אם באת אלי – כנראה שכבר ניסית, ורצית, ובכל זאת לא הצלחת

הנעלם הכי גדול בכל הקשור לתקיעות של בני האדם, ולא משנה באיזה נושא, זה השורש הנסתר, הלא מודע, שמשפיע ומנהל את כל התפתחות העץ.

נשמע פשוט?

אז זהו, שלא.

אחד מהנחות היסוד שבבסיס העבודה עם אנשים שהתלמידות בקורס הכשרת מאמנות שבהנחייתי יודעות לשנן מתוך שינה, הוא: "בני אדם לא טיפשים. אנשים לא מטומטמים. הם מבינים שהם לא רוצים להתפרץ שוב, רוצים להימנע לאכול את מה שלא מומלץ עבורם, לשלוט ברגשותיהם, ואם הם לא מצליחים – יש משהו חזק יותר בפנים", והתפקיד שלנו, אנשי המקצוע, הוא לעזור להם לגלות מהו.

אם מישהו אומר שהוא רוצה לעשות שינוי – הוא באמת רוצה! והמשפט "אין דבר העומד בפני הרצון" הוא לא נכון בהקשר הזה!

אחד התסכולים הגדולים שאני נפגשת בהם, זה המפגש עם בחורות רווקות, ואלו שמגיעות אלי הן לרוב עברו את גיל ה-30, שאומרות שאין משפט מייסר יותר מאשר "את כנראה לא רוצה באמת להתחתן".

"איך מישהי שלא מכירה אותי מבפנים, ולא יודעת אילו פחדים יש בתוכי לגבי נישואים, זוגיות, ויתור על העצמאות שלי, יכולה להגיד משפט שיפוטי כל כך, ועוד עם סימן קריאה??? מה היא יודעת עלי בכלל???".

ואין להן עדיין מושג למה, למרות הרצון, הן תקועות.

ולא, זה לא בגלל הבחורים, ולא בגלל העדה, ולא בגלל המראה, ולא בגלל המשפחה.

מתחת לכל הנתונים האלו יש סיבה אחת, בדרך כלל לא מודעת, שכל עוד היא לא תתגלה – היא לא תאפשר שינוי מהותי ויסודי.

הבעיה היא שרוב בני האדם, ולצערי, גם לא מעט אנשי מקצוע, רואים את ההיגיון ואת "הסיבות המוצדקות" ומניחים שהן הבעיה, ומטפלים בהן.

הסיבה האמיתית, השורש, נשאר טמון עמוק, בלתי נראה, וממשיך לחבל בתהליך השינוי. צריך הרבה אומץ, נכונות והכלה כדי לצלול ולמצוא אותו.

בעבודה שלי עם לקוחות אני תמיד מניחה שאם הם באו אלי - אז יש משהו שהם לא מצליחים לעשות לבד. להגיד להם מה לעשות לא באמת יפתור את הקושי, כי זה רק כמו להגיד: "נו, שטויות. זו לא באמת בעיה. רק תעשי כך וכך ויהיה בסדר".

למשל: מה הבעיה שלך? את נראית נהדר! את לא צריכה לחשוש ממה יגידו!

עוזר מאד, נכון?

אחת הדוגמאות שאני מדגימה דרכה את הרעיון הזה בקורס שלי, היא הנושא של ניהול הזמן והסדר בבית (לרוב זה בא ביחד).

יסלחו לי המומחיות למיניהן בתחום הזה, אבל אני לא מאמינה שניתן לנהל את הזמן או את הסדר טוב יותר בעזרת עצות וחלוקה של היום לפי שעות ומשימות. זה לא באמת עובד לאורך זמן. בשביל זה אישה לא תשקיע אלפי שקלים, נסיעות ואנרגיות. אם היא בכל זאת מגיעה אלי, היא בעצם מבקשת משהו עמוק הרבה יותר, שלא תמיד היא יודעת אפילו מהו.

ומקרה שהיה: לפני מספר חודשים הגיעה אלי לקוחה חדשה לאבחון. היא הסבירה שיש לה קושי משמעותי בניהול זמן וסדר בבית.

התחלתי לשאול שאלות, ולברור בין ה"סיבות" ההגיוניות, שהיא כבר יודעת לדקלם בעל פה, לבין השורש. בתוך המלל שלה, שנאמר בכאב אבל גם באוטומט, שמתי בצד את רעשי הרקע, התירוצים, ההסברים והסיבות. שמעתי שהילדים מפזרים את הבגדים בכל פינה, ושהבעל לא עוזר, ושנמאס לה להיות שוטר, והיא לא אוהבת לגהץ, ודי כבר עם הבלגן הזה! היא הייתה נראית עייפה ומותשת ממלחמת החיים הזו.

אחרי שהיא העלתה את כל מה שלא בסדר מסביב, תהיתי כמה ילדים יש לה (וזו לא שאלה שאני שואלת באופן קבוע את כולם). ובכן, יש לה מעל... עשרה ילדים!

עשרה!!!!

שאלתי אם יש מישהו עם הפרעת קשב ו/או ריכוז בבית.

ובכן, כמעט חצי מהילדים עם הפרעת קשב וריכוז! שזה אומר קושי גדול הרבה יותר עם כל דבר, ולו הפעוט ביותר!

ובעל שמסיבות שונות לא ממש שותף לענייני הבית.

והיא רוצה לנהל את הזמן והסדר! היא רוצה בית מתוקתק. למה? ככה!

ראיתי את השפתיים שלה נעות, אבל לא הקשבתי לקול שיוצא מהן, אלא לקול שלא יוצא. זה שלא נשמע.

"אני מניחה שכבר ניסית איזה קורס או סדנה לניהול כלשהו...", אמרתי כבדרך אגב.

"איך את יודעת?", היא תהתה.

"אני פשוט רואה כמה זה מחרפן אותך, ומתוך זה נשמע שכבר עשית משהו כדי לשנות את המצב, אבל לא הצלחת, וזה עוד יותר מגביר את תחושת הכישלון שלך כאמא וכאישה", אמרתי והסתכלתי לה בעיניים.

היא החזירה לי מבט ולא אמרה כלום.

שתינו ידענו שזה לא הבעל ולא הילדים ולא המכנסיים באמצע הסלון שזרוקים על הרצפה.

זה משהו בתוכה.

עוד קצת שאלות, עוד צלילה פנימה אל תוך ערימת הזבל, ואז צף רף ציפיות בלתי אפשרי, שלא מתאים אפילו לבית עם 4 ילדים, שאף אחד מהם לא בעל הפרעה כלשהי.

ותחושה עמוקה של אכזבה וכישלון מהעובדה שהיא לא כמו "שצריך להיות".

ואיך צריך להיות?

תקתקנית, אוהבת את כככככללללל עבודות הבית, מאצילה סמכויות וכולם נאמנים לתפקידם ברגע הנכון, בעל שמתנהל בדיוק כמו שצריך (מי קבע מה צריך?) והערכה כמו שיש לה בעבודה. כי בעבודה היא הכי טובה שיש, ומצליחה לעשות הכל ואף יותר.

ובמקביל להמשיך ולגדל חבורת שובבים מתוקים וסוערים. יותר מעשרה!

ועכשיו שמישהי תגיד לה שאין דבר העומד בפני הרצון!

האישה הזו צריכה קודם כל להכיר בעובדות, וחלק מהן יהיו להבין שהיא חיה במציאות מורכבת, עם התמודדויות שידרשו ממנה לשלם מחירים קשים בעבור בית מתוקתק, ושלא בטוח שהיא מוכנה לשלם אותם, כמו המלחמה בילדיה, בעלי ה-ADHD, שזה בערך כמו להילחם ברוח, ולגלות אחר כך שהיא ניצחה.

זה לראות את כל מה שהיא כן עשתה ומצליחה בו: כמו לגדל משפחה מרובת נפשות, מאתגרת במיוחד, כשילדיה מתפקדים ולומדים וחיים את החיים באופן נורמלי ותקין.

וזה עוד הרבה מאד...

ובעיקר, זה להבין שהיא חיה בתוך פנטזיה לא אפשרית.

להסכים לראות את הילדה הקטנה בתוכה שצריכה שהכל יהיה "לפי הספר" שהיא בנתה, כי אחרת... אחרת היא נתפסת בעיני עצמה ככישלון. ושם השורש. ואף סדר בעולם לא יוכל לעמוד מול הכאב הגדול של תחושת הכישלון שהיא חווה. כי גם כשיהיה סדר לרגע, היא תמשיך לחוות את הרגש הזה כשדברים לא יהיו כמו שהיא רוצה. הקושי עם הבלגן זה רק אחד מהם.

כל החיים אמרו לי שאם באמת, באמת, באמת, באמת, הייתי רוצה לרדת במשקל, הייתי מצליחה, כי אין דבר העומד בפני הרצון, וגם הגדילה אחת ממנחות סדנת ירידה במשקל לתלות שלט "אין דבר העומד בפני הרזון!".

ואף אחד לא ידע כמה באמת באמת באמת באמת רציתי. כמה סבלתי. כמה רוע חוויתי.

אבל מה שהיא ואף אחד לא ידעו, וגם אני לא, זה שכשילדה מגלה שהדרך היחידה להרגיש שהיא קיימת זו הנוכחות הפיזית שלה וההתעסקות סביב המשקל שלה – אף רצון לרדת במשקל לא יגבר על הרצון להרגיש קיימת, כי להיות קיימת זה צורך קיומי בסיסי שאדם לא יכול בלעדיו, בעוד שלהיות שמנה זה משהו שעדיין אפשר לחיות איתו, למרות המחיר הכבד.

אז אם את מרגישה תקועה ושום דבר לא עזר - מזמינה אותך לעשות בירור עמוק מאד פנימה כדי לבחון מה יש שם, איזה צורך פנימי עמוק נחבא, שמונע ממך לעשות את השינוי המיוחל.

איתך, במציאת השורש הנסתר.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן