"איך לא ידעתי", ל"ב - תפילין באושוויץ

 מר גזונטהייט היה חבר של אבא.

מבחוץ, מן הסתם, הוא היה נראה כמו כולם, גלוח ראש וזקן עם בגד פסים נשרך ושורת מספרים על הזרוע, אבל מבפנים הוא היה מאלה העשויים אש להבה ושום דבר בעולם לא יוכל לכבות אותה.

יום אחד הוא מצליח להגניב מהמשלוח של יהודי הונגריה אוצר - זוג תפילין שלקח עמו אחד היהודים בדרכו האחרונה. גזונטהייט מצליח באומץ לב להכניס את התפילין למחנה העבודה. הוא כורה עבורן בור בחצר. ובכל בוקר הוא יוצא אל התפילין שלו, בין מסדר לצעידת עבודה. ברווח הזמן שבעצם מעולם לא היה, הוא רץ במהירות אל הבור, חופר קצת... מניח... ומחזיר.

אבא היה חבר של גזונטהייט, ידיד לאש המתלקחת, שותף בניצחון הרוח.

וגם הוא היה בסוד הבור.

אני נושאת את מבטי סביב. כמה מטרים לצדנו נחפר הבור ההוא, שהיה בו חפץ קטן בגודל כף יד, והיה מסוכן כמו רימון עם ניצרה פתוחה.

אבא היה מזדרז לחמוק אל הבור בכל בוקר, סוקר במהירות את האזור ומוודא ששום נאצי לא נמצא בשטח. ואז מניח את התפילין על זרועו וראשו. כורך על עצמו במהירות את הרצועות ומתכנס להרף עין לתוך הרגע המופלא של קרבת האלוקים.

בדרך פלא היו אחריו עוד יהודים, כאלה שהושחת מראם, והורעבו ועונו, אבל נותרה בהם הגחלת הזוהרת ההיא, להניח תפילין באושוויץ.

שמונה חודשים תמימים הניח אבא את התפילין ההן והניחו עוד יהודים כמוהו. מפה לאוזן עבר החשמל במחנה: "יש תפילין בבור!" והיהודים קמו כל בוקר מחדש, צוחקים למלאך המוות ומניחים תפילין. כי מי יכול לרגע ההוא בו יהודים מעונים נותרים מלאי חרות פנימית ואומץ לב יצוק עופרת?

אחר כך הסתיימה המלחמה. ואבא גנז את הרגע היומי הזה בתוך כספת אטומה ומעורבבת של זכרונות וזוועות. נועל אותה ליתר בטחון כמה פעמים ומוודא שדבר לא יזלוג החוצה, אל תוך החיים החדשים, הילדים המאושרים וצחוק הפעמונים שלהם בדרכו אל בית הכנסת.

היו לו תפילין חדשות מאז, והוא היה נושא אותן כל בוקר אל ה'שטיבל'. מניח אותן ברקע של ארון קודש נאה והמיית מתפללים שלווה. אחר כך מחזיר אותן אל דלפק העץ המשובח של הספסל ב'שטיבל'. איש לא העלה בדעתו את סיפורן של התפילין באושוויץ, איש לא פרץ מעולם את הכספת.

 השנים עברו, הילדים נישאו ובגרו והנכדים החלו למלאות את העולם בקולות רכים. הגיע יום הבר מצווה של הנכד הבכור. אבא ואמא טסו לארץ ובהתרגשות התיישבו על הכסאות המרופדים באולם 'ווגשל' בבני ברק.

אבא היה נרגש מאוד, וברגע בו ראה את הילד בן השלוש עשרה טהור המבט החנוט בחולצה חדשה וחליפה בוהקת, חזרו אליו התפילין ההן והוא סיפר את סיפורן.

זו הייתה הפעם הראשונה ששמענו ממנו כמשפחה סיפור מ'שָׁם' והאולם כולו דמם מגדלות הרגע.

 "אני זוכר את עצמי נער בן שמונה עשרה", הוא סיפר מול השולחנות העגולים, צלחות הפורצלן הלבנות ומפיות הבד המקופלות, "כל בוקר הייתי רץ ומניח במהירות אדירה את התפילין. הייתי מניח אותן בדיוק מול הארובה של הקרמטוריום. עשן סמיך ושחור נפלט משם, ואני עומד ברקע, התפילין על ראשי ועל זרועי. ידעתי שאם נאצי עובר שם, החיים שלי שווים כמו אבן קטנה על הארץ". אבא התנשף. הוא חזר אל האדמה הבלתי מרוצפת באושוויץ אל הקריאות המזרזות של החברים והצעקות האיומות בגרמנית... "אבל אני ידעתי דבר אחד, מאחורי העשן הסמיך והריח הנורא, יש אלוקים! והייתי פונה אליו: 'אתה נמצא כאן, אני יודע. ולמענך אני מניח תפילין. למענך אני מסכן את חיי!'"

מחינו כולנו דמעות בשקט. זה היה פתח צר דרכו הסתננו תמונות מעולם אחר. כאילו מישהו כיבה את האור באולם והקרין עליו תמונות שמעולם לא הכרנו.

אחר כך ניסינו לחזור אל מנות העוף בצלחת ואל החיוכים הרחבים של השמחה. נורות זוהרות הטילו אור על ילדות קטנות בשמלות ארוכות, והשתקפו במרצפות הבהירות. הייתה שם שמחת בר מצווה יפה, אבל איכשהו היה שם גם אבא, מרעיד מן הקור והרעב, ומניח תפילין מאחורי צריף עץ, על אדמה שחורה באושוויץ.

היה לסיפור הזה סוף. הרבה שנים אחר כך, בדאבוס, בזמן הכינוס של הפורום העולמי לכלכלה, אבא הגיע בבוקר להתפלל, ומישהו ביקש לרדת לפני התיבה[1], יש לו 'יארצייט'[2]. הוא הוציא כיפה מקופלת יפה מן הכיס והניח על ראשו. אבא הקשיב לתפילתו והשתאה לה. הייתה זאת תפילה מעולם אחר, מאנשים שחיו במקום אחר.

אבא ניגש אליו בסוף התפילה, מושיט לו יד ושואל לזהותו. "אני אלי ויזל". הזדהה היהודי שמולו.

אבא מספר לו קצת על עצמו ואלי ויזל משלים מילים שאי אפשר לומר ושניהם מתחילים לבכות את כל המקומות שאין בהם מילים בכלל. הם היו שכנים בגיהנום, צריף אחד ליד השני, התמונות עולות לשניהם בעיניים, הצריפים... הדרגשים... הרעב...

והתפילין... איכשהו מתברר להם בהשתוממות רבה, כי כנראה שניהם הניחו את אותו זוג התפילין מהבור. שניהם היו שייכים לאותו תור עז הרוח והלוחמני שבז לשטן המרקד באושוויץ ונותר חופשי בנפשו פנימה, כדי להסתכן כל בוקר בעבור זוג תפילין.

"אתה יודע?" שח לו אבא, מילותיו נופלות לצד הדמעות הגדולות, "אני שואל את עצמי אם לא התפילין ההן שהנחתי כל יום במסירות נפש, עמדו לי להינצל, להישרד ולצאת מן התופת. היום, כשאני זוכה לחיות בבריאות ואושר, מוקף משפחה גדולה ומאושרת וזוכה לראות את כולם צועדים בדרך הטובה והישרה".

אלי ויזל התהרהר קצת, מניח יד נבוכה על כיפתו הזמנית אותה חבש לכבוד מעמד ה'יארצייט'.

"בזכות התפילין ההן", הוא אומר ומתנשם במאמץ, "עומדת לי היום הזכות לשוב מחדש, לעת זקנתי, ולפגוש את אלוקי. אני חוזר עכשיו הביתה..."

כי תפילין שמניחים באושוויץ. לא מניחות לך אף פעם.