"אולי תסכים להחליף את מספר הקו ולקחת אותנו לירושלים?". 5 משלים למחשבה

"מגיע לי!"

במוצאי ראש השנה האחרון חיכו בבני ברק המוני אנשים בתחנת האוטובוס של קו 402 מבני ברק לירושלים. האוטובוסים שחלפו היו מלאים עד אפס מקום, ואנשים חיכו וחיכו במשך שעות. כמובן שכולם כעסו מאוד על חברת התחבורה שהבטיחה להם לשלוח תגבור.

בשעה אחת וחצי בלילה, הגיע לתחנה אוטובוס ריק - קו 318. הנהג שאל את האנשים למי הם מחכים עכשיו באמצע הלילה? אנשים ענו לו שהם תקועים וביקשו ממנו שיחליף את מספר הקו ל־402 וייקח אותם לירושלים.

הנהג התנצל ושאל אותם איך הם מבקשים ממנו לעשות את זה - הרי הוא נהג בקו 318 בדרך לרחובות, והוא יפוטר מהעבודה... אנשים המשיכו להפציר בו עד שהסכים, החליף את מספר הקו ל־402 ונסע לירושלים. במשך כל הנסיעה לירושלים הנוסעים עשו לו "מי שברך", וכולם באו לברך אותו בשנה טובה ומתוקה.

לקראת סוף הנסיעה, ניגש אליו אחד הנוסעים ושאל אותו: "איך באמת הסכמת להחליף את הקו שלך למעננו? הרי יתכן שמחר תפוטר מהעבודה". ענה לו הנהג: "אגיד לך את האמת, הסדרן ביקש שאחד הנהגים ייסע אל הקבוצה שממתינה בתחנה כבר כמה שעות. אף אחד לא הסכים, כי כולם צפו את הזעם והקללות שיקבלו מהנוסעים על איחור מורט עצבים שכזה. מי רוצה קללות לקראת השנה החדשה? ואז עלה לי רעיון, לכתוב על הקו 318 ולהגיע כך לתחנה. בזכות זה הרווחתי כל הדרך ברכות שיעשו לי את השנה...".

חברים, מה באמת גורם לאנשים לכעוס כל כך על הנהג שלא הגיע ולהחליף אותם בברכות אינסופיות לנהג "המתנדב"?

הסוד הגדול טמון בשתי מילים: "מגיע לנו".

כאשר כתוב בלוח הזמנים של האוטובוס שהקו צריך להגיע בשעה מסוימת והוא לא הופיע, אנחנו כועסים. הבטיחו, חיכינו והוא לא הגיע! כאשר מגיע נהג אחר שלא אמור לקחת אותנו והוא מתנדב להביאנו למחוז חפצנו – אף על פי ששילמנו על הנסיעה הזו - אנחנו מרגישים הכרת הטוב. הוא לא חייב לנו כלום ובכל זאת לקח אותנו!

כשאדם יודע שבורא עולם לא חייב לו כלום. לא פרנסה, לא ילדים, לא בית, הוא הופך להיות מאושר והוא לא מתלונן. כשאדם חי בתחושה שכל מה שיש לו, זו מתנת חינם מאת בורא עולם, אז גם אם הוא חלילה מאבד את אותו הדבר (פרנסה, רגל חלילה), הוא רק מודה לבורא עולם על מה שיש לו ועל מה שהוא זכה לקבל על אותה תקופה...

(צילום: shutterstock)

להוריד מטען מהלב

יום אחד בשיעור חברה, ביקשה המורה מתלמידיה להביא איתם ביום שלמחרת שקית ניילון ושק תפוחי אדמה.

למחרת, כשהביאו התלמידים שקית ניילון ושק תפוחי אדמה, הטילה עליהם המורה משימה: "על כל אדם שעשה לכם משהו במהלך החיים ולא סלחתם לו על כך, בחרו תפוח אדמה אחד, רשמו עליו את שם האדם והכניסו לשקית הניילון".

אספו התלמידים את תפוחי האדמה שהביאו, כתבו עליהם שמות, והכניסו אותם לשקית הניילון – כפי שהמורה ביקשה. מהר מאד, כולם שמו לב שחלק מהשקיות היו כבדות יותר מהאחרות.

היו כאלה שכתבו שמות של ילדים מהגן ומבית הספר היסודי שרבו איתם, או דמויות אחרות מחייהם שנטרו להם טינה עם הזמן. כולם רשמו שמות על תפוחי האדמה והכניסו לשקיות הניילון האישיות שלהם.

"כעת", אמרה המורה "עליכם לסחוב את השקיות אתכם לכל מקום שתלכו במשך חודש שלם".

כפי שהורתה המורה, התלמידים סחבו את השקיות איתם לכל מקום במשך חודש שלם: לבית הספר, לחוגים, למגרש המשחקים ואפילו איתם למיטה…כל אחד מהם הרגיש את כובד השקית שלו, שהקשה עליו לחיות בנוחות.

בסוף החודש כינסה אותם שוב המורה ואמרה להם: "מטאפורה זו מתארת בצורה הטובה ביותר את המחיר שאנו משלמים על שמירת הכאבים והכעסים לעצמינו, ועל גישתנו השלילית למצבים שונים. לעיתים אנו חושבים שלסלוח לאנשים, זו מתנה שאנו נותנים להם. עכשיו זה ברור לכולכם כי סליחה, זו המתנה שאנו מעניקים לעצמנו - אנו מנקים את ליבנו מטינה כדי להיות מאושרים ושמחים יותר".

חברים, החיים קצרים מדי כדי לבזבז אותם על טינה וכעס. שחררו את כל התחושות הרעות שנאגרו בליבכם עם השנים והקלו על החיים שלכם. תנו לעצמכם מתנה בצורת סליחה. תנקו את הלב, תורידו את "השק הכבד" ואת המשקל העודף הזה מעליכם.

אתה תסלח לחברך ותזכה שגם משמיים יסלחו לך...

"כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן"

הייתה זו שעת לילה מאוחרת, הרחובות כמעט ריקים מאדם, מחלונות הבתים כבר לא בוקע אור. באותה תקופה, לא היה חשמל בבתים והאור היחיד שהיה, הוא אור הנר .

רבי ישראל מסלנט הולך ברחובות עירו כשלפתע מבחין באור בוקע מאחת חנויות הרחוב, התקרב רבי ישראל אל מקור האור והבחין בסנדלר של העיר עובד בנמרצות.

הוא שאל את הסנדלר על כך, שהרי הנר כמעט נגמר והשעה מאוחרת... מדוע הוא אינו לא מתקפל והולך לישון?

ענה לו הסנדלר, באותו משפט שנשאר לנצח, שהוא בו זמנית גם תמים וגם עמוק ומשמעותי: "רבי, כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן".

חזר ר' ישראל מסלנט והסתגר בחדרו במשך שעות ארוכות ושמעו תלמידיו שהוא חוזר פעמים רבות על המשפט ומוסיף עליו: "נר אלוקים נשמת אדם, וכל זמן שנשמת היהודי דולקת אפשר עוד לתקן!".

אתם מבינים? כל זמן שאנחנו חיים פה בעולם הזה, זה סימן שהנר דולק וכל זמן שהנר דולק אפשר לתקן! ה"נר" שדולק הוא הנשמה שבאדם. עלינו לעשות תשובה ולתקן כל עוד אנו חיים. ה"תיקון" הוא לעשות עוד מעשה טוב אחד, עוד מצווה אחת נוספת.

כל זמן שהנר דולק, אומר רבי ישראל, אין מקום לייאוש! עוד יש הזדמנות לתקן, אז הבה נתקן.

(צילום: shutterstock)

תאונה קטלנית

ילד נעמד באוטובוס ליד הנהג. פנה אליו הנהג ואמר: "חמודי, איך קוראים לך?" "קוראים לי יוסי".

"אתה עומד לידי מתחילת הנסיעה, אתה רוצה לומר לי משהו?", שאל הנהג. ענה לו הילד: "הנהג, בבקשה תעשה תאונה". "תאונה? תאונה עם מי?", שאל הנהג המופתע.   

"תאונת דרכים", השיב הילד. "למה לעשות תאונה?", שאל הנהג. "לא יודע, אמא שלי קראה בעיתון על תאונות דרכים, אני רוצה לראות פעם אחת תאונת דרכים. אז... תעשה תאונה". אמר לו הנהג: "אני לא עושה, בשום פנים ואופן!".

הילד התחיל לבכות והמשיך להתחנן אל הנהג: "אנא ממך, עשה תאונה...!". הנהג, כמובן, לא נכנע לתחינותיו של הילד...

כל אחד מאתנו ודאי מבין את הנהג. אך לפעמים גם אנו מתנהגים כמו אותו הילד - אנו מבקשים מבורא עולם בקשות שונות, מתחננים אליו לדבר מסוים, אך האמת, הבקשה הזו היא "תאונה" בשבילנו. אנו מתחננים ולא מקבלים כי בורא עולם יודע שזו תאונה בשבילנו, וברוב רחמיו אינו נותן לנו את מבוקשנו. אנו לא מבינים מדוע הבקשה לא מתקבלת, אנו בוכים ובוכים... ולא מקבלים. מיד באים בטענות כלפי שמים, מתבטלים ממצוות, נעשים אנטי כלפי בורא עולם אך לא יודעים ש... הכל לטובתנו! הבקשה שלנו היא... 'תאונה קטלנית ' בשבילנו...

אנו לא יודעים מה באמת טוב לנו, אנו מוגבלים בראייתנו לטווח ארוך, אך יש עין גדולה מעלינו שרואה מה טוב לנו עכשיו ומה יהיה טוב לנו עוד שנים. זכור, אין מישהו שרוצה בטובתך יותר מאביך שבשמים! גם אם לא קיבלת את רצונך יש סיבה מצוינת לכך, זה הכי טוב לך!

היה עם ביטחון בבורא עולם בכל צעדיך, לאן שתלך, ומה שיקרה לך בדרך, תמיד ייעשה לטובתך.

לדון לכף זכות

ביום שני קיצי ולחוץ אחד, נסענו אמי, אחותי ואני למרפאה. מיהרנו למקום אחר, וקיווינו מאוד לסיים עם התור הזה כמה שיותר מהר. התור נקבע בשבילי, ואחותי נשארה ברכב, כי חשבנו שזה לא ייקח הרבה זמן.

הגענו למרפאה, מסוג המרפאות שכל מי שנכנס אליהן מעביר את כרטיס קופת החולים שלו, ונקבע לו מקום בתור לרופא שהוא צריך לפגוש.

אמי פתחה את הארנק ופתאום נזכרה שהתור הוא בשבילי, לכן צריך להעביר את הכרטיס שלי. היא נשארה ליד המכונה, ואני התחלתי לחטט בתיק בחיפוש אחרי הארנק, דבר שלוקח לכל היותר חצי דקה.

לידינו נפתחה בינתיים הדלת, ולקופת החולים נכנס אדם גבוה עם מחשב נייד ומשקפי שמש. הוא נעמד ליד המכונה ונראה כאילו הוא מתכוון להעביר את הכרטיס שלו.

אמא שלי פנתה אליו: "סליחה, היינו פה לפניך".

הוא נעצר, הסתכל עליה ואז עלי (בדיוק מצאתי את הכרטיס שלי) ובהינף יד העביר את הכרטיס שלו. ראינו שנקבע לו תור בדיוק לרופא אליו אנחנו הגענו, לפנינו.

אמא שלי פנתה אליו שוב בסבלנות: "סליחה, אנחנו צריכים להיכנס לאותו רופא, והיינו כאן לפניך. תסכים להחליף איתנו את..." האיש הפנה אלינו את גבו והתקדם לכיוון פרוזדור ההמתנה. שתינו היינו בהלם מצורת ההתייחסות שלו.

לא רוצה לוותר? מילא, שיסביר, או לפחות שיגיב וייתן לנו כבוד מינימאלי שנותנים לבני אדם, למה להתייחס אלינו כאילו היינו אוויר?

בדיוק באותו יום שמעתי שיעור בנושא "לדון לכף זכות". אחרי שהכעס נחלש התחלתי ליישם את הנלמד. החלטתי בליבי שאם הוא התנהג כך, אז יש לו כנראה סיבה. מה לעשות? בשכלי המוגבל אני לא יודעת אותה. אודה על האמת - לא הפסקתי לכעוס, אבל לפחות ידעתי שייתכן שהוא לא אשם, וכל שנותר לי הוא להתרגל להתמודד עם מקרים כאלה בנחת, ואפילו באהבה.

המתנו בסבלנות בתור, והזמן התארך והתארך. בראש עברו לי כל הדברים שתכננתי להספיק היום. היה נראה שלהמתנה הזאת אין סוף...

אמי התמלאה בייסורי מצפון על אחותי שנשארה לבדה ברכב.

בסוף המתנה ארוכה, לאחר שאותו האיש יצא (וקופת החולים כמעט התרוקנה...), יכולנו להיכנס לרופא. היינו שם רבע שעה בערך, וסיימנו. מקופת החולים המשכנו לבית המרקחת, לקנות את התרופה שבמרשם. נחשו מי היה לפני בתור? נכון, לא אחר מאשר אותו האדם שנדחף לפנינו בקופת החולים. בדיוק מי שהיה חסר לי לחכות אחריו עכשיו.

ראיתי אותו ניגש לרוקחת, ופתאום שמתי לב שיש לו רק אוזן שלמה אחת. למה שהיה בצד השני של הראש קשה היה לקרוא אוזן.

הרוקחת פנתה אליו: "כן, אדוני".

אין תגובה.

הרוקחת הגבירה את קולה: "כן, אני איתך".

פתאום קלטתי, צריך לדבר ממש בקול רם עד שהוא יבין שבכלל פונים אליו. מסתבר, שכשפנינו אליו הוא כלל לא הבין שהתכוונו לדבר אליו.

במבטא רוסי כבד הוא התחיל לגמגם באנגלית את שם התרופה שהוא צריך. הוא גם לא מבין עברית! איך כעסנו על אדם נכה וחף מפשע?

כל העצבים פינו את מקומם לרחמים על האדם, שניכר בו שהוא מתקשה לתקשר עם הסביבה בה הוא חי. מי יודע כמה אנשים כבר פרקו עליו את עצביהם היום (ובכלל...)?

יצאתי מהמרפאה, בהרגשה שזכיתי בשיעור מושלם בנושא "לדון לכף זכות", אבל לא רק בו. השיעור הזה, כך חשתי, נשלח לי משמים. אותו איש היה בעצם רק שליח שתפקידו ללמד אותי משהו...

כך יצא שהרווחתי אוצר נוסף לחיים. כמו רוב האנשים, גם אני רוצה לחיות נכון וטוב. באותו יום למדתי, שלא נכון לתת לדברים חיצוניים לקבוע את הלך הרוח שלי.

עמוק בפנים, אני יודעת היטב מיהו זה ששולח לי את הרגעים ה"מעצבנים" האלה, ומהי המטרה שלו. כמו שכל אב אנושי נורמאלי רוצה להיטיב עם ילדיו ככל האפשר, מובן לי שגם הקב"ה מתכוון להיטיב איתי...