זו הבעיה של רווקות משכילות, שמעטים מוכנים לדבר עליה

היא ישבה מולי בפנים חתומות. 

מבטה קפוא ונוקשה, חיוכה - רבע פס שמזכיר שיש כאן משהו שאם רק נתאמץ ממש חזק, נוכל לשחרר אותו... מתישהו, איכשהו. 

בהתחלה רק אני דיברתי, והיא הקשיבה. 

מדי פעם הנהנה בראשה לסמן שהיא 'איתי', או נהמה 'מממ...' באופן שהקשה עליי להשלים את המשפט הבא. היה ברור שהיא בוחנת אותי, או מחכה לרגע שאעשה טעות ואומר איזה דבר שאינו לרוחה. 

למזלי זה לא קרה. הייתי מספיק חכמה להעביר אליה את שרביט הדיבור - רגע לפני שהיא מאבדת את זה. "אני לא מוכנה...", "אני יודעת מה אני רוצה...", "אם הוא לא ככה, אז זה לא יילך איתי...", "לא מסכימה עם זה...", "אנשים כאלה הם..." - אלו בערך המשפטים שהיא שחררה מתוכה, כשכבר הסכימה לחשוף איזה טפח בפניי. 

עכשיו תקשיבו, יש דעתנות, ויש דעתנות. 

באופן כללי, אין לי בעיה עם דעתנות. אבל אם ברווקות חשבתי שיש מקום לדעתנות מהסוג ששוללת על הסף את כל מי ומה ששונה ממנה - אז היום, עם מבט מפוכח יותר של נשואה בתחילת דרכה, אני מבינה שזו ממש לא הדרך.

את מעריצה חוכמה? גם אני! את סוגדת לידע? גם אני! אז מה? יש דרך להציג את זה, ותתפלאי לשמוע - זו אינה הדרך שאת סיגלת לעצמך. 

היו לה אמיתויות יפות על החיים, כאלה שבאמת אפשר להתקנא בהן  

אז את הייטקיסטית, אז מה?

"אז אין לי כוח ל'בלבולי מוח'. אני רוצה שהם ייגשו ישר לעניין... שלא ידברו איתי על מזג האוויר, ושלא ילכו סחור סחור סביב נושאים משעממים עד מוות, כשמה שהם בעצם רוצים לשאול זה שאלות מטומטמות כמו בת כמה את, מה האג'נדה הפוליטית שלך ואיך את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?!", היא נזעקה לעומתי. "נמאס לי מהבורות שסביבי", קבעה לבסוף. 

באותו רגע, לא אשקר - התחלחלתי. הרגשתי שהאוויר עומד בחדר, ושאני חייבת לברוח החוצה כדי לקחת כמה נשימות עמוקות של אופטימיות ושמחה, כף זכות ואהבת ישראל. 

הכרתי הרבה אנשים כמותה בחיי, אבל היא 'עלתה' על כולנה בקרירות המנוכרת ובאיפוק הזהיר, שבכלל לא התאמץ להסתיר את עובדת היותו נובע ממקום חצוף ובלתי מנומס. היו לה אמיתויות יפות על החיים, כאלה שבאמת אפשר להתקנא בהן - אבל האופן שבו הציגה אותן... אוי, א ברוך... 

אם אני הרגשתי שהתנהגותה יכולה להוציא משלוותו גם את האדם המכיל ביותר, אז מה מרגישים הבחורים שיוצאים איתה לפגישות? גם כשניסיתי לומר דבר מה בבדיחות הדעת, הקו הדקיק שעל שפתיה סירב להשתחרר מלוא אונו. "יש שם רגש, אני בטוחה שכן", לא הפסקתי לשנן לעצמי לכל אורך הפגישה שלנו. "אבל איפה הוא?". 

אחרי 45 דקות היא קמה, יישרה את צווארון החולצה המחויטת והודתה לי מקרב לב. קבענו להיפגש בשבוע הבא, ונפרדנו לשלום - אך לא לפני שהתיזה באוזניי בנימה שאינה משתמעת לשני פנים: "אני יודעת שאני מפחידה את רוב הגברים. הם רואים אישה עוצמתית, והם לא יכולים לאכול את זה. אבל זו אני - טייק איט, אור ליב איט", סיכמה. 

במקרה שלה, הדעתנות שלה פוגעת בה!   

נפרדנו בחיוך, אבל בפנים - הלב קפא. 

מצאתי את עצמי בסערת רגשות פנימית, כזו שמפרקת את כל הבניינים שבניתי קודם לכן, כזו ש'גוררת' איתה אל תוכה את כל מה שעומד בדרכה, כזו שמצליחה לחשוב רק על דבר אחד ויחיד באותם רגעים: "עזבי לרגע את הבחורים בצד. איפה הקב"ה בכל ה'אני' המוצק הזה? איפה יש לו יתברך מקום להיכנס?".

עכשיו תקשיבו, יש דעתנות, ויש דעתנות.   

במקרה שלה, הדעתנות שלה פוגעת בה! אבל איך אפשר להגיד לה את זה מבלי שהיא תיפגע? אולי עדיף לשתוק - זה הרי מה שרוב העולם עושה מולה. אנשים מפחדים לומר לה את האמת, שהתנהגות כשלה מרתיעה לא רק גברים, אלא גם נשים. התנהגות כזו, שעוברת דרך התנשאות ורבלית כמעט קנאית - לא משאירה מקום לאף אחד להיכנס פנימה כדי לחקור את 'טיב' החומר. 

ואולי אולי, טוב דווקא להגיד ולא לשתוק? אולי הגיע הזמן שמישהו יאיר לה את מה שלא טוב, כדי שהשכל שלה ינווט את עצמו אל הכיוון הראוי - זה שכולל בספקטרום שלו גם אנשים אחרים? אולי הגיע הזמן שהיא תבין שההתנהגות הזו היא הרסנית, ואולי טוב יהיה אם היא תיפגע רק מעט - כדי שהזעזוע יביא אותה לשינוי מהותי של דפוסי מחשבה קלוקלים?

ואולי היא כבר יודעת (כי הרי היא כל כך חכמה ומתוחכמת), וההתנהגות הזו היא בחירה מושכלת לגמרי? אם אכן זה המקרה, שום דבר לא יכול להוציאה משם בלי התערבותו של הקב"ה, אבל לא חבל לחכות לזה ש'יעירו' אותך מלמעלה? הרי כשמעירים אותך מלמעלה, לפעמים זה לא מספיק ללחוש - אז צועקים, וכשצועקים, זה צורם עד כאב, עד שעור התוף (הטוב) עשוי להיקרע. 

עכשיו תקשיבו. יש דעתנות, ויש דעתנות - וזו הבעיה של רוב הרווקות המשכילות, שמעטים מוכנים לדבר עליה: לדעתנות יש מקום וזמן, היא לא יכולה להתפרץ מתוכך בלי גבול, בכל מצב, עם כל אדם. זה מה שהורס לרבות מהן את הסיכויים להצליח, גם כשמדובר בסיכויים ממש טובים. 

לא חבל?!

ליצירת קשר עם שירה דאבוש (כהן) ולליווי אישי בדרך לאחד שלך יש לפנות במייל shira@htv.co.il

להצטרפות לסדנת 'בואי נעבור את זה יחד' בהנחיית שירה דאבוש (כהן), לחצי כאן