סיון רהב מאיר: 148 תורמים, 148 כליות

כמה טיפש אפשר להיות?", הרעים בקולו הרב אפרים גולדברג בבית הכנסת "בוקה רטון" בפלורידה בשבת בבוקר. "פרעה הרי רואה בפרשה שכל המים הופכים לדם. הוא סובל מאוד ממכת צפרדעים וממכת כינים. למה הוא לא עושה את הדבר הנכון, ומשחרר כבר את בני ישראל? למה הוא כל כך עקשן? הרי כל הסימנים מסביב מעידים מה הכיוון שאליו צריך ללכת. התורה לא מספרת רק על פרעה, אלא עלינו. בכל אחד מאיתנו מסתתר פרעה קטן שיודע בדיוק מה צריך לעשות - אבל לא עושה. חכמינו כבר אמרו שהמרחק הגדול ביותר בעולם הוא המרחק בין המוח ללב. המרחק בין מה שהראש רוצה לעשות - לבין היישום בפועל. כל אחד יודע כמה הוא רוצה להשקיע יותר בזוגיות, בילדים, בלימוד, בחסד, בתפילה. לא צריך לשכנע אותנו, צריך רק להתחיל לעשות זאת כבר. בכל שנה מחדש התורה שולחת לנו תזכורת כזו, שלא נטעה כמו פרעה".

איך לפתור בעיות

"שלום סיון. אני אחד הפרצופים המחייכים בתמונה הזו, אבל אני מעדיף להישאר בעילום שם. זוהי התמונה הקבוצתית של אנשים ונשים שתרמו השנה כליה דרך ארגון 'מתנת חיים', והיא צולמה בסוף השבת האחרונה והמרגשת שעברה עלינו בירושלים. כל אחד שדיברתי איתו מרגיש שהוא קיבל הרבה יותר ממה שהוא נתן, הוא קיבל את ההזדמנות להציל חיים. התנועה החברתית הזו של תרומת כליה ללא רווח, בהתנדבות, קשורה לדעתי לתחילת ספר שמות, להקמת עם ישראל: משה רבנו פגש את בנות יתרו, וראה את הרועים שלא נתנו להן לשאוב מים: וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם, וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. הרי היה צריך להיות כתוב שמשה השקה 'את צאנן', את הצאן שלהן. אבל לא, הוא לא השקה רק את הצאן של הבנות אלא את 'צאנם' של כולם. אם משה היה רק מסלק את הבריונים, למחרת הם היו שוב חוזרים ומפריעים לבנות יתרו. משה עשה צעד מנהיגותי, שסיפק מים גם להן וגם להם. הוא השקה לכולם את הצאן והוכיח שאפשר גם אחרת.
מה המסר? כאשר נפגשים בבעיה פותרים אותה לעומק, ולא רק לאותו רגע. חושבים גם על מחר. לדעתי זה מה שארגון 'מתנת חיים' עושה. המייסד הרב ישעיהו הבר נתקל בבעיה אישית, הוא היה צריך השתלת כליה, אבל לא פתר את המצוקה רק לעצמו, אלא החליט להקים ארגון שיפתור את הבעיה לעומק. ככה אנחנו צריכים להסתכל על העולם. אני שמח שנתתי את חלקי הקטן".

(בתמונה: 148 תורמים עם 148 כליות)

זה הזמן להתחדש

חודש שבט התחיל השבוע, וגם בפרשת השבוע מופיעה המצווה הראשונה שקיבלנו כעם – לקדש את החודש. להסתכל למעלה על הירח בכל חודש מחדש, ולהבחין מתי מגיע ראש חודש. מה המשמעות בציווי הראשון ששמענו כשיצאנו ממצרים?

כך נכתב בספר "נתיבות שלום": "המצווה הראשונה, כלומר הדבר הראשון שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, הוא שקודם כל צריך יהודי תמיד להתחדש. השמש אורה גדול וחזק מאוד, אבל אין בה חידוש. לעומתה, הלבנה מורה לנו תמיד על חידוש והתחדשות. זוהי המצווה הראשונה, והיא משקפת את מציאותנו עלי אדמות, בכל דור ודור ובכל יום ויום. כי בפרשיות אלה של יציאת מצרים נתנה התורה כוח ליהודי להתגבר על כל המצבים, וטמון בהן כוח התיקון הכללי עד סוף כל הדורות. התורה איננה ספר זיכרונות למה שהיה בעבר, אלא דרך חיים לכל אחד. עלינו לדעת ולזכור כי כל מה שכתוב ומרומז בתורה שייך ונוגע לכל יהודי בהווה, והתורה מתחילה – בהתחדשות".

חודש טוב ומלא חידוש.

לעלות קומה

אני קצת מקנאה במי שכבר יש לו עמדה כל כך נחרצת על "עסקת המאה". לי עדיין אין. אבל בנאומים אתמול בבית הלבן ובשבוע שעבר ב"פורום השואה" אפשר למצוא שתי קומות של מסרים:

הקומה הראשונה – העובדות עצמן. עובדות היסטוריות שמאז ומתמיד היו פשוטות בעינינו, סוף סוף הופכות למובנות גם לשאר העולם. כך בעצם הכריז אתמול נשיא המעצמה החזקה בתבל: ישראל אינה מכשול לשלום אלא להיפך. על טרור לא מקבלים פרסים אלא עונשים. אי אפשר לתמוך כספית בטרוריסטים ולשבח אותם בספרי לימוד, ובמקביל לבקש הכרה בינלאומית. לא משיגים שלום על ידי עקירת אנשים מביתם. העולם המוסלמי טעה ב-48', כשבחר לתקוף את ישראל במקום להכיר בה, וכעת יש לתקן את הטעות. את כל זה – כל כך מובן מאליו עבורנו, כל כך מהפכני עבור אחרים – אמר טראמפ כשבחדר נמצאים שגרירים של עומאן, בחריין ואיחוד האמירויות.

הקומה השנייה – הרוח. זה לא רק הצדק, זו ההשראה. ישראל כונתה אתמול שוב ושוב "ארץ הקודש", "אור לגויים", "המקום לממש את המורשת התנ"כית הנהדרת", "החלק של העולם שמחובר לנצח לרוח האנושית ולנשמה האנושית". כל זה קורה ימים ספורים אחרי ש-45 נשיאים ומלכים הגיעו לירושלים והשמיעו מסרים דומים על העם היהודי, מפוטין דרך הנסיך צ'ארלס ועד לנשיא גרמניה שבירך "שהחיינו" בעברית. זה מחייב. אם ההיסטוריה עולה קומה, גם אנחנו צריכים לעלות קומה. לשאול איך צריכה להיראות החזרה של עם ישראל לארץ ישראל. העולם מסתכל, רוצה ללמוד, מחכה לשמוע מאיתנו בשורה. אנחנו מרבים לדבר על זכותנו על הארץ. זה נכון, אבל צריך לדבר גם על חובתנו על הארץ.

תזכורת מהבבא סאלי זצ"ל

היום מציינים 36 שנים לפטירת הבבא סאלי, רבי ישראל אבוחצירא, בגיל 94. גם היום, כרבע מיליון איש מגיעים מדי שנה לקברו בנתיבות. בשנה של שלוש מערכות בחירות, נדמה לי שהשורות הבאות שכתב הבבא סאלי הן כמו מים קרים לנפש עייפה מאוד. הוא מזכיר את הערבות ההדדית העמוקה שיש בינינו, לא חיבור עבור קואליציה, אופוזיציה או ממשלת אחדות, אלא חיבור עמוק של אחדות בין הנשמות. קל לשכוח זאת בימים אלה: "כל ישראל ממקור ומחצב אחד נחצבו נשמותיהם, וכולם שווים לטובה ממקום הקדושה. לכן כל ישראל ערבים זה לזה, שיש להם שייכות וקרבה זה עם זה מצד מקורם ושורשם הקדוש. כל ישראל דבוקים ואדוקים זה עם זה בקשר אמיץ, וכל מה שעושה אחד מישראל – מגיע לכללות ישראל".