.

וכדי לחזק את הקדושה בלב אנשי הכפר ובמיוחד בלב הילדים, היה מפריש תרומות ומעשרות כשהוא הולך מגורן לגורן וממשק למשק. היה מרכז אצלו את כל ההפרשות, מקהיל אליו את כל הציבור ודורש בפניהם על המצווה היקרה הזו. זו שיהודי הגולה במשך אלפיים שנה לא זכו לקיים. והם, דווקא הם זוכים לכך.

- כשבית המקדש היה קיים היו עולים לרגל ומביאים אליו את המעשרות וזאת על מנת שיראו את בית המקדש וילמדו לירא מהשם. מכאן - אמר הרב מנדלזון - שראיה מביאה לידי יראה. אם כן, תסתכלו, ילדים יקרים, על המעשרות שציווה עלינו הקב"ה להפריש, תתבוננו בהם היטב וכך תלמדו לירא ממנו.

אחר כך היו שרים ורוקדים ומחלקים ממתקים לגדולים ולקטנים, ממתקים שר' שמחה טבצ'ניק תרם בשמחה. 

אבל היה זה עשרות שנים לפני כן. אפילו אביה עוד לא היה בעולם. ארץ ישראל הייתה אז קטנה. כמה נקודות ישוב מפוזרות עם מספר מצומצם של יהודים שהחליטו לתקוע יתד בארץ זו, כל אחד משיקוליו הוא.

כמה התגעגעה עתה לסבתא מילר ולשעות שהייתה שוהה במחיצתה. כל כך אהבה לשוחח איתה, בעצם, מה שאהבה זה לשמוע את סיפוריה על ילדותה שלה, של סבתא מילר. היא הייתה לה תחליף לסבתא האמתית, זו שהייתה כל כך רחוקה ממנה. את הסבתא ההיא שמעה דרך הטלפון וניסתה לדמיין ולהתאים את תמונתה לקולה, אבל ליד הסבתא מילר יכלה לשבת, לשקוע בעיניה הכחולות, להריח את ריח בגדיה, להתבונן בהבעותיה, לחוש בחומה ולטבוע בחיוכה החם והנדיב...

שבי אהבה לראות את אנשי הקהילה עוברים בראש השנה דרך חצר ביתם לומר "תשליך" ליד הבאר ברפת של בוים. גם שנים רבות לאחר שהכפר הפך והיה לעיר, והבאר הייתה לבור מכוסה בסורג ברזל - המשיכו לקרוא לו באר, והרפת עדיין הייתה קיימת. כל מי שהתקרב לשם יכול להריח את ריח הפרות וריח הזבל האורגני האופייני, חשבה, ואיזו סייעתא דשמיא שהריח אינו מגיע לביתם.

ממול ביתם היה ה"בית של מקס" מתקן האופניים הזקן והמופלג שלא הניח לעיסוקו - תחביבו אף לאחר שעבר את גיל התשעים. היה זה בית חלומותיהם של כל ילדי הכפר. קודם חלמו על אופניים שיקנו להם, ואחרי שאלו נקנו באו לתקן את הפנצ'רים שנוצרו בגלגלים חדשות לבקרים או סתם לומר "בוקר טוב" תוך כדי רכיבה על האופנים. היו צועקים "מה נשמע" ו"מה התחדש", שהרי אף מבט שלו היה מועיל. לזה היה מיישר את הכידון, לאחר - מסדר את הפדלים. הוא היה חברם של הקטנים והגדולים כיוון שגם המבוגרים השתלטו על מרחבי הכפר וגבעותיו בעזרתם של האופניים.

לא היה זה בגדר ניחוש לשער שמקום זה ייהפך למקום מפגש מרכזי של אנשי הכפר, שהרי כולם היו זקוקים לשירותיו והוא היה חביב לכולם, לגדולים ולקטנים, לחרדים ולחילוניים וגם לאלו שלא החליטו עדיין היכן הם ממוקמים על ציר הדעות. במקום זה התנהלו דיונים סוערים על התכלית ועל הדרכים להגיע אליה, על העיקר ועל הטפל, על מי צודק - הציונים, הדתיים לאומיים או החרדים. היו כאן אפילו דיונים על מדיניות החוץ ומדיניות הפנים, הערכות מדיניות לגבי התהליכים הפוליטיים בעולם והאינטרסים של המעצמות הגדולות כמו גם דיונים והערכות לגבי התנהלותה של הסתדרות הציונית. כן, ה'בית של מקס' היה ה'פרלמנט' של כפר עטה/אתא!

שנות הנישואין הראשונות של שבי היו צפופים בלידות, חיתולים, כביסה שאינה נגמרת, לילות ללא שינה רצופה, ריצה לעבודה בבוקר כשהמשמרת השנייה מתחילה עם הצהרים בהאכלה, ארגון המטבח, העסקת הקטנים שהלכו ונהיו רגוזים יותר ויותר ככל שהערב ירד.

בשעות הערב המוקדמות הייתה מתחילה עם האמבטיות, ארוחת הערב וההשכבה.

- איך הולך במדינת הגמדים? - שאלה אותה בחיוך גברת קופרשטיין, כשפגשה אותה בחדר המדרגות בעודה מתנהלת עם כולם.

- ברוך השם - ענתה שבי.

- את צודקת! תמיד צריך להודות להשם! - אמרה גברת קופרשטיין - ברוך השם שיש ילדים, וברוך השם שכולם בריאים, ברוך השם שיש פרנסה וברוך השם שיש בשביל מי לטרוח. מן הסתם לא קל לך, אבל דעי לך, שבמבט לאחור תגלי שאלו היו השנים היפות ביותר שלך. את יודעת, פעם הכינו לבד חיתולים מבד ערבי. כביסה כיבסו בידיים ואת הדייסה היה צריך להכין לבד, אבל החיים היו רגועים יותר והייתה יותר עזרה הדדית. הנשים היו מחלקות ביניהן את העבודה והגברים...כן... על זה יש לי סיפור מעניין - מה לומר, הייתה יותר אחדות, יותר אכפתיות. היום כל אחת ספונה בקובייה שלה ואם אין עזרה מהמשפחה - אין זה קל!

שבי הבינה שהיא רומזת על הנתק שבין המורה זילבר לבינה, אך היא רק חייכה, ובליבה חשבה - הנה עומד להשתחרר עוד "מסמר" שעליה לבלוע.

- הילדים בוכים - אמרה בהתנצלות - אין להם סבלנות. סלחי לי, נשוחח בפעם אחרת.

*  *  *

גברת קופרשטיין גרה בבניין החד קומתי שלידם. מאחורי ביתה השתרע מגרש גדול, מלא קוצים. אביה היה מעשרת המשפחות הראשונות במקום. הייתה כבת תשע כשהגיעו לכפר. עדיין זוכרת היא את הבית העשיר בעל נברשות הבדולח היפות שהשאירו בפולין.

- בסך הכל היא אישה נחמדה - אמרה שבי לבעלה כשהתיישבו סוף סוף לארוחת הערב לאחר שהקטנים נרדמו - היא לא לחצה עלי ודיברה בעדינות. יש כאלו שנכנסות לך ל"קישקעס" ומנסות לחתור ולחקור, גורמות לי להתפתל ולהסתבך, והן לא נרמזות שאינני מעוניינת לדבר על הנושא. אוף, כשאני רואה אותן ממרחק אני מיד עושה "אחורה פנה קדימה צעד", אפילו אם אני צריכה לשנות את תוכנותי בשל כך.

- אין טעם לברוח מהתמודדות, שבי. במקום להתפתל כל פעם ולהסתגר בבית מפחד שתפגשי אותן, עדיף שתאמרי פעם אחת בצורה ברורה שאינך מעוניינת לשוחח בעניין, ואני בטוח ששוב לא יטרידו אותך. אך אם לא תעשי זאת, את יכולה עוד עשרים שנה לחוות אותם רגשות, וזה רק מעמיס עליך.

- אני לא יודעת אם אני מסוגלת לכך. נוח לי יותר להתחמק - אמרה בקול חרישי.

- אולי זה נוח יותר באופן רגעי - הסכים אתה - אבל תודי שאחר כך את נסערת ולוקח לך כמה שעות כדי לחזור לעצמך?! חשבי רק על האנרגיה שאת משקיעה לפני ואחרי הפגישה איתן. האמנם זה שווה את הנוחיות המדומה של ההתחמקות הרגעית עד הפעם הבאה?

- אבל אין לי כוח שיתחילו לחטט לי בנשמה כדי לראות איך אני מקבלת את ההתנכרות של... ? - הרהרה שבי בקול.

- אני לא חושב שהן רוצות לחטט לך בנשמה. אולי יש משהו אחר שמפריע לך?

- אולי... תהתה בקול, ובלב חשבה שהן מציפות לה ייסורי מצפון אותם היא מנסה לקבור, אך לא מצליחה להתחמק מהם.

- אני מבין, את חוששת שתעליבי מישהי מהן אם תציבי להן גבול עד להיכן את מוכנה לפתוח איתן את הנושא?!

- ראה, אצטרך להתמודד עם ייסורי המצפון במידה והן תעלבנה. אני גם חוששת שמא ידחו אותי, שמא יגידו שאני כפוית טובה. בקיצור, המצב הזה מכניס אותי למלכוד, מלחיץ אותי, והכי נוח לי להסתלק מהמערכה. לפחות כך לא אפול טרף לשיניהן. תבין, אני לא רוצה להיות מנגינתן!

- ככה הם האנשים - אמר באנחה - הם נהנים לדבר על עסקי זולתם, בפרט כשיש משהו מעניין לדון בו.

- אני שונאת את זה! זה פשוט לשון הרע - הגיבה בתיעוב - חבל שלא נסענו לבורו פארק או לוויליאמסבורג, כמו שאבי הציע.

- כבר שוחחנו על הנושא - העיר בעדינות, ושבי, שהרגישה שלא כדאי לה ללחוץ בכיוון - שתקה.

בחיי נישואין יש לרכוש מיומנות של מהנדס כבישים, חייכה לעצמה כשנזכרה במטאפורה של חברתה. לפעמים צריך לסלול כבישים, להציב תמרורים ורמזורים, ליצור מחלפים, לבנות גשרים, לפרוץ דרכים חדשות או לחפור מנהרות, והחשוב ביותר זה לציית לחוקי התנועה, לשמור מרחק ולנהוג בנהיגה מונעת. כן, גם "תאונות בתקשורת" אפשר למנוע על ידי "התנהגות מונעת" וזהירות, חשבה. נושא זה היה מסוג הנושאים עליהם צריך לדלג על ידי בנית גשר וברמזור דמיוני ראתה אור אדום. עצרה והקשיבה בשתיקה.

- בכל מקום יש אנשים רדודים, שבי. אל תתייחסי אליהם - המשיך בעלה - אני בטוח שתמצאי בקרית אתא נשים יקרות, בעלות מידות טובות ויראות שמים. נשים איכותיות - איתן תיהני ליצור קשר אמתי. אגב, הגברת קופרשטיין הייתה חברה קרובה של סבתי. כדאי לך להתיידד אתה. תוכלי ללמוד ממנה רבות על כפר אתא של פעם, הרי את אוהבת לשמוע על התקופה של המייסדים...

שיחה זו וכדומה לה ניהלו רבות בשנות נישואיהם הראשונות, לפני שעברו לגור ברחוב ארלוזרוב, לדירה המרווחת והיפה שלהם.

בכפר אתא הקטן היו אנשים נפלאים - סיפרה לה גברת קופרשטיין באחד הערבים, כאשר נכנסה אליה לביקור של ראש חודש - את זוכרת את ר' טאוב? בעצם היית אז ילדה קטנה, ואני לא מאמינה שאת יכולה לזכור אותו. הייתה לו מכולת ב"שביל החלב", זה שנקרא היום שדרות הציונות.

- למה קראו לזה "שביל החלב"? - שאלה, ושבי תהתה מהיכן היא ידעה ששאלה זו עלתה בדעתה - את חושבת שהיה זה שמו הרשמי? - חייכה הגברת קופרשטיין - מה פתאום! - דחתה את הרעיון - בכלל לא היה לו שם. פשוט כך כינו אותו התושבים, מפני שהמחלבות היו במעלה הגבעה, וכשהיו חוזרים עם כדי החלב נוצר שביל של טיפות שטפטפו לאורך כל הדרך. הכפר היה ריק מכבישים.

האדמה בחורף הייתה הופכת לבוץ, בו דשדשו הילדים בשמחה. משום מה הזכיר להם הבוץ את מרקם השמנת, ומשום כך כינו את השבילים המובילים אל שביל החלב בשם "שבילי השמנת". הבוץ הגיע עד לברכיים, ולכן נעלו מגפים שהגיעו עד לברכיים. בקיץ היו הולכים יחפים, כי לא היה כסף לקנות נעלים.

ובכן, ר' טאוב לא היה בעל המכלת הראשונה והיחידה שבכפר. הייתה המכולת של גרינוולד, אלא שזו הייתה ממוקמת הרחק ממרכז הכפר בעוד המכולת של טאוב, שנפתחה בשלב מאוחר יותר, הייתה קרובה יותר. בעקבות המהפך התעשייתי שהתבטא בבתי חרושת שקמו בכפר: בית חרושת לצבע, לנעצים, לסיגרים, למטעמים והגדול מכולם, בית חרושת לטקסטיל אתא (אתא - ראשי תיבות "אריגי תוצרת ארצנו". בית חרושת לטקסטיל שהוקם ב 1935 ע"י מר הוגו מולר שהגיע מצ'כוסלובקיה), הגיעו משפחות רבות למקום. כל משפחה הקימה בית וסביבו היה שטח אדמה שעיבדו בעוד אחד מבני הבית משתלב בעבודת בית החרושת. בשל עליה מרשימה במספר התושבים נוצרה צפיפות גדולה במכולת. יום אחד נפוצה שמועה שגם אדון ברסלבר עומד לפתוח מכולת. לאחר כמה זמן נלחש מפה לאוזן שהמכולת תיפתח בד-יו-ק מול המכולת של ר' טאוב. שם, ב"שביל החלב" המפורסם.

האנשים בכפר היו נסערים. היו שטענו שזו השגת גבול מצדו של אדון ברסלבר, ואילו אחרים גרסו שזו זכותו לפתוח חנות, מאחר שהאוכלוסייה גדלה ויש צורך בעוד מכולת.

אנשי הכפר כמעט שלא נחצו לשני מחנות. אלו שבעד אדון ברסלבר ואלו שבעד ר' טאוב.

ואילו שתי המשפחות המדוברות שמרו על שתיקה רועמת, כמו לא ידעו מה הולך בין אנשי הכפר. כשנודע שביום ראשון עומד אדון ברסלבר לפתוח את חנותו, גברה המבוכה. כיצד לנהוג? האם להמשיך ולקנות אצל ר' טאוב, או לעודד את אדון ברסלבר ולהיכנס לחנותו? ההתלבטות חצתה משפחות והפרידה בין חברויות. ובכלל - מה יקרה ביום הראשון? כיצד יתפתחו העניינים? מה שיכלו לעשות זה לנחש או לחשוש, ואת זה עשו במרץ אך בלחשושים, כדי שלא יגיעו לאזני המתחרים...

לאחר תפילת שחרית היו שנשארו בשטח למקרה שתידרש התערבותם, והיו שנשארו מתוך סקרנות.

אדון ברסלבר כבר נכנס לחנותו, כשהוא מנסה להתמודד עם הסחורה הרבה בעודו חוכך בדעתו כיצד לסדר אותה על המדפים, כשלפתע נראה ר' טאוב בעל הדרת הפנים יוצא מחנותו, חוצה את הכביש הלא סלול שהפריד ביניהם - דבר שהקפיץ את כל האורבים וקידם אותם לעבר המכולת של אדון ברסלבר.

- מזל טוב! שיהיה בהצלחה! - שמעו האנשים את ר' טאוב מברך את אדון ברסלבר - וודאי קשה לך לסדר את הסחורה, הרי אין לך ניסיון. בוא ואעזור לך! - הציע ועיניו התכולות כמו שמים ביום אביבי יפיפה קורנות ומביעות טוב לב ונדיבות.

- תודה לך! - מלמל אדון ברסלבר וגמגם בהתרגשות - אני מקווה שאינך מקפיד עלי שפתחתי את החנות.

- חס ושלום! - הזדעזע ר' טאוב - מי שנתן לי פרנסה עד היום ימשיך לתת לנו אותה גם הלאה, ואני בטוח שגם לי וגם לך לא יחסר, בעזרת השם.

- רואה את, שבי - אמרה גברת קופרשטיין הישישה לשכנתה הצעירה - כפר אתא נוסד על ידי אנשים יראי שמים ובעלי מידות טובות ותכונות רוחניות, ואלה לא הולכות לאיבוד. אמנם כדבריה של אמי המנוחה, בכל שק תפוחי אדמה יש גדולים ויש קטנים, יש יפים ויש רקובים. יש יפים בחוץ אך בפנים הם רקובים, ויש רקובים בחוץ אבל בפנים הם עדיין יפים. כך זה גם בכל קבוצה אנושית. עליך רק לחפש את אותן נשים יראות שמים ובעלות מידות טובות. תתפלאי לגלות כמה רבות הן פה, בקרית אתא שלנו.

שבי התפלאה מהיכן ידעה הגברת קופרשטיין על התלבטויותיה, על קשייה ועל התפתלויותיה במפגשים החברתיים של שבת לאחר סעודה שלישית.

*  *  *

משום מה זה הזכיר לה את מה שספרה לה סבתא מילר, שפעם היה הצריף הארוך של תלמוד תורה מחולק לחדרים כאשר ביניהם מפריד פרוזדור קטן. היה זה כשהמשיכה פעם סבתא מילר לצרף עבר להווה.

- בצריף זה היה גר הרב בנימין מנדלזון, שהיה הרב הראשון, וגם הוא לא הגיע אלא לאחר עשר שנים ליסודו של הכפר. הרב מנדלזון עלה לארץ בעקבות הכוונתו של האדמו"ר ה"אמרי אמת" זצ"ל מגור, שהורה כן לחסידיו.

את יודעת, שהיו שמועות שהחזו"א שקל לבוא לגור במקום כשהגיע לארץ? אבל לבסוף החליט לתקוע יתד דווקא בבני ברק, איזה הפסד זה לקריה שלנו, נכון? הוסיפה בבת צחוק.

- מכל מקום הצריף היה לב לבו של היישוב - הוסיפה.

האנשים היו נכנסים לצריף ופונים ימינה, ל"חדר בית דין". קירותיו המכוסים שורות-שורות של ספרים עתיקים, נטולי כריכה, שמעו בכאב לב על בעיותיהם של אנשי היישוב וקשייהם, כשהם מתחקים לרדת לשורשם של הדברים ולגרעין המחלוקת. שמעו כיצד עודד הרב והדריך את תושבי הכפר מה לעשות כדי לצאת מהמצוקות או לגשר על המחלוקת.

"שולחן בית מדרש" ארוך היה מרכז החדר, ומיקד את כל ההתרחשויות. היה זה המזבח עליו העלו דיונים, בעיות, קשיים וסכסוכים. לידו התקיימו דיני התורה. הוא שימש גם לשעורי תורה, בנגלה ובנסתר, בהוראה ובחסידות.

שולחן זה היה נוכח במפגשים עם ידידים ועסקנים מכל רחבי הארץ. השולחן יכול היה לספר על משפחות הרוסות ששיקם, על לבבות כואבים שחיזק בים של אהבת ישראל שקלח מקרבו של הרב.

שולחן זה ספג את דמעותיו של הרב שהתערבו באגלי זיעה שעה שהתפלל להצלחת גיוס כספים לבניית המקווה. עד אז היו צריכים לנסוע לחיפה או לכפר חסידים. הרב שאף שגם בכפר עטה יהיה כזה. אבל להשיג כספים למטרה זו היה קשה ביותר. מנדיב לנדיב הצליח הרב להקים את שלד המקווה, אך זהו! הכסף אזל ואי אפשר היה לגמור את הבניה.

באותם ימים נכנס אליו ר' שוורצמן, שהיה נשוי שנים רבות אך לא התברך בפרי בטן. היה זה כשהרגיש שאין הוא מסוגל יותר. מי שאין לו ילדים חשוב כמת. הוא ואשתו חשו זאת כל יום ויום ובמיוחד בשבתות ובחגים. המועקה הכבידה מאוד!

נכנס אל הרב ושפך את לבו. הרב ידע שאין הוא יהודי אמיד, אך אמר לו שאם יתרום שני חלונות למקווה, יברך אותו שבזכות מצווה זו יתברך בילדים. ור' שוורצמן הביא את הכסף!

כמה השתתפו כל אנשי הכפר בשמחתו כשנולד לו בנו בכורו. ולאחר כמה שנים נולד לו עוד בן. הנה ביתו של ר' שוורצמן התמלא גם הוא בהמולה נפלאה של ילדים, צוחקים, בוכים, עייפים, סקרניים, שואלים ומתמודדים.

אחד מהקהילה אמר שחבל שהוא לא תרם חלון ודלת נוספים, כי אז היו לו עוד כמה ילדים. אבל ר' שוורצמן ורעייתו הודו לקב"ה על הפיקדונות היקרים שקבלו, וגידלו אותם ליהודים יראי שמיים, בעלי חסד ואוהבי תורה שהעמידו דורות ישרים יבורכו.

הנה, פה - הורתה לה - מאחורי תלמוד התורה, נמצא הצריף של גברת דמבינסקי, האלמנה והערירית שתרמה את חצרה לטובת הכלל ולהקמת בית כנסת לעילוי נשמתו של בעלה המנוח, שהיה תלמיד חכם וצדיק נסתר, זה שהיה גם תופר המנעלים של הכפר. לפעמים נדמה היה לאנשי הכפר שסנדלר ירא שמים זה הוא הסנדלר שר' ישראל סלנטר למד ממנו להעריך כל רגע בחיים על מנת לפעול ולתקן. אלא שאנשי הכפר על פי רוב התייחסו אליו כאל מתקן מנעלים, ולא כמתקן עולמות רוחניים. ודאי לא שלהם.

כן, ידוע לה שבקרית אתא היו ויש אנשים מיוחדים, אבל למה היא כל כך מנדה אותה - שאלה את עצמה בכאב - אולי היא שייכת גם לאותה קבוצה ש... חבל שהשולחן הזה לא קיים עכשיו, והרב מנדלזון לא נמצא פה כדי ליישר את ההדורים.

אבל לא! היא אישה נפלאה! אמנם אין היא מבינה אותה, וההתנהגות הזו מביכה אותה כל פעם מחדש, מה גם שבעלה לא מוכן בשום פנים ואופן לעזוב את המקום. זו המציאות, והיא חייבת ללמוד להתמודד איתה!

באנחה קמה והחזירה את הכבסים המקופלים למדפיהם בארונות ונכנסה למטבח כדי לארגן ארוחת צהרים ליום שלמחרת. לפחות להכין את הבסיס למה שתכננה לבשל למחרת. טיגנה בצל, קילפה ירקות, הוציאה מנות עוף כדי שיפשיר במקרר בהדרגה. כשגמרה הייתה השעה מאוחרת שהבטיחה שינה קצרה בלבד. התפללה שרק תהא זו שינה רצופה בלי התעוררות מיותרת של אמצע הלילה למוצץ או לכאב שיניים תורן.

*  *  *

בהסעה לחתונה התורנית היה זה הכי מביך, שכן על פי רוב היו המחותנים או משפחותיהם של אנשי הקריה מאזור בני ברק או ירושלים, ולכן נערכה החתונה באמצע הדרך - בבני ברק. המשפחה המחתנת מקרית אתא הייתה מוציאה אוטובוס לנוחיות אנשי הקהילה. אף על פי שהייתה זו טרחה לא קטנה לנסוע אל מחוץ לעיר ולהקדיש לכך ערב שלם, התפלאה שבי כל פעם מחדש לגלות את מחויבותו של הציבור להשתתף בכל חתונה שכזו. יתכן שהייתה יכולה לאהוב נסיעות אלו, כיוון שהן זימנו לה אפשרות להעמיק את הקשר עם נשים שבמשך היום יום לא יכלה לשוחח איתן מלבד "שלום" חטוף במכולת, אלא שתמיד תמיד היה הקטע עם המורה זילבר. הייתה איזו אי נעימות בפגישה אתה. להתעלם - לא יכלה, וכשברכה אותה לשלום הסיטה זו את מבטה ולא ענתה, כאילו הייתה שקופה, כאילו לא ראתה אותה. ושבי נותרה מבוישת, מקווה שאף אחד לא שמע ולא שם לב.

 במשך הזמן למדה שהמורה זילבר עולה תמיד מהדלת הקדמית, ולכן השתדלה היא, שבי, לעלות מהדלת האחורית ולהיכנס אל אחד מהספסלים האחוריים. בדרך כלל הייתה מגיעה בדקה האחרונה, על מנת שלא תאלץ להמתין יחד עם המורה זילבר ולהביך אותה.

אף על פי שהייתה מגיעה מאוחר כל כך, תמיד נאלצו להמתין עוד כמה דקות, כי מישהי מהנשים הייתה נזעקת שפלונית עדיין לא הגיעה, אף שהודיעה על רצונה להשתתף. הנשים היו רוטנות על המאחרת הקבועה, אבל כשזו עלתה סוף סוף לאוטובוס הייתה אומרת כל עוד נפשה בה: אני מצטערת שאיחרתי, בקושי הספקתי...

טוב שיש הומור בעולם, שהיה מחליק את האווירה הקשה בצחוק של סלחנות, שהרי אף אחד אינו מושלם!