ניצולת השואה ג’יזל גוטל: "פתאום ביום אחד אבא נעלם"

ביתה של הגב' ג'יזל גוטל הוא בית חם, אני מרגישה זאת כבר מהרגע שאני דורכת בו לראשונה. קירותיו עמוסים בתמונות נחת של הילדים, הנכדים והנינים. על המדפים בסלון בולטים בנוכחותם ספרי הקודש. "יש לנו דירה מרווחת, נוף מרהיב, ילדים ונכדים מקסימים, מה צריך יותר מזה? אני מודה על כך בכל יום לה'", היא אומרת. "מי יכול היה לתאר לעצמו שהפעוטה הקטנה שגדלה בבית האיכרים במלחמת העולם השנייה, תזכה יום אחד להקים בית ומשפחה?" היא מוסיפה בהתרגשות.

האדמה בוערת

הגב' גוטל מזמינה אותי לשבת על הספה ופותחת בסיפורה: "נולדתי בשנת 1941 בפריז, צרפת. אחותי ליז גדולה ממני בשנתיים, אנחנו רק שתי בנות במשפחה. אבא שלי נולד בשנת 1900 באיסטנבול - טורקיה. כשהיה בן 12 הוא עבר עם משפחתו לפריז. אמא שלי נולדה בשנת 1905 בלובלין, פולין. אחיותיה הגדולות גידלו אותה, כי אמה נפטרה כשהייתה קטנה.
"אחיותיה של אמי עברו לפריז, לצורך פרנסה. בשנות ה-30, כשאמא הייתה בת 25, היא עברה לגור עם אחיותיה, מאחר שאביה התחתן בשנית ואמי לא הסתדרה עם אמה החורגת. בין שתי המלחמות המצב היה קשה, בדיוק אז הוקם מגדל אייפל, וזה משך תיירים, שחלקם נשארו לגור בצרפת. בתקופה זו, היהודים שהגיעו מארצות אחרות עבדו בעבודות פשוטות וגרו בשכונות עוני, כי היהודים הצרפתים לא קיבלו אותם. אמי עבדה בחייטות, וכך גם אבי.
"ב-1939 פרצה המלחמה. הצרפתים נכנעו די מהר, ובתחילת 1940 הגרמנים הגיעו לצרפת. ב-1942 משטרת צרפת הפרו-גרמנית החליטה לשתף פעולה עם הגרמנים. היא אספה כמה שיותר יהודים, במטרה להיפטר מהם. בלילה אחד נאספו אלפי יהודים באצטדיון ענק בפריז בתנאים איומים. בלי אוכל, מים ואוויר. משם נלקחו כולם לאושוויץ. אותו לילה נקרא 'וול דאיב'. המצב בפריז הפך להיות קשה מנשוא, לא ידעו מי נגד מי, חשדו בכל אחד. היו אזרחים גויים שמסרו שמות של יהודים לממשלה, כך שלא היה ניתן לדעת על מי לסמוך. היו מקרים למרבה הצער בהם דווקא יהודים הם אלו שמסרו שמות של יהודים. מכאן למעשה מתחיל סיפור חיי".

שאלות נשארו באוויר, חורים לא סתומים

"ב-1943 נלקח אבי לאושוויץ", ממשיכה הגב' גוטל. "אני הייתי אז בת שנתיים וחצי והחיים התחילו להיות קשים. לאמא היה קשה לגדל שתי בנות קטנות בלי אוכל ובתת תנאים, אז היא פנתה לארגון יהודי בצרפת, שמטרתו להסתיר ילדים יהודים בבתים של גויים - שם הארגון הוא OSE. ליז ואני נשלחנו למשפחה הגרה בכפר, במרכז פריז. האב באותה משפחה היה בשבי. בבית חיו האם, הסבתא והילדים. בכפר היו בעלי חיים, תרנגולים, שפנים וחזירים. נחתנו שם כשאנו נתונות בהלם מוחלט. בכפר הזה היו עוד כמה משפחות שהסתירו ילדים יהודים. חלקן התייחסו אליהם בצורה מזעזעת והפכו אותם לעבדים. אמנם, המשפחות קיבלו תשלום עבור ההסתרה, אך הן סיכנו את עצמן מאוד. אם הן היו נתפסות, הן היו נענשות בסנקציות קשות, ומוות".

את זוכרת את זה?

"לא, כלום. אחותי זוכרת טיפה. אנשי הארגון OSE היו מבקרים אותנו, על-פי המסמכים טענו שהתייחסו אלינו יפה. אבל כשהאם הייתה בהריון היינו טיפה מוזנחות. ועוד היה רשום שם, שלאחותי היה קשה להתנתק מהצלב..."
במשך כמה זמן התגוררתן שם?

"במשך שנתיים. אמא שלי סיפרה שלקראת סוף המלחמה היא מצאה אותנו באחד הימים על המדרגות מחוץ לביתה - אני בת שש וליז בת שמונה. אמא דיברה באידיש ואנחנו לא, היא ידעה צרפתית באופן בסיסי, כך ששיחותינו היו שטחיות מאוד.
"במהלך המלחמה אמא פשוט ניסתה לשרוד. אני לא בדיוק יודעת איך, היא כמעט מתה מרעב ומקור. היה לה קשה מאוד, אבל היא שרדה. באותה תקופה אנשים התחילו לחזור לפריז וכך שמענו יותר ויותר אינפורמציה על המחנות, השואה והמלחמה. כל מי שחזר, פרסם את שמו בבתי הכנסת ובעיריות. בכל שבוע הלכנו עם אמא לבדוק אם השם של אבא מופיע ובכל שבוע התאכזבנו מחדש. אבא לא חזר. אמא התחילה להפנים שהיא לבד, והיא צריכה גם לפרנס. השעות של בתי הספר בצרפת היו 9:00-12:00 -ו- 14:00-16:00, כך שאמא לא יכלה גם לעבוד וגם לשלוח אותנו לבית הספר. בנוסף, המצב הנפשי של אמא לא היה תקין מספיק כדי לגדל אותנו".

(צילום: shutterstock)

"אין אמא שתיתן לך נשיקה"

גב' גוטל מציינת כי לאמה לא נותרה ברירה. "אמא פנתה שוב לארגון היהודי OSE. אחרי המלחמה הארגון אסף ילדים יתומים, ריכז אותם בארמונות שנשכרו מהמדינה, והקים בתי יתומים. אנחנו היינו כמעט יחידות עם אמא, לרובם ככולם לא היו הורים כלל, שלא נדבר על קרובי משפחה. עד שהגענו והשתקענו בבית יתומים, עברנו בכמה בתי יתומים. אחד מהם זכור לי במיוחד, הוא היה ממוקם במערב צרפת, על הים".

גב' ג'יזל מספרת לי בלשון הווה כאילו אנחנו חוות את החוויה יחדיו: "אני חולה בחזרת, למעשה אנחנו כמה ילדים שחולים בחזרת, באותו החדר. שמים אותנו במשך שבועות בחדר, כדי שלא נדביק אף אחד. אנחנו בהסגר עד שנחלים לחלוטין".
שוב מחייכת אלי גב' ג'יזל ברוגע, ומתמקדת בעיקר: "השתקענו בבית יתומים ליד פריז. מגיל שש עד שמונה עשרה הייתי בבית יתומים. מאחר שלרוב הילדים אין הורים, אפשרו להורים להגיע פעם בשבועיים ביום ראשון. אמא שלי הביאה לנו ממתקים. כל כך התביישנו, כי לא היינו כמו כולם. קיבלנו חינוך טוב, היינו ב"ה בבית יתומים שומר מצוות, האוכל היה כשר, בשבת הייתה תפילה, מנהל בית היתומים, שהקדיש את עצמו לילדים, סיפר פרשת שבוע. אך הלכנו ללמוד בבית ספר גוי, קראו לנו 'ילדי הארמון'. גם בשבת הלכנו לבית הספר, בלי לכתוב".

חלומות עוזרים להתגבר על קשיים

איך היו התנאים בבית היתומים?

"קשים. היו מאוד קשוחים אתנו. היינו עשר בנות בחדר, לא הייתה כל פרטיות. היו לילות שהייתי מתעוררת מבועתת מקושי ומגעגוע, ולא היה מי שירגיע אותי. אין אמא שתיתן לך נשיקה. היו ילדים שהרטיבו בלילה, אני הייתי ביניהם. אם גילו שהרטבתי - היו שולחים אותי החוצה, הייתה שם גינה שבסמוך לה היה אגם. הייתי צריכה לכבס את הסדינים באגם, בבוקר הצרפתי החשוך והקר, לבד. לא הרשו לאחותי לעזור לי. הפסיקו עם העונש הזה אחרי מעט זמן, כי ראו שזה לא מועיל. כשגדלתי הבנתי שהם בסך הכל רצו לעזור לי. מדובר באנשים שרצו לעשות לנו טוב, אבל החום ואהבה היו חסרים".

מה עודד אותך להמשיך הלאה?

"היו לי חלומות. הייתי ילדה חולמנית ואהבתי לעופף. הדמיונות הם שעזרו לי לשרוד. אני זוכרת שהיה לי חלום קבוע: 'אני אגדל, אתחתן, אהיה עשירה ואעזור לילדים שקשה להם'. היינו הולכים ב-8:00 בבוקר לבית הספר, בכל מזג אוויר. הדרך ארכה כ-15-20 דקות, ובשבילי היא לא נגמרה. הייתי חולמת שאני חוזרת לבית היתומים, אבא מחכה לי בחוץ עם רכב מפואר, ואנו הופכים למשפחה מאוחדת. היום אני מבינה שחלומות עוזרים להתגבר על קשיים".

מה היה בגיל 18, כשיצאת מבית היתומים?

"בגיל 18 אמרו לנו 'שלום', ושלחו אותנו להסתדר לבד. לליז ולי היה איפה לנחות. אבל אחרי כל השנים האלו, לחיות עם אמא שלא ממש הכרנו, היה קצת מורכב. ליז יצאה ראשונה מבית היתומים. גרנו ברובע ה-20 בפריז, זו שכונת עוני מלאה בערבים, עם חדר שירותים ואמבטיה משותף לכל דיירי הבניין. בשלב מסוים המדינה החליטה להרוס את הרובע, ועברנו לגור בדירות מחוץ לפריז, בסרסל. בבית היתומים למדתי תפירה, וכשיצאתי עבדתי בבית אופנה נחשב מאוד בפריז. ליז עלתה לארץ ישראל, לקיבוץ שדה אליהו. שם היא התחתנה עם ישראלי".

היית בחתונה שלה?

"לא, עברתי באותו הזמן תקופה חשוכה. היינו מתכתבות קצת במכתבים. שנה לאחר מכן באתי לבקר אותה כשהיא הייתה צריכה ללדת. בעלי במקור מצרפת, במלחמה הם היו בשוויץ והוא בא ללמוד בישראל. בקיץ הוא הגיע לקיבוץ שדה אליהו. החלטנו שאנחנו מתחתנים ועוברים לגור בקיבוץ".

מה אפשר לך להמשיך להיות יציבה? הרי עברת דברים לא פשוטים.

"האהבה חסרת הגבולות של אמא, והרצון שלה שיהיה לנו טוב. היא אמנם לא הייתה מסוגלת לכוון אותנו לחיים, אבל לאהוב היא יכלה. זה נתן לנו כח ויציבות.

"מצד שני, אמא בכלל לא אהבה לדבר על המלחמה. היא אפילו הייתה כועסת כשהייתי שואלת אותה מה בדיוק קרה עם אבא. היא פשוט לא הייתה מסוגלת לדבר על זה. כשהמלחמה הסתיימה והיינו בבית יתומים, חשבנו רק על לשרוד, לא לשאול שאלות. כשרצינו לשאול שאלות, כבר לא היה לנו את מי. המון שאלות נשארו באוויר, חורים לא סתומים, אין לי תשובות. חזרתי לצרפת, אמרתי לאמא שאני מתחתנת, לקחתי אותה איתי ועלינו לארץ".

איך אמא שלך הגיבה?

"אמא הייתה מרוצה מאוד, היא הרגישה בנח עם האידיש ועם האנשים. התחתנו, גרנו מעט בקיבוץ שדה אליהו, נולד לנו הבן הבכור ועברנו לגבעת מרדכי בירושלים. בעלי אדריכל ואני עובדת בתפירה. לא היו לנו הרבה אמצעים, אבל הסתדרנו. אחרי שנולדו לנו ארבעה ילדים עברנו לדירה גדולה יותר, עם שני חדרים ומשרד לבעלי".

איך חווית את גידול הילדים?

"היה מאוד מאתגר. מעולם לא ידעתי מה זה תינוק ואיך לטפל בו, אבל הקב"ה נתן לי את האינסטינקטים הנכונים. ברוך השם דירתנו התמלאה וכיום יש לנו ברוך ה' שבעה ילדים. במשך השנים הלכתי ללמוד הנחיית הורים וגם התחזקנו מבחינה רוחנית והפכנו לחרדים יותר. הילדים גדלו וברוך ה' התחתנו עם שידוכים טובים והקימו בתים מצוינים. בכל פעם מחדש אני מתרגשת לחשוב איך שיצאנו מהמלחמה אמא, ליז ואני, ואילו כיום בלי עין הרע אנו משפחה גדולה ומאוחדת. זו הנחת שלנו וזה הניצחון".