מיהו אדם אמיץ, ואיך תהיה כמוהו? מאמר ראשון בסדרה

כשאנו ניגשים לעסוק בנושא של אומץ, חשוב להבהיר: אדם אמיץ – אינו אדם שאין לו פחדים, אלא אדם שמסוגל להתגבר על הפחדים שלו. ובמילים אחרות: אדם שאינו מפחד מהפחדים שלו.

לבני אדם יש צורך בתחושת ודאות. כולנו רוצים לדעת מה עומד לקרות מחר, להיות בטוחים שיהיה לנו מקור פרנסה, חברים וכן הלאה.

הפחד, למעשה, מערער את הוודאות הזו ומטביע את העתיד בערפל של חוסר ודאות. ובכל זאת, האדם האמיץ מצליח להתגבר על הפחד, ולהמשיך לתפקד למרות תחושת חוסר הוודאות. כך הוא יוזם קשרים עם הסובבים אותו, למרות שהוא אינו יכול להיות משוכנע ביחס לתגובה הצפויה. הוא מודע לכך שהוא עלול להיתקל בתגובות מעליבות ופוגעות; הוא מודע לכך שהוא עלול להרגיש רע או לחוות אי נעימות, ובכל זאת, הוא מוכן להסתכן, ולפעול באומץ – למרות הפחד. כלומר: הוא אינו מפחד מהפחד.

כי על האדם לפעול ולעשות את המעשה הנכון ולה' התוצאות וכדרך שהמלבי"ם מפרש את הפסוק בתהילים (נ"ז) "אקרא לאלוקים עליון לקל גומר עלי" - "אקרא לאלוקים מצד שהוא עליון, רצה לומר ראשית כל הסבות, והסבה הראשונה לכל דבר, וכן אקרא לקל גומר עלי, מצד שהוא גם הגומר והוא הסיבה האחרונה גם כן לכל הדברים".

אל פחד

אדם אמיץ הינו אדם שיכול להתמודד עם ביקורת ועם אי נעימות, לא משום שהוא מרגיש בנוח עם הביקורת הזו, אלא מאחר שהוא מאמין בעצמו מספיק כדי שאי הנעימות לא תמוטט אותו. הוא משוכנע, שבסופו של דבר הטוב שבו ינצח, למרות הביקורת הנקודתית שמופנית כלפיו. משום כך, הוא גם מוכן לקבל את המימד הענייני של הביקורת – ולהשתפר, מה שמעניק לו את היכולת להביט מעבר לאי הנעימות.

כמובן, כמו במרבית התכונות האנושיות, גם האומץ מהווה תכונה חיובית כל עוד הוא מופיע במינון המתאים. אדם אמיץ, הינו אדם שמוכן להסתכן ולפעול בתנאי חוסר ודאות במקום שבו יש לכך הצדקה. לעומת זאת, אדם שפועל בתנאים של חוסר ודאות במקום בו הדבר אינו נחוץ, או במקום בו הסיכון גבוה מדי - סובל מעודף אומץ, אותו ניתן להגדיר כפזיזות.

אדם פזיז עלול להרשות לעצמו לומר מה שהוא רוצה, למי שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, ולהאמין שהוא "אמיץ", במקום להבין שהוא פשוט פזיז.

לא פעם אנשים הוגים רעיונות טובים ומוצלחים, אולם הם גונזים אותם רק בשל החשש מפני כישלון. הם סבורים שחסרים להם המוניטין, חסרה להם התמיכה, ולא עומדים לרשותם מספיק משאבים כדי ליישם את הרעיונות הללו.

עובדתית, יתכן שהם צודקים. אולם בפועל, אדם שיש לו אומץ מצליח ליישם את הרעיונות שלו גם בלי תמיכה סביבתית, גם בלי מוניטין ואפילו מבלי משאבים - אותם הוא מצליח לגייס דוקא בזכות האומץ והאמון שלו בעצמו וברעיונות שלו.

אדם אמיץ אינו מחכה לאישור חיצוני לעשייה שלו. הוא אמנם ישמח לשמוע ביקורת עניינית והצעות לשיפור ולהתייעלות, אבל בגדול ניתן לומר שהוא מרוכז בתנועה קדימה. הוא מרגיש בטוח מספיק עם האישור הפנימי שהוא מעניק לעצמו, ועם ההזדהות האישית שלו עם הרעיונות או ההחלטות שלו.

הוא תמיד ירגיש שגם אם "הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ", אבל "וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" - גם כשמבקרים אותו או לא מפרגנים לו - הסנה אולי בוער, אך תמיד חי.

לתת צ'אנס לעצמנו

מדובר בגבול עדין ביותר: מחד – האדם האמיץ מאמין בעצמו, אולם מאידך – הוא אינו מתעלם מבעיות וקשיים שעלולים לצוץ במהלך הדרך.

בני אדם היו מעדיפים להתחיל מנקודה בה מעודדים אותם ומוחאים להם כפיים, אולם זה לא יקרה. יש ליזום ולפעול באומץ, מתוך נכונות ליטול סיכונים שקולים, ורק אז אפשר לזכות לתשואות המיוחלות. האדם האמיץ אינו פועל מכח העידוד שהוא שואב מהחברה – אלא מכח האומץ הפנימי שלו.

האופטימי – אינו זה שמאמין שהכל יהיה טוב כל הזמן. האופטימי, הינו זה שמאמין שבסופו של דבר יהיה טוב, אולם זאת מבלי להתעלם מהבעיות, מהמכשולים ומהקשיים שעלולים לצוץ בדרך. בכך, הוא שונה מהפסימי – שמאמין שהכל יהיה רע, ומהנאיבי – שמאמין שכבר כעת הכל טוב ונעים, ואין שום קושי או מכשול באופק.

למעשה, מרבית הפחדים עמם אנו מתמודדים בחיים, הינם דמיונות. לעיתים, יש לפחדים אחיזה כלשהי במציאות, אולם לא מעבר לכך. הם אינם נובעים מתוך ניתוח הגיוני של המציאות, אלא מבוססים על נסיון העבר או על תפיסות של אנשים אחרים שהוטמעו במערכת החשיבה שלנו אך לא על עובדות מוצקות שכך יהיה בעתיד.

לדוגמה, אדם חושש מיצירת קשרים חדשים עם אנשים בלתי מוכרים, משום שהנחת היסוד שלו אומרת שהוא לא יצליח להרשים אותם ואולי אף ילעגו לו. אלא שלהנחת היסוד הזו אין בסיס עובדתי - אין סיבה להניח שהוא ייכשל, וגם אם כן, סביר להניח שהאנשים עמם הוא מבקש ליזום קשר כעת לא יחשבו על כך יותר מאשר שלושים שניות, שגם במהלכן לא ילעגו לו ובודאי שלא ישפילו אותו. אולם כשאנו שבויים בתפיסה השגויה שלנו, אנו כלל לא מעמידים את הנחות היסוד שלנו לבחינה מחודשת, אלא מתבססים אך ורק על דעות קדומות.

חשוב שנזכיר לעצמנו את הבשורות הטובות: האדם יכול להיות הרבה יותר גדול מהעבר שלו. העבר אינו אמור להגביל את מי שהוא יכול להיות בעתיד! אולם כדי להשתחרר מלפיתתו של העבר ולפרוץ קדימה, יש צורך במודעות - להכיר ולהבין שאנו פועלים בהווה על בסיס העבר, ולא על פי היכולות האמיתיות שלנו. כדי לפרוץ את המעגל הזה, צריך פשוט לבחור לעשות זאת, ומכאן ואילך הכל כבר יהיה פשוט יותר.

משום כך, אם נשים לב ניווכח, שילדים בדרך כלל, אמיצים יותר מאשר מבוגרים. אם נעקוב אחרי התפקוד של ילדים בחיי היום יום, נראה שהם מוכנים לקחת על עצמם סיכונים יחסיים, ולהתנסות בהתנסויות חדשות, שמבוגרים חוששים להתנסות בהן.

לאור האמור, נוכל להבין את הסיבה לכך. הפחדים המגבילים את יכולת התפקוד ואת הנכונות של המבוגרים להתנסות בהתנסויות חדשות, מבוססים במרבית המקרים על ניסיונות עבר כושלים או על מידע שגוי שהצטבר במהלך השנים. כל התנסות שהסתיימה במפח נפש, לאחר שלא הצלחנו להשיג את התוצאה אליה חתרנו, משפיעה על התפיסה שלנו ביחס להזדמנות הבאה, שתיראה לנו חסרת סיכוי בדיוק כמו קודמתה.

ילדים, לעומת זאת, מגיעים אל כל התנסות חדשה כדף חלק. הם אינם סוחבים על גבם משקעי-עבר, ומשום כך, הם בוחנים כל התנסות במבט ענייני יותר ומעניקים את הסיכוי המגיע להתנסות. הבחינה האובייקטיבית הזו מסייעת להם להתגבר על החשש שקיים באופן טבעי ביחס לכל התנסות חדשה, ומאפשר להם לצלוח בשלום את מחסום הפחד.