לא משנה מה אעשה, ארגיש, או מה ירגישו אחרים, העיקר שאני "נעלה". על נרקיסיזם

את הסיטואציה הזו לא אשכח בקלות: זוג לפני גירושין. הם הגיעו לנסות להציל. יותר נכון, כבר בשיחת הטלפון אמר הבעל שנראה לו שלאשתו יש הפרעת אישיות, ו"אולי יש מה לעשות"...

בפגישה עצמה הבעל "הודיע" שבאמת "אין לי מה לבדוק בעצמי, כי אני ממש מיוחד, וזה בדוק!". מובן שאשתו "יצאה מהכלים". אלה היו חייה (שיניתי את פרטי הסיפור. עם זאת, נשארתי נאמן לחלוטין למסר שהיה שם). הנה מאפיין נרקיסיסטי. זה לכשעצמו אינו אומר שאדם זה סובל מהפרעת אישיות, אך זו דוגמא למאפיין המרכזי - "אני מיוחד, אני לא טועה, אני נעלה מכולכם – האנשים ה'רגילים'".

הפרעת אישיות נרקיסיסטית – NPDnarcissistic personality disorder)), מאופיינת בעיקר בדפוס של התנהגות ומחשבות המתמקדת בעצמת הדימוי העצמי – אני נעלה מהאנשים ה"רגילים", ויחד עם זה ישנה תחושת זכאות מיוחדת, "לא חלים עלי החוקים של האנשים ה'רגילים', כי אני מיוחד, נעלה, ויכול מה שכולם לא יכולים". היכולת האמפתית אצלו, השתתפות ברגשות האחר, מוגבלת מאוד, כמעט שאינה קיימת.  

אחד הספרים בנושא ("אנשים מרעילים", ד"ר אלן קאוויולה וד"ר ניל לוונדר) ממחיש זאת יפה, עם הסיפור על אותו רופא נרקיסיסט, שאמר למטופל שלו: "יש לי שתי בשורות לבשר לך, האחת רעה, והשנייה טובה, ממה תרצה להתחיל?".

"תתחיל מהרעה", ענה המטופל.

"טוב, אז הבשורה היא, שנותר לך שבוע לחיות!", אמר הרופא.

"אם זו הבשורה הרעה", חשב המטופל, "מה כבר יכולה להיות בשורה טובה?... אולי מצאו תרופה ניסיונית?...".

"ומה הבשורה הטובה?", שאל בכל זאת.

"הבשורה הטובה היא", ענה הרופא המרוכז בעצמו, "שבדיוק אתמול, ארוסתי ואני החלטנו להתחתן"...

תכונה נוספת היא הנצלנות. הגישה של הנרקיסיסט היא שהאנשים סביבו נועדו בעצם לשרת, להעריץ, ולהאדיר את דמותו שלו. אם כך זה, אז ברור שכל מה שאעשה אינו ניצול, כי לכך הם נועדו...

כאן, חשוב לומר. פעמים רבות, מדובר באדם בעל כריזמה, מראה מרשים וכישרונות, שבאמת מצליח במגע ראשוני עם אנשים להרשים, ואפילו לסחוף מעריצים. אך זה עד ש... עד שהאנשים סביבו מבינים שמציאותם מבחינתו, היא כדי לטפח את האגו שלו. אמנם, לא תמיד הסובבים יודעים לנתח את הדברים ולהבין את האישיות שמולם, אך הם כן מרגישים חוסר נעימות בקרבתו לאחר תקופת מה.

לא פעם, אנשים מוצאים עצמם נשואים לאדם כזה, כשתחילה הסתנוורו מהעוצמה, מהביטחון העצמי ומהכריזמה שהוא מפגין. ככל שהאחר יהיה בעל ערך עצמי נמוך יותר, כך יש יותר סיכוי שיפול במלכודת הדבש של הכריזמה, העוצמה והמראה, ולא יבחין בשטחיות הרגשית. בהמשך גם יקשה עליו לזהות את הבעיה בהחלטיות, וודאי שיקשה עליו להיפרד. לא פעם נתקלתי במצבים שבהם אנשים זיהו את ה"מוזרות" (הם לא יודעים להגדיר, כל עוד אין אבחון פסיכיאטר) של בן הזוג ככזו שאינה הגיונית, רק לאחר שנים רבות, לפעמים עשרות שנים, של זוגיות מקרטעת.

זה המקום לציין. הביטחון העצמי ותחושת העליונות שהוא מפגין, באה בדרך כלל לפצות על תחושת פגימות פנימית. זו הדרך שלו להתמודד עם האמונה שלו – לפעמים בלא מודע, ש"אני נחות, פגום, חלש, חסר חשיבות, לא ראוי לאהבה ובודד". אלה תחושות קשות, שקשה להכיל אותן. לכן, החל מהילדות, הוא למד להתמודד עם התחושות הללו על ידי "סכמות פיצוי", כלומר מערך תפיסות חיים המפצות ומכסות על האמונות השליליות שלו כלפי עצמו.

"סכמות פיצוי" אלה, סובבות סביב תחושת "מיוחדות" ועליונות. הוא ירגיש "אדם מיוחד, שאין כמוני, (אולי רק אדם מיוחד וידוען כזה או אחר...)", וכמובן "חשוב שאנשים ייחשפו לחכמתי הרבה, שאוכל להעניק ולהאציל להם מהמיוחדות שבי".

מצב נפוץ אצלם הוא שליטה עצמית נמוכה. במצבים קשים רגשית הם יתפרצו בזעם על הסביבה, יאשימו את כולם או יתנתקו וילכו לאלכוהול, הימורים, עבודה מופרזת, גלישה מופרזת ולא מוסרית ברשת וריגושים שליליים ולא מוסריים אחרים. אגב, מבחינתם, ההתנהגות הזו בסדר גמור, שהרי להם מותר הכל, וכמובן שזה "לא מזיק להם"(...) גם במחיר פגיעה בבן הזוג, בילדים, וגם במחיר פגיעה מוסרית, ניצול והשפלה של כפיפים ואחרים.

הרבה פעמים הם יקדישו השקעה רבה בהחצנת נכסים חומריים ו"רוחניים" שלהם. תחרותיות, זה שם המשחק. זה חלק מאישיותם. "אני צריך להיות מעל כולם, יפה יותר, מרשים יותר". לעיתים, גם בני זוג נבחרים לפי אמות מידה של "כמה אהיה מרשים אתו/ה". התנהלות זו עוזרת להם להימנע מאותה תחושת פגימות ונחיתות שנמצאת שם עמוק בפנים. זו דרך התמודדות שהחיים (ובדרך כלל ההורים) למדו אותם.

פרפקציוניזם, גם זה מצוי אצלם. חוסר פשרות, הביצועים חייבים להיות הכי טובים, כי רק כך הם מרגישים שווים. העובדים תחתם ירגישו ויסבלו מזה מאוד, הרי אם משהו לא מצליח, זה העובד שאשם...

הם נוטים לשווק את "חכמתם" בכל נושא אפשרי. הם חשים שהם "יודעי כל", גם אם אינם מבינים כלום בעניין המדובר. בשיחות עם אחרים, הם ישתלטו פעמים רבות על השיחה, אם במניפולציות או, "כשצריך", באגרסיביות מילולית, שאחרים נרתעים ממנה. הם יעשו זאת ללא "ספירת" העמדה של האחר.

תחושת העליונות שלהם מובילה אותם למבט שהחוקים הרגילים אינם חלים עליהם. במקרים מסוימים, הם יכולים להגיע גם לפגיעה פיזית באחר. נתקלתי כבר באדם שהתפאר בפני, איך איים פיזית על אדם מבוגר ממנו. הוא לא התבייש בזה, זה נראה לו מובן מאליו שכך היה צריך לנהוג...

מובן, שמבחינתו הוא גם לעולם לא טועה. אין לו בעיה לפגוע באחר, בכל דרך, העיקר לא לצאת כמי שטעה. תכונה זו, כמו תכונות רבות שאנו מונים כאן, יכולה לפגוע קשות בארגון בו הוא עובד. הדרך שלו היא פשוט להתחמק מביקורת, להתעלם, או אפילו להאשים ולהעניש את המבקר על העזתו להטיל ספק במעשיו ומחשבותיו...

רגשות כמו עצב, חרטה, אשמה, תסכול וכן הלאה, נראים בעיניו כחולשה. הוא יתקשה לדבר על רגשות כאלה, ועל רגשותיו שלו בכלל.

בעיה קשה עם ההפרעה היא, שאדם זה לא מגיע לטיפול, כי "הוא חי הכי נכון". המצבים שבהם הוא כן מגיע, זה בעקבות "מנוף" שמופעל עליו, בדמות איום בן הזוג בפירוק המשפחה אם לא ילך לטיפול, מצב נפשי קשה וכדומה. גם כאשר הוא מגיע לטיפול, הוא מהווה אתגר גדול למטפל.

בשולי הדברים: באופן כללי, מובן שהפרעת אישיות זו נוצרת אצל אנשים שקיבלו חינוך המאדיר את ההצלחה החיצונית, שלא מלמד אמפתיה מהי, ששולל את הערך העצמי של הילד. אך בדור שלנו, יש הטוענים שיש יותר ויותר נרקיסיסטים. ד"ר דניאל גולמן כותב (אינטליגנציה חברתית, פרק 8): "אפשר, שהחברה המודרנית המהללת את רעיון ה'אני מעל הכל' וסוגדת לאלילים ידוענים של תאוות בצע חסרת מעצורים ושל ריקנות מיופה, מעודדת שלא במתכוון את פריחתם של טיפוסים כאלה". וגם "האדרה עצמית לא מציאותית באה ביתר קלות בתרבויות המעודדות שאפתנות אינדיבידואליסטית, יותר מאשר הצלחה משותפת ... (התרבויות) שבארה"ב ובאוסטרליה, נוטות לעודד את השאיפה לתהילה על הישג אינדיבידואלי ולפרס הנלווה אליו".

התוצאות השליליות בשטח זה, הנובעות מהחברה המודרנית, נצפו גם במחקרים שהראו – אמנם לא באופן החלטי, שחשיפה רבה למדיה החברתית, מעלה סיכוי לנרקיסיזם (ר' טיפול קוגניטיבי והפרעות אישיות, פרק 14, א. בק ועמיתים, הו' אח). בעיני, סביר בהחלט לומר שגלישה מרובה ברשת - ללא מטרה ברורה נצרכת, אלא שיטוט לפי "מה שבא לי עכשיו", יכולה להוות גורם סיכון מוסף לנרקיסיזם, כיון שבזמן זה האדם מרוכז בעצמו, ולפעמים גם בעניינים שליליים, שכל כולם מיקוד עצמי.

כל זה, גם ללא מבט תורני. כאן באים לידי ביטוי ערכי האמת של התורה – המצוות החברתיות, ערך הענווה וההרחקה הרבה מגאווה, שפשוטו כמשמעו, מקטינים את הסיכוי של היווצרות הפרעה זו.   

[אין להסתמך על המידע המובא כדי להחליט כך או אחרת על אדם זה או אחר. במידת הצורך, אבחנה ניתנת על ידי פסיכיאטר]

חגי צדוק עוסק בפסיכותרפיה ובייעוץ נישואין. ליצירת קשר עם מחלקת "נפשי בשאלתי":073-33-33-331, או sarap@htv.co.il