קטנטונת, אמא חכתה לך כל כך, ורצתה אותך. ואת באת

אמא שלך שלחה לי מצגת, תמונה אחר תמונה, הן רצות בה, מראות חיים שמתחילים.

אמא שלך כל כל רצתה אותך. אני יודעת.

אני מכירה את אמא שלך, בובה קטנה שכמותך, אני מכירה את אמא שלך כמה שנים לפני שאת הכרת אותה.

האמת שאני מכירה את אמא שלך גם לפני שאבא שלך הכיר אותה.

אמא שלך גדלה בשיכון ה' בבני ברק.

לפני הרבה שנים התחלתי לראות את פניה שוב ושוב ושוב בשיעורי התורה בקפה מדרש בפתח תקוה. מקום קסום שהקים הרב בנימין שחר לקירוב אנשים שביקשו תורה אל חייהם.

בהתחלה היו באות אליו בימי שני, בתשע בערב, רק נשים מתקרבות.

בהמשך הבנו שקרבת אלוקים זה משהו שכל נפש מבקשת, ומאז מתקבצות שם יחד, באהבה של תורה, תמי ובתיה דרורה נעמי חן גולדי ועוד,

ואמא שלך.

אמא שלך תמיד יושבת באותו מקום. ליד הדלת בצד שמאל.

שקטה, צנועה, ענוותנית.

רושמת במחברת.

תמיד כשהיינו מדברות בשיעור על תפילות, אני אומרת לך, עוד לפני כמה שנים, הייתי בטוחה שהיא מבקשת את אבא שלך.

היא עדיין לא הכירה אותו אז, וזה בהחלט לקח קצת זמן, אבל לאמא שלך מעולם לא היו טרוניות לבורא עולם.

ועובדה, תפילה ועוד תפילה, ואבא בא.

והם עמדו יחד תחת החופה, אבא אריאל ואמא רבקה.

ואמא שלך הפכה פתאום מרווקה רווקה רווקה למטפחת נשואה נשואה.

ואמא היתה שמחה.

אור זרח מפניה, אור של כלה אמיתית. שרצתה, קיוותה, התפללה, וקיבלה.

ואמא המשיכה לבוא לשיעורים בקפה מדרש ולשבת באותו מקום, ליד הדלת בצד שמאל.

שקטה, צנועה, ענוותנית.

וכל פעם ששוב דיברנו על תפילות, על מה כבר בנות יכולות לדבר, הייתי בטוחה, אני אומרת לך, שהיא מבקשת אותך.

היא כל כך רצתה אותך.

זה בהחלט לקח זמן, אבל לאמא שלך מעולם לא היו טרוניות לבורא עולם.

ועובדה. תפילה ועוד תפילה, ושמעת. ובאת.

זה היה יום חורף אחד של כסלו, כסלו שהיה עכשיו, ואת נולדת.

זה היה מוקדם מדי.

כשכולם סביב מדברים על שמחות ובריתות חתונות ושמלות, כמה צריך להודות על שמחות, אמא שלך נכנסה ויצאה במסירות לפגיה של תל השומר לדבר עם האחיות.

ולראות. האם גדלת, אצבעונית קטנה, אפילו במילימטר?

האם השמנת אפילו בפרומיל קילוגרם?

מאז 450 גרם?

וכן, כן, ילדה טובה שבאה מוקדם (כאן זה ישראל, חמודה, בני ברק, כאן לא מקדימים פגישות, כאן מאחרים כמו כולם, לא עדכנו אותך שם?), הגעת והתחלת לעלות במשקל.

וכמה סיפורים על פגים שהצליחו וכמה סיפורים על הורים שיצאו משם עם תאומים עם כובעים וסרטים וצעיפים וחיים שצריך להתחיל.

ויום אחד, כשהיה קר בחוץ וחם בפגיה, קראו באמצע הלילה לאמא שלך.

האחות התקשרה, המעיים הקטנות האלה עם זיהום שהתפתח. את כל השבת הזו את שרדת כמו גדולה אבל במוצאי שבת, כשהנשמות היתרות יוצאות מכולנו, ואנחנו מרגישים עצבות מוזרה כזאת, יצאה גם הנשמה שלך.

אמא חיבקה אותך בפעם האחרונה.

קטנה. כזו מתוקה.

עם אף סולד, וידיים של גוזל קטן.

עם מבט מצועף, של ילדה קטנה שרק רצתה לחיות ולהיות חלק מאיתנו כאן במסע.

קוטן של חצי בוטן, שהלב שלו נדם.

ואמא התקשרה אלי וסיפרה לי שעזבת.

ושהיא כל כך אוהבת אותך.

ואני בכיתי איתה, כי ככה זה בחיים של אמהות שרוצות יותר מכל, תינוקות.

ואמא נתנה לך נשיקה אחרונה, וברכה אותך לעולם שהוא הבא. ונפרדה ממך בהודיה גדולה על חיים שחיית, 28 ימים של חיים, שעשית בהם את ההורים שלך הורים.

הם ידעו בדיוק מה את אוהבת.

הם ידעו בדיוק באיזו שעה, וכמה את ברגע החדש הזה שוקלת.

עזבת את העולם, אמא סיפרה לי, כשבדף היומי קראו את המילים "תינוקת וסילקא".

בתחתית הדף, בסוף התוספות, יחד עם החיים שלך שהסתיימו, אבא הראה לאמא, כתובות המילים: שבח ותנחומין.

ואמא סיפרה לי איך לקחו אותך לחולון,

וסיפרה לי איפה קברו אותך.

ושהיא מבקשת שתהיי מליצת יושר לספר לבורא עולם עם הפה שלך, הקטן, כמה אמא נשארה כאן עם הריק והאובדן, מבקשת ממך שעכשיו, כשאת קרובה אל ה' למעלה, תבקשי בשבילך אח קטן.

אח שיהיה שלך. או אחות.

שיוכלו לספר להם בעתיד שפעם היתה להם אחות גדולה.

קטנה.

אהובה. כמו שאמא שלך אומרת עליך, "נשמה טובה שבחרה בי להיות אמא שלה".

שייקנו להם בלונים וברוכים הבאים. ברוכים הנמצאים.

וביום שני האחרון, אמא שוב באה לשיעור התורה בקפה מדרש. יום שני בתשע. היא הגיעה ראשונה ושוב התיישבה ליד הדלת. בצד שמאל.

ודיברנו על השובבי"ם, על כאלה שבועות של כאלה פרשות של יציאה ממצרים. של גאולה ועתיד.

שוב תפילות.

וראיתי את אמא שלך,

מסכמת, כותבת, מימין לשמאל, מהווה אל עתיד, אפס טרוניות עטופות באלפי תקוות.

בתוך ידיעה אחת ברורה.

לעילוי נשמת צביה תחיה הקטנה.