הורות במחשבה חיובית: אם מבטיחים – חייבים גם לקיים

הבה ונצא לשטח: שמוליק בן התשע הגיע בחופשת הקיץ להתארח אצל בני דודיו בני גילו. אמא ערכה את השולחן לארוחת הצהרים, וכדרכן של אימהות רחימאיות החסות על בריאותם התקינה של ילדיהן, הכריזה בקול: "רק מי שיסיים את המנה העיקרית יקבל קרטיב בסיום הארוחה".

לאחר שחלף לו פרק זמן, משהבחינה בכמה "סרבני אכילה" המנסים לחמוק מן הגזרה, חזרה והכריזה בליווי מבט שנימה של איום שזורה בו: "מי שלא יסיים - לא יקבל קרטיב". ואז הבחינה לפתע כי בן הדוד מצחקק ומלחש משהו ליושב לצידו.

"מה אמרת?", שואלת האם.

"אמרתי שאומרים 'לא יקבל', ובסוף הוא יקבל...".

"מדוע אתה סבור כך?".

"משום שכך זה אצלנו: אמא מתרה, מאיימת, מזהירה, ולבסוף - מול דמעותיו הנוצצות של הילד - נמס ליבה הרחום בקרבה והיה למים והיא מוותרת לו, בתוספת 'אבל בפעם הבאה תגמור, כן?'".

"אצלנו זה לא כך, ממש לא. אם אמרתי לא יקבל, הוא לא יקבל! גם אם יבכה, ויוריד כנחל דמעה, ישווה לעצמו פנים של קדוש מעונה הנוטל על כתפיו הצעירות ט' קבין של ייסורין עבור עם ישראל כולו, יצעק עד שהצעקות עומדות לבקוע את התקרה או לחילופין את חומת שפיות הדעת שלנו (ושל השכנים ממול) - אנחנו לא מוותרים. מילה זו מילה, כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד ו'יקוב הדין את ההר'!"

כלל ראשון הוא: עמידה איתנה מאחורי ההוראות שלנו, לעמוד על כך שהדברים יקוימו, שאם לא כן כל המשמעת שלנו שווה כקליפת השום.

(לאמא יהודית, א יידישע מאמע, יש לפעמים חולשה לדאגה מוגזמת בעניין האכלת צאצאיה נרם יאיר. לפעמים זו קצת דאגנות יתר, ולעתים זה מגיע עד כדי אובססיה, כפייתיות של ממש. וזאת למודעי, כי ככל שנרדוף יותר אחרי הילד כך תתפתח אצלו התנגדות לאוכל, והדבר הופך למעגל שלא נגמר: אמא רודפת אחריו עם כפית הלבן/המעדן/המרק; היא מצלצלת אל המלמד כדי להבטיח שהילד אכן יסיים את הכריך בן שלוש השכבות המכיל את כל ירקות העונה ושאר ירקות ומבקשת שלא יניח לו לצאת להפסקה עד שיסיים. וראה זה פלא, ילדים שהיו בעייתיים בענייני אוכל, כאשר הגיעו ללמודים במסגרת בה לא כפו עליהם את האוכל, או כאשר בגרו והגיעו לביתם שלהם – הבעיה חלפה מעצמה).

התראות סרק

לא אשכח את אותו ערב בו פנתה אלי אם נואשות בבקשת עזרה/עצה, כיצד לצאת מן הסבך אליו נקלעה: בת ה-15 שלה אינה מושיטה עזרה בבית, אינה מסדרת אף את חדרה היא. התרתה בה האם, שאם התנהגותה לא תשתנה היא לא תשתתף במחנה שעורך הסמינר בו היא לומדת. לדאבונה, התנהגותה של הבת לא השתנתה; ובכן עכשיו יש לממש את העונש, אך עתה, במחשבה שניה, נראה לה שהוא כבד, כבד מדי, שכן אצל הבנות המחנה הוא עולם ומלואו: הן מתכננות ומתכוננות לקראתו בהתרגשות מרובה, הוא מוקד שיחת היום שלהן במשך חודש ימים לפניו ואחריו, ואם היא לא תורשה להשתתף במחנה, הפגיעה תהיה קשה כל כך, שהיא לא תשכח ולא תגליד גם לאורך זמן.

בגיל זה, גיל ההתבגרות, הרגישות גבוהה מאוד; כל פגיעה קשה שבעתיים ובפרט ענישה שלדעת הבנות יש בה עוול וחוסר צדק, תוצאותיה מי ישורן. הן מנהלות "קופה רושמת" - תוכנית חסכון אישית של פגיעות מצטברות.

אף אמירה, עוול או עלבון אינם נשכחים חלילה, הם נאספים במסירות ונשמרים להם, ובכל עת שקיעת מצב הרוח הבנות חוזרות ונזכרות ופותחות את ספר הזיכרונות, תיבת העוולות המנגנת מאליה, ונפגעות מחדש. העונש החמור רק ירע ויערער עוד יותר את היחסים ביניהן. האם חפצה להמיר את העונש באחר, או להמתיקו, אך מה לעשות – מילה זו מילה, "כי כתב אשר נכתב בטבעת המלך אין להשיב". המחנה מתחיל בעוד פחות מעשרים וארבע שעות והיא מחפשת נואשות מוצא מן הסבך.

הבה נניח את האם עם בעיותיה ונדאג כעת לעצמנו. כדי שלא נגיע חלילה למבוך מעין זה, נזכור כלל: לא נאיים במה שלא נוכל לקיים, ובמה שאין בכוונתנו לבצע.

לא נאיים על ילד שנשאיר אותו לבד בבית כשנסע לשבת, וכן כיוצא בזה, כדי שלא נזדקק לחפש דרך כיצד ל"רדת מן העץ", וכדי שלא ירד פלאים ערכן של מניות "המילה שלנו". זהו, למעשה, גם ערכה ושוויה של המשמעת שבנינו.

"מידה טובה מרובה" - אם הבטחנו לילד דבר מה: לקנות לו, להסביר דבר מה וכו', אל תמתינו עד ש"ינדנד" ורק אז יקבל, אלא אנחנו נזכור ונזכיר "אתה זוכר שהבטחתי להסביר לך, עכשיו יש לי זמן, הבה ואסביר...".

על המילה שלנו "להיות מילה"!

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לקבלת הספרון החדש "סודה של עוגת הגבינה" ניתן לפנות למייל 9999587bb@gmail.com