"את מכירה טיפול טוב לקשב וריכוז?"

היא הגיעה לפני שנה בערך. הבן הבכור שלה היה בן 5.

"זה יכול להיות שילד בן 5 יקבע לי מתי לצאת מהבית?", כך היא שאלה. "אני פשוט לא יכולה לצאת מהבית בערבים, את יודעת כמה זמן לא יצאתי עם בעלי?".

"למה את מתכוונת שהילד קובע לך מתי לצאת מהבית?", אני שואלת אותה.

"הוא פשוט צורח צרחות (והקטנה אחריו). הוא לא מוכן להישאר עם בייבי סיטר, רק שאני או אבא נהיה בבית. לרוב בעלי יוצא, כי העבודה דורשת את זה, ואני תקועה בבית כל היום". היא נאנחת וממשיכה: "אני אגיד לך מה, כבר התרגלתי לזה, אין לי ברירה. ניסיתי כמה פעמים ולא הלך, ממש התייאשתי".

"גם בעלך?", אני שואלת.

"כן, הוא יודע, לצאת איתי בערבים זה לא שייך. רק בבקרים אם מתאפשר, כשהם במסגרות".

דיברנו בהרחבה על מה שקורה בבית.

כפי שהאם הגדירה בהתחלה, אכן הבן שלה בן ה-5 קובע ומחליט את הכללים בבית. זה לא ממש רשמי... אבל זה ממש כך. אמא יקרה, שמחליטה החלטות ומשנה אותן בהתאם לדרישותיו של הילד בן ה-5.

"תביני", היא אומרת לי, "זה ילד יקר. הוא הגיע אחרי הרבה שנים, את כל כולי אני נותנת לו... מה אני יכולה לעשות, לברוח לו ? לתת לו לבכות?".

מסתבר שגם לראות אותו בוכה קשה לה. איזו אמא נהנית מזה? אבל לה קשה במיוחד. היא ממש עושה הכל כדי להימנע מזה, היא נותנת מה שהיא לא רוצה, משנה החלטות גם כשהן חשובות לה ואפילו מתחילה להאמין שזה לא כל כך חשוב, ואין מה לעשות כדי לשנות...

פגישת האבחון כמעט הסתיימה.

אבחנתי אתה את הבעיה - קושי גדול מאד במשמעת ובהצבת גבולות, הרבה קושי רגשי שיש לאמא מול הילדים, רגשות מעורבים, רחמים, כעס, פחד ועוד.

הצעתי לה פתרון. היא לא הייתה מעוניינת, אמרה שהיא חושבת שזה לא יעזור, אולי כשיגדלו...

עברה תקופה של כמה חודשים.

נפגשנו בבר מצווה של חברה, היא הייתה שם קרובת משפחה.

"יוכי, נשמע?", היא ניגשה אלי מאחור.

"ב"ה, חני, מה שלומך? איזו מותק הקטנה שלך" (בת 3, על הידיים...).

"כן, המותק הזו לא רוצה לרדת לי מהיד, אני לא יכולה לעשות שום דבר, היא כל הערב על הידיים שלי. אני לא יכולה לרקוד, היא לא רוצה ללכת לסבתא שלה, התעייפתי כבר. מה אני יכולה לעשות?".

היא לא חיכתה לתשובה. היא אמרה את הדברים מתוך תסכול עמוק, הרגשתי אותה, ראיתי כמה קשה לה, הרי גם הכרתי את הסיפור מקרוב... ניחשתי שיהיה המשך לסיפור הראשון שלה... והוא לא איחר לבוא.

ולמה אני מספרת את כל זה?

השבוע היא התקשרה.

"יוכי, את יכולה לעזור? את מכירה טיפול טוב לקשב וריכוז? הילד שלי...".

גם כאן אמרתי לה את דעתי: "חני, גם בעיות קשב וריכוז הן תוצאה ישירה של חוסר במשמעת. אני מציעה מכל הלב, אל תטפלי בסימפטום, תטפלי בשורש הבעיה!". ועדיין היא סקפטית, "אני אקח לתשומת לבי"... והיא ממשיכה לחפש פתרונות לעוד ועוד בעיות חדשות שצצות.

אני נפגשת עם לא מעט אימהות שחושבות שלכאורה בעיות משמעת הן בעיות שגרתיות, ומתעלמות, לא מתייחסות, מעבירות, שותקות, מנסות לשלוט במצב, לכפות ועוד.

הן לא מתארות לעצמן כמה שהבעיות הללו הן רק התחלה של הבעיות הגדולות!

וכיוון שהנטייה היא לטפל בבעיות הגדולות, שהן בעצם הסימפטומים של הבעיה הקטנה - בעיית משמעת, פועלים בכיוון הלא נכון. הבעיות ממשיכות, לפעמים מחמירות, עוברים ממטפלת רגשית לתרפיה באומנות, לריטלין, לרכיבה על סוסים, מוציאים כספים - והכי קשה היא הרגשת חוסר האונים מכך שהבעיה לא נפתרת.

אמא יקרה!

תעזרי לעצמך ולילדים שלך, טפלי בשורש הבעיה. כל עוד היא קטנה וקלה לפתרון, אל תחכי שהבעיה תתרחב ותגדל.

בהצלחה!

יוכי דנחי – תומכת רגשית רב תחומית מנחת הורים- מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת.  Yd0548414745@imahut.org.il