במחשבה תחילה לפרשת בא: מה עושים אריות שהשאירו גורים לבד והבייביסיטר תכף הולכת?

"איך עבר הלילה?", מתעניין בעל המלון.

"זוועה", מתלונן האורח. "לא ישנתי. היה לי פשפש מת על הכרית".

"נו נו", מחזיר אותנו המלונאי לפרופורציה. "לא עושים עסק מפשפש אחד".

"אחד זה לא נורא", מסכים האורח. "אבל היית צריך לראות איזו לוויה מכובדת ערכו לו מאות החברים שלו"...

* * *

די. נמאס לו!

פרעה נשבר ומחליט להפשיר שלב נוסף במשא ומתן. "לכו עבדו את ה'". ערובה אחת תישאר במצרים כדי שתחזרו, "רק צאנכם ובקרכם יוצג". אבל אפילו את הילדים אני מסכים כעת לשחרר. "גם טפכם ילך עמכם".

לכאורה, משה היה אמור לקחת את ההצעה בשתי ידיים ולברוח. לברוח, פשוטו כמשמעו.

עם של עבדים, סובלים יותר ממאתיים שנה. כעת יש הזדמנות לצאת בהסכמת פרעה ובצורה חוקית. צאו למדבר, משם תברחו כל עוד נפשכם בכם. הבהמות? שיישארו כפרה עליכם במצרים.

בספר "מיכל מים חיים" ביאר שפרעה ערך למשה "מבחן כבוד" סמוי.

אם משה היה מסכים להצעה, פרעה היה מבטל את החוזה. הסיבה? נורא פשוטה: אמרתם שאתם הולכים לזבוח לה'. אם אתה מסכים להשאיר פה את הבהמות - זו הוכחה הכי גדולה שאתה סתם רוצה לברוח. אם אין לך בהמות - מה תזבח?!

ביאור נפלא ומאיר עיניים. אלא שעכשיו צריך להתבונן בתשובתו החריפה של משה: "גם מקננו ילך עמנו לא תישאר פרסה כי ממנו ניקח לעבוד את השם".

מה כל כך דחוף להדגיש "לא תישאר פרסה"! הרי מדובר בסך הכל בצאן ובקר. ושלוש מילים שלמות בתורה נועדו בוודאי ללמד אותנו ביאור לכל זמן ועת.

הרעלת המזון הייתה קטלנית. האריה והלביאה בגן החיות המקומי לא התעוררו למחרת בבוקר.

מנהל הגן נכנס ללחץ. עם ההוצאה הכספית האדירה הוא עוד יסתדר. יביא זוג אריות מאפריקה באחת מהאניות הקרובות שתגענה. אבל כעת הוא מוכרח להשיג אריה ולביאה. לא יעלה על הדעת שהמבקרים יגיעו לגן החיות והזוג המלכותי ייעדר.

לאחר יומיים-שלושה בהם נחסמה הגישה לכיוון כלוב האריות, נמצא הפתרון. בעל ואישה שחיפשו עבודה בנרות הגיעו להנהלת גן החיות בתקווה שתימצא להם עבודה. המנהל לא חשב יותר מדי לפני שהציע: "נלביש עליכם עורות אמיתיים של אריה ולביאה, תיכנסו מדי בוקר לכלוב, אחרי סגירת גן החיות - משוחררים הביתה".

הזוג המובטל סבר וקיבל. מדי בוקר - לפני פתיחת שערי הגן למבקרים - התעטפו בעורות האריה והלביאה, למדו להסתובב על ארבע בכלוב, פיהקו בשעמום מתחת לפרווה ומדי פעם הושמעה שאגה מוקלטת ממערכת הגברה נסתרת, והם - על פי אות מוסכם מראש - הציגו כאילו השאגה יוצאת מהם.

ערב אחד העומס בגן החיות היה אדיר. מַסוֹת של מבקרים הגיעו והלכו, השעה שמונה בערב - שעת הסגירה - קרבה והלכה, ולמרות הבקשות והתחנונים של עובדי המקום מהמבקרים שיזדרזו לצאת, הסגירה התנהלה בעצלתיים.

"משה", לחשה האישה בבהלה כששמעה מאחד המבקרים עונה לשאלה "מה השעה", שכבר שמונה וחצי, "הבייביסיטר תכף הולכת. חייבים להתקשר לילדים שאנחנו מאחרים היום"...

אחד המבקרים שם לב להסתודדות המוזרה בין זוג האריות, התבונן היטב וגילה את התרמית...

"אתה עושה מאיתנו צחוק?", זעם המבקר שהתפרץ למשרד המנהל. "אתה מוכר לנו אשליה שמדובר באריות???".

למראה המנהל שהיתמם, הטיח בו המבקר: "שמעתי אותם הרגע מדברים ביניהם".

"אדוני הנכבד, אלו אריות אמיתיים", התנגד המנהל להאשמה. "אז מה אם פעם אחת הם דיברו?"...

* * * 

בזכותו הייתה לי תשובה.

בזכות מנהל גן החיות.

מדי פעם אנו נקלעים למצב שבו אנו נאלצים לוותר. או ויתור על אוכל או ויתור על שינה או על אחד מכל צורכי הגוף. לפעמים הוויתור הוא לא האם נאכל או האם נישן, אלא מה נאכל ואיך וכמה נישן.

אדם שמנהל סדר יום מוגדר עם מטרות ויעדים, יודע שיש דברים יותר חשובים בחיים מאוכל ושינה, למרות שבהיעדרם המוחלט לא נשרוד. אבל מדי פעם, אפשר לעגל פינות.

מלמד אותנו משה רבנו: פרעה, הסמל האנושי של היצר הרע, עורך לנו "מבחני כבוד" קבועים ברוחניות. "מה יקרה אם הפעם תרפה קצת, תוותר, לא תשיג הכל, אבל לפחות את הרוב?".

זהו, שיש דברים שבהם אפילו אם "פעם אחת הם דיברו" - זה פייק אחד גדול. זו הלוויה של הפשפש.

משה רבנו מלמד אותנו להתעקש "לא תישאר פרסה!", הכל כולל הכל.

מובן שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואנחנו לא מצליחים לעמוד בפועל בכל הניסיונות שלפתחנו. אבל אם כבר בשלב ההשקפה והתכנון - במשא ומתן מול היצר - אנחנו מעגלים פינות, לא מדובר בעבודת ה', אלא בניסיון בריחה כושל...