"אין מקום לשתיים", פרק ל"ב: כמו ציפור

רפאל גולדרייך יצא מן האולם בחיפזון. המולת הלימוד שנשמעה באולם הגדול כמעט הטריפה עליו את דעתו. היא הלמה בו ללא רחם, דוחקת בו לשוב ולפתוח את הגמרא.

אבל הוא לא היה מסוגל. כמה זמן אפשר לשבת על כיסא אחד וללמוד? כמה ימים הוא יכול להרהר במה שלא נהיה ברור בסוף? כמה שעות ניתן לקרוא מילים קשות ומסובכות, ולא להבין על מה הן מדברות? נמאס לו, ודי.

רפאל עלה במדרגות במרוצה, הגיע אל חדרו ונכנס אליו בצעד מהיר, החלטי. טרק את דלת החדר בסערה, וכאן סוף סוף הפשירה הארשת הקפואה שעל פניו ועיניו מלאו בדמעות. הזעם העיוור, המתסכל, המייאש, מילא כל תא ותא בגופו, הציף את נשמתו ולבו ומוחו. די. אין לו כוח יותר. הוא צנח על המיטה והניח לגלי המרירות העצמית לשטוף אותו. מה הם חושבים? לא! הוא לא יכול ללמוד! הוא לא יכול!

מישהו נכנס לחדר, ורפאל נתקף גל של אי נעימות. לא נעים היה לו להיתפס בקלקלתו: מזיל דמעות ולא לומד. מתבטל. לא לומד. מתבטל. חדל! הוא עצר את המנגינה המתנגנת בתוככי מוחו, ונשא עיניים אל הבא כשהבעת פניו לא ברורה עדיין. משהו בין כעס לסקרנות, אולי התערבה כאן גם נימת תקווה.

"רפאל?" שמעלקי, חבר החדר שלו, בחור מתמיד ורציני, למדן וירא שמים, הביט בו בהפתעה. "מה אתה עושה כאן?"

שפתיו של רפאל התעוותו לחיוך מר.

"אתה לא מרגיש טוב?" התעניין שמעלקי בכנות, "רוצה שאדאג לך לכוס תה עם אקמול?"
רפאל נד בראשו לשלילה. לא, תודה. הוא לא מעוניין. על לשונו עמדה השאלה העוקצנית: האם לכל אחד היה שמעלקי מציע אותה הצעה נדיבה? ייתכן שכן, רפאל, שמעלקי בחור בעל מידות, ואתה יודע את זה. הוא גם למדן, ומוכשר. וגם את זה אתה יודע.

"טוב, תצליח", שמעלקי הגיע רק כדי לקחת ספר כלשהו ששכח במזוודתו, הוא גחן, חיטט מעט במזוודה ומצא את שחיפש. נטל את הספר, סבב וירד במרוצה במדרגות.

רפאל נותר לבדו, הוא ניגב את דמעותיו והזדקף. אין טעם בישיבה הבטלה הזאת על המיטה, לפחות יעמיד פנים שהוא לומד.

הוא חזר לאולם הישיבה. מעניין, דווקא ההתעניינות הזאת של שמעלקי עשתה לו טוב. מוזר! הוא צריך את ההתעניינות הזאת? הוא זה שצריך מישהו שיביט בו וישאל שאלות? כאילו זה חסר לו! הרי הוא סובל, אם כבר, מהתעניינות עודפת! מדיי הרבה עיניים נעוצות בו, מדיי הרבה פיות מדברים עליו, זו הבעיה שלו!

רפאל ידע את התשובה. שמעלקי ה ת ע נ י י ן, וכל היתר מ ס ת ק ר נ י ם .

הלוואי שמישהו היה מתעניין בו אישית. שמעלקי החל לעשות זאת, אבל הוא לא ממש חבר. ובעצם, אם לומר את האמת, אין לו חברים של ממש. אין לו אפילו חבר אחד של ממש.

"רפאל?" המשגיח קרא לו. הנה מישהו שמתעניין בו אישית... האחרון שרצה שיתעניין בו... רפאל אמר להרים רגליו ולהימלט, אבל חינוכו הטוב לא אִפשר לו לעשות כזאת. בצעד איטי וצייתן ניגש אל המשגיח. "כן?"

"בוא לחדרי, אני חושב שיש לנו על מה לדבר".

רפאל גרר רגליו בעקבות המשגיח, תוהה. על מה יכול הלה לדבר אתו? מה יכול הוא לבקש ממנו?

"שב, רפאל", הורה לו המשגיח על כיסא מולו, ונראה נינוח לחלוטין. הוא לא יגער בו וינזוף בו קשות על איחוריו התכופים ועל חוסר הריכוז שלו. הוא לא יתריע בו כי הוא מועמד לסילוק של כמה ימים אם לא ייטיב דרכיו. הוא לא יגיד לו דבר מכל אלו, ידע רפאל בבירור, כי הוא בנו של אביו, ונכדו של סביו. רפאל גולדרייך אינו סתם שם. הוא נכדו של האדמו"ר.

"עקבתי אחריך מאז שנכנסת לישיבה", אמר המשגיח בקול שקט, "בתור בנם של קדושים, ראיתי אחריות גדולה מוטלת על כתפיי: לדאוג שתתיידד עם בעלי השפעה טובה, שתתמיד לבוא לסדרים, שלא תחמיץ שיעורים, שתוכל לעלות ולהתעלות בתורה וביראת שמים". רפאל התכווץ במקומו, טעם חמוץ-מריר של כאב ואשמה תמידית, זה שמלווה אותו מגיל שלוש, מילא את פיו ומוחו ולבו. הוא השפיל מבטו ושתק.

"אבל כאן ראיתי דבר מה שונה. ראיתי כי אתה משתדל ומתאמץ כפי יכולתך, אבל לא מגיע להיכן שציפו שתגיע". הדמעות, ידידות בוגדניות, התקשרו בזוויות עיניו. הוא חשק שפתיו הרוטטות, מנסה למנוע בכוח אדירים את השטף.

"וחשבתי לעצמי כי אנו טועים, רפאל. כאשר אנו מייחסים יכולת לאדם שאין לו אותה, אנו חוטאים נגדו קשות. אני בטוח ששמעת פעמים רבות משפטים כמו: 'מה, זה הנכד של הרב'ה?' או 'רפאל, לך זה לא מתאים!', ואפילו, 'יששכר אחיך הולך בדרך שציפינו שילך. למה אינך יכול ללמוד כמוהו?'

הסכר התמוטט. רפאל פרץ בבכי תמרורים, והמשגיח ישב מולו ושתק. הביט בו באבהיות ולא אמר דבר. כל שנות הצער והאכזבה, התסכולים והכאב, התפרצו בבת אחת אל מול הקול המרגיע, החם. כל אותם משפטים צפו ועלו בחדות נוקבת, פוצעים את נשמתו המיוסרת. מבעד לחלון ראה ציפורים מרחיקות נדוד. הן היו הנוף המועדף עליו עוד מימי ילדותו. היה בהן כוח פנימי חזק שהוביל אותן אל היעד. נו, ומהו הכוח הפנימי שלך? הוא לא ענה לעצמו, אלא הוסיף להתבונן. הציפור הראשונה מפלחת את האוויר לבאות אחריה, כדי שיקל עליהן המסע.

"מידי פעם מתחלפות הציפורים", אמר לו אבא פעם בקול רך, אחרי שהבחין בו, צופה בתנועת הציפורים במשך שעות בלי להתעייף, "היות שלעמוד בראש ולחתוך את האוויר לבאות זוהי מלאכה מפרכת".

אהה, לעמוד בראש...

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.