לכל משפחה יש אלבום, פרק י"ד: בייניש

לפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

שבי אהבה להסתכל באלבומים הישנים של הגברת קופרשטיין. חקר אלבומים היה מאז ומעולם תחביב הקרוב ללבה. התמונות היו מעוררות בגברת קופרשטיין זיכרונות עליהם אהבה כל כך לספר.

הנה כאן היא בגן הילדים הראשון בקריה, עם הגננת דבורה שהגיעה מכפר חסידים השכנה. שבי זיהתה את דמותה של שושנה מילר כאחת הילדות בגן.

- פה בתמונה רואים את אחי יהונתן אוחז בידי, וכן את ילדי משפחת מילר.

שבי התרכזה בתמונה.

- מי זה? שאלה כשהיא מראה על אחד מילדי משפחת מילר שעמד קרוב ליהונתן כשלידו עומדת שושנה, אותה זיהתה מיד.

- זה? זה בנימין, בייניש מילר, חברו של אחי, יהונתן.

זיהתה את בנימין כאותו נער שלגביו התעוררה תחושה לא נעימה בביתה של סבתא מילר.

- בנימין? בייניש? - תמהה שבי בקול - אף פעם לא שמעתי עליו!

- זה סיפור ארוך! - נאחה הגברת קופרשטיין. היא העבירה עוד דף באלבום. כאן כבר היו כולם גדולים יותר. יהונתן ובנימין, שושנה, וחברתה, מיכל קופרשטיין (ירושלמי מהבית) ואברהם יהושע. בתמונה אחרת נראו בנימין ויהונתן כבני עשר - שני ילדי חדר מתוקים.

בנימין היה דומה כל כך לשלוימי שלה. יכולה לזהות אותו ללא עזרתה של הגברת קופרשטיין אף בתמונות מגיל ארבע עשרה ושש עשרה כבחור ישיבה באחת מחופשות "בין הזמנים".

*  *  *

- בנימין למד בישיבת חברון יחד עם אחי יהונתן - סיפרה הגברת קופרשטיין - היה זה בשלהי תקופת המנדט. הישוב בארץ התקומם נגד הבריטים שתמכו בערבים וניסו למנוע בכל מחיר את מימוש הבטחתם להקמת בית יהודי בארץ ישראל. הם פרסמו את ה"ספרים הלבנים" שבהם הטילו הגבלות רבות על עליית יהודים לארץ. הגבלות אלו קוממו רבים נגדם. אם כי הרוב בכפר לא תמך בפעילות ממשית של בחורי ישיבה נגד הבריטים - הזדהו בנימין ויהונתן עם מאבקם של אלו. תחילה הצטרפו ללח"י. הייתה זו קבוצת המחתרת הקיצונית ביותר.

גם המשגיח, ר' מאיר חדש, התנגד להשתלבות בני הישיבה בפעילות המחתרתית. הוא טען שצו השעה זה ללמוד, ללמוד ושוב ללמוד. רק ההתמדה בלימוד התורה הקדושה יכולה לתת לנו את הסיעתא דשמיא לה אנו זקוקים על מנת להצליח הן נגד הבריטים והן נגד הערבים, אבל הניסיון היה גדול. לכמה מבני הישיבה היה זה ניסיון גדול מדי. ביניהם היו אחי יהונתן וחברו - בנימין מילר.

המילרים כעסו מאוד על בנימין על שעזב את הלימוד. אבק המריבות עלה שם עד לשמים. כלום לא עזר! בנימין ויהונתן הושפעו מחברם, יעקב ויס, שהועלה אחר כך לגרדום ונרצח על ידי הבריטים ב - 30/7/1947.

קשה, קשה מאוד היה לשמור על הנוער שלא יסחף אחר אותם שוחרי חופש. דמותו של יעקב הייתה דומיננטית וסוחפת במיוחד. יעקב היה ניצול שואה. הוריו ואחיו נרצחו בתאי הגזים, והוא ברח והצטרף לפרטיזנים ולחם בנאצים. אי אפשר היה לעמוד נגדו. הוא היה בטוח כל כך בצדקת דרכו. בטוח כל כך כמו שרק צעיר בן עשרים ושלוש יכול. כן, העולם שלו היה מורכב מצבעים של שחור ולבן בלבד. לא היו לו שום שיקולים של טובת הנאה אישית. הוא פעל רק לפי דעתו ותחושותיו, ולא פלא שאלו הובילו אותו לפעילות נועזת שלא ברור כלל מהי תועלתה.

ככה זה כשעובדים עם הבנה של אדם צעיר. איך אמי הייתה אומרת? כך זה כשעובדים עם שכל לא משופשף! יעקב היה כל כולו קודש לרעיון של להביא את הארץ המובטחת לעמו הדווי והמיוסר. זכר הוריו, אחיו ואחיותיו הנרצחים לא נתן לו מנוח. חשב שנשאר בחיים רק כדי לנקום את דמם ולהבטיח שדבר כזה לא יקרה שוב לעם ישראל. זה מה שהניע אותו. זה מה שעיצב את מחשבותיו. לא פלא שבנימין הלך אחריו כמו חבל אחר הדלי.

בייניש, יליד הארץ, הרגיש עצמו מפונק ואנוכי לעומת יעקב. האם זה הזמן לשבת וללמוד? חשב.

*  *  *

ויכוחים סוערים התנהלו בבית משפחת מילר. ר' מילר טען שמה שיחזיק את העם והאומה היהודית הוא רק לימוד התורה, דווקא בשעה קשה זו חשוב להתמיד וללמוד תורה וזו מסירות הנפש הכי גדולה. לא "המדינה" היא זו שתושיע אותנו... - כך אמר - מה ששמר על העם אפילו בתנאי הגולה הייתה הדבקות בתורה. ברגע שחלה התרופפות בקשר עם התורה - ראו כיצד הדור מתדרדר, כיצד הגבולות ששמרו עליו נעשו מטושטשים, ההתבוללות רבתה והאנטישמיות השתוללה. לא! ההתבוללות לא עזרה לצמצם את ממדי האנטישמיות! ואולי האנטישמיות היא בת הקול של הקב"ה, אולי היא מראה לנו שהקב"ה כועס עלינו ולכן הוא מרשה להם, לגויים, לבטא כך את שנאתם ועוינותם כלפינו? טען.

*  *  *

גם המשגיח דיבר ברוח זו, אבל כשרוחות סוערות ומשתוללות ברחובות והנוער חשוף אליהן - אין הוא פנוי להתייעץ עם מבוגרים בעלי ניסיון.

כמה הִרבה הרב בנימין מנדלזון לשוחח אתו, להבהיר לו את ההשקפה הנכונה והטהורה. מה לעשות? לוקח זמן עד שהשכל משתפשף! בנימין לא היה מוכן לוותר ולהישמע להוריו ולרבותיו. אולי לא היה לו הכוח לכך...להיות עצמאי זה טוב כשאתה משקיע את התכונה הזו בלימוד התורה, אבל אם היא משמשת אותך רק כדי להתנגד למשהו, כדי להראות שאתה אחר, שאתה מיוחד, מבלי שתהיה לך התבוננות עצמית, מבלי לקבל עצה של מבוגרים שכבר חוו את בית הספר של החיים - הסיכוי שלך שלא ליפול שווה לסיכוי שלך לחצות בשלום כביש סואן בעיניים עצומות.

את יודעת, שבי, שהרמח"ל מדמה את העולם הזה ללילה? כשהייתי קטנה וקראתי את זה לא הבנתי שזה רק משל, ותהיתי - הרי רואים כזה עולם נפלא ומגוון...

אלא שלחיות בעולם הזה זה כמו לרצות להתקדם בלילה חשוך כשאתה לא רואה כלום מול העיניים. במצב כזה אפשר לעמוד על פי תהום, וכל צעד בכיוון הלא נכון יכול לגרום להתדרדרות לשם. אבל יש טעות גרועה יותר, והיא כשהאדם כן רואה משהו, ומאמין לחושים שלו ולפרוש שנתן למה שקלט, ואין הוא מוכן להתייחס לדעת גדולים וחכמים ממנו. הוא עוד עלול לחשוב שהוא מבין טוב יותר מאחרים...

הטעות השנייה גרועה מהראשונה. את מבינה?

בנימין ויהונתן חשבו שהם מבינים טוב יותר מהמשגיח, טוב יותר מהרב. טוב יותר מההורים שלהם - אוי - נאנחה - כן, הם בהחלט ראו משהו וחשבו שזו האמת. אולי החושך התבטא בזה שהם לא הבינו את המניעים שבאמת הניעו אותם למרוד. הם לא היו מודעים לנגיעות עצמם, והיו משוחדים מההילה של פעילי המחתרת. הם ראו את הטוב כרע ואת הרע העריכו כטוב, הם בלבלו בין האמת לשקר, אוי, כמה בלבלו!!! וכמעט שהתבלבלנו יחד אתם!

את יודעת, אז חשבנו שגיבור הוא מי שמעורב בפעילות מחתרתית, שמתחמק בשנייה האחרונה מכפות ידיהם הרשעות של הבריטים, שמערים עליהם, שהילה של סודיות אופפת אותו ואת פעולותיו, שהופך להיות לאגדה מהלכת. היום אני יודעת שאנחנו, ששיקול דעתם של גדולי הדור הנחה אותנו - אנחנו היינו הגיבורים! אבל כשהשכל לא משופשף... - נאנחה - המעניין היה שרוב אנשי הכפר לא אהדו את אנשי הלח"י והאצ"ל. בעיניהם היו הם המורדים. ואמנם הם מרדו בכל: ברבותיהם, בהוריהם, בערכים עליהם חונכו. הם היו זאבים בודדים.

ר' מילר קיבל התקף לב, ושושי צעקה על בייניש והאשימה אותו באחריות למצבו של אביהם. גם שאר בני המשפחה כעסו עליו, אך במיוחד הייתה היריבות גדולה בין בייניש לשושי, אולי מפני שקודם לכן היו קרובים כל כך זה לזו, מי יודע?

הן שושי הייתה קרובה אליו בגיל, יחסית. בייניש הרגיש מותקף. אולי היו לו גם ייסורי מצפון, אינני יודעת, אני מניחה שהוא לא הרגיש נוח עם עצמו. הוא עזב את הכפר. אפילו ללוויית אביו לא הגיע! הוא ניתק מגע עם המשפחה, ומאז אין הם מדברים עליו ואין הם מזכירים אותו. כאילו לא היה מעולם.

- איך הרגשת עם כל זה? - שאלה שבי בשקט.

- הרגשתי אומללה וקצת מבולבלת, אני מוכרחה להודות - סיפרה הגברת קופרשטיין - מצד אחד הבנתי את הריגוש בו היו נתונים בייניש ויהונתן. זה היה מסעיר. היה צריך הרבה אומץ לב כדי להיות בפעילויות הללו. אולי זה הוסיף להם כבוד... חשיבות עצמית... היה להם הוד... הבנתי שהם סבורים שהם מקריבים את חייהם עבור "המדינה שבדרך", אבל גם קיבלתי את הנחייתם של גדולי הדור שאמרו שזו אשליה ואחיזת עיניים, ושההתפקחות ממנה תהיה כואבת מאוד מאוד.

באותה תקופה נדרשה מאתנו אמונת חכמים כדי לחשוב שהמדינה אינה זו שחלמנו עליה במשך אלפים שנות גלות. הרב מנדלזון אמר שבשביל הציונים, הארץ הייתה רק אמצעי להשגת מטרה. הם ניצלו את האהבה שהייתה בוערת בליבם של כל היהודים לארץ הקדושה, את הכיסופים לציון, על מנת לשנות את מהותו של העם ולנתק את הברית שכרתנו עם הקב"ה על הר סיני, ועל מנת להרוס את האהבה הזו של כל יהודי לעם ישראל ולארץ ישראל.

אוהו, כמה הצליחו! אבל בתקופה ההיא הצעירים, שאהבת הארץ זרמה בעורקיהם והפעימה את דמם, הרגישו נסערים כל כך להיות "בתוך העניינים". להתחכך ב"גדולי ה'הגנה'". להתאמן בנשק. הבנות היו מחביאות את הנשק בבגדיהן.

כבר סיפרתי לך שבנימין ויהונתן השתייכו ללח"י. כולם בכפר ידעו זאת! כולם ידעו שהבריטים מחפשים אחריהם. מובן שאף אחד לא היה "מויסר"! בתקופה בה רבו ההלשנות ידעו חברי האצ"ל והלח"י שיהודי דתי לא ילשין על יהודי, ולכן הרבו להתחבא בין הדתיים. צריך היה עיניים של תלמיד חכם שעדיף מנביא או עיניים של צופה למרחוק על מנת להבין את מניעיהם של מנהיגי הציונים, להבין את מחשבותיהם, ללכת איתם עד השורש ולראות להיכן הם חותרים.

היה זה עצוב מאוד לראות, אבל מה שאמרו המבוגרים החל להתרחש. לאחר שבנימין ויהונתן הסירו מעל עצמם את עול רבותיהם, הם הידרדרו והסירו מעליהם גם עול מלכות שמים. הייתה זו מכה קשה למשפחתי ולמשפחת מילר. הניתוק הפך לעובדה סופית ומוגמרת.

- לא חשבתי שהיה קשה כל כך אז לשמור על זהות של בחור ישיבה - אמרה שבי.

- כן, כל דור חושב שהניסיונות שלו הם הכי קשים שיכולים להיות, שהנסיבות שלו הן הכי מבלבלות שהיו אי פעם, ושכמו שהוא מתמודד - אף אחד לא התמודד. האמת היא שבכל דור הניסיון הוא הכי קשה לו. מי שלא היה בדור ההוא לא יכול להבין עד כמה היה זה קשה.

זוועות השואה רק החלו להיחשף. פליטים שהגיעו סיפרו את סיפורם המזעזע כיצד שרדו. רוב השורדים היו צעירים. הילדים - רובם נרצחו או מתו. המבוגרים גם כן. אלו שנשארו בחיים נשארו אחד מעיר ושנים ממשפחה, נשרפים בעומק ליבם מרגשי אשם, מדוע לא מתו כמו האחרים. אותם שהאמונה שלהם הייתה רופפת עוד קודם לכן, אולי בגלל שהיו עדיין ילדים או צעירים וזו עדיין לא התבססה אצלם, הרי בעקבות מאורעות השואה על האכזריות הבלתי נתפסת שבה, פשוט נהרסו להם פירורי האמונה שעוד היו בהם. רגשות האשם והרצון לנקום הפכו לזעם נורא לנוכח התעללות הבריטים באודים המוצלים מאש. את מבינה, שבי, חסימת הכניסה לארץ ערב מלחמת העולם מנעה הצלתם של רבים. חסימה זו לא נתנה לניצולים אפילו אותה פיסת קרקע על מנת לאפשר לגופם הדווי ולנשמתם השסועה מקום לנוח בו, לבנות את עצמם מחדש. איך אפשר היה לעמוד מנגד? איך אפשר היה לא להזדהות עם אותם צעירים זועמים?

היום הציונים הפכו לציניים. המדינה - למדינת הליצנים. מי מוכן היום למסור אפילו טובת הנאה אחת למען המדינה? אולם כשהחליטה מועצת הביטחון להקים בית יהודי בארץ ישראל ב-29 בנובמבר, אמר הרב מבריסק שזהו "חיוך משמיים". הרב מנדלזון רקד ברחובות הקריה מרוב שמחה יחד עם כל הציבור. כן, כן. אבל מהר מאוד התפקחנו מה"מדינה" שסנוורה אותנו. ראינו לאן מוליכים אותה מנהיגיה החילוניים. בעצם, הרב בנימין מנדלזון ראה זאת מיד.