הרב בן ציון פלמן זצ"ל: 3 סיפורים מצמררים

הרב שלום בן ציון פלמן (כ"ד סיון תרצ"ד – י"ב שבט תשע"ה) היה פוסק הלכה גדול, רב קהילת "נחלת משה" בבני ברק, ומחבר סדרת ספרי ההלכה "שלמי תודה".

הרב זצ"ל היה ידוע בהתמדה הנפלאה שלו, בצניעותו (14 נפשות בדירת 2.5 חדרים, וכאשר השכן התנגד להרחבה, אמר: 'לא שווה לבנות אפילו מטר אם זה גורם למריבה'), בסירובו לכהן כרב ובריחתו מכל אירוע ציבורי. הרב זצ"ל עמל בתורה במשך עשרות שנים, והיה בעל מידות ישרות ונאצלות, וזהירות מופלגת שלא לפגוע באיש. לקראת יום השנה השביעי לפטירתו, ליקטנו עבורכם 3 סיפורים נפלאים אודותיו:

1. בחיים יש דבר כמו גוגואים, קוראים לו: כסף

שניים מילדיו של רבי בן ציון פלמן אספו 'גוגואים' (גרעיני משמש), כדרכם של ילדים. "היה לנו אוצר, ולא אתבייש לומר כי במסחר הגוגואים התגלה אצלי חוש ומסחרי, וגם צצו הנצנוצים הראשונים של תאוות הממון. ביזנעס. כסף", סיפר הבן. חלפו שנתיים. הילדים כבר גדלו, והמסחר בגוגואים כבר לא התאים להם, שהרי ילדים גדולים לא משחקים בגוגואים.

שני הילדים ישבו ודנו בכובד ראש מה לעשות עם אוסף הגוגואים, והחליטו להעבירם לאחיהם הקטנים.

אבא ששמע את הדיון על כך, קרא לשניהם אל חדר לימודו. "מדוע אתם רוצים להעביר את הגוגואים?", שאל. "כיוון שאין לנו עוד מה לעשות בהם", השיבו השניים. "לא מובן לי", תמה אבא. "ממש לא מובן. בשנה שעברה עשיתם מהם עסק אדיר, קניתם, סחרתם, היו גם ויכוחים, התמודדויות, תחרויות ומאבקים, שמרתם עליהם מכל משמר, ובכל דרך אפשרית ניסיתם להשיג גוגואים נוספים. מה קרה פתאום?!"

"זה כבר לא לגיל שלנו להתעסק בהם, אלו שטויות", ניסו הילדים להסביר לאבא. "מדוע לו שטויות?", שאל שוב אבא, "והרי בשנה שעברה זה היה כל כך חשוב לכם, מה קרה עכשיו?!" - "כן. בשנה שעברה היינו קטנים, השנה גדלנו, וכעת אנחנו מבינים אחרת". "אתם בטוחים במה שאתם אומרים?" – התעניין אבא. "כן, אנחנו בטוחים, מבחינתנו, היינו זורקים את הגוגואים, אין לנו כבר מה לעשות איתם". אבא המשיך ושאל: "אתם בטוחים שרצונכם להעביר את הגוגואים? אולי מחר תתחרטו?", "לא נתחרט", אמרו שני הילדים. "אין סיכוי. וכי נשוב להיות ילדים קטנים?! לא נתחרט. הגוגואים אינם שווים פרוטה". אבא ניסה שוב: "אבל איך באמת זה יכול להיות? הרי רק בשנה שעברה הם היו כל כך חשובים, כמה ריצות, מאמצים, ועסקי-עסקים, ולפתע הכל נעלם?! "גדלנו, אבא", קראו שני הילדים, "גדלנו. הכל נגמר!"

שתיקה שררה בחדר, ורק קולו של האבא הגדול נשמע: "ילדים יקרים שלי, הקשיבו היטב: בחיים יש דבר כמו גוגואים, קוראים לו: כסף. אנשים קונים, עושים בו עסקים, רצים אחריו. הכסף חשוב מאוד לאנשים, וכל החיים סובבים סביב הכסף. יום אחד מגלים שהכסף אינו שווה. ומה שהתרוצצו אחרי הממון – היה מעשה של שטות, כמו שקורה כעת עם הגוגואים שלכם. הרגע הזה מגיע לכל אדם", המשיך האבא ואמר לילדיו, "והחכמה היא לדעת את זה שמראש. לא כמו לגבי הגוגואים, שאפשר לדעת זאת גם אחרי שמשחקים בהם; בכסף, החכמה היא להכיר בכך מראש. היום".

הילדים עזבו את חדרו של אבא, לקחו את אוסף הגוגואים והעבירו לאחיהם הקטנים. את מוסר ההשכל לקחו לעצמם, והכניסוהו באוצר הפרטי שלהם. הילדים הללו השקיעו את עמלם בתורה, וכיום הם תלמידי חכמים גדולים. (מעובד מתוך הספר המופלא "ללא שם")

2. מה ביכולתי לעשות שלא מעוניינים לבוא לשיעור שלי?!

"פרשת יוסל'ה", אחת הפרשות הכואבות שידעה מדינת ישראל. לכל מקום שהלכו הדתיים, נשמעו מולם קריאות: "איפה יוסל'ה?!"

הרב מנדלסון, רבה של קוממיות, הועמד לדין כחלק מן הסערה, כאשר סעיף מרכזי באישום התנהל סביב האישום כי תכנון החטיפה של הילד קרם עור וגידים באסיפה סודית שהתקיימה בעזרת הנשים של כולל חזון איש בבני ברק.

תושבים רבים ואישים חשובים עלו על דוכן העדות, והצהירו: לא היו דברים מעולם בכולל חזון איש. על דוכן העדים עלה גם הגאון הצעיר רבי בן ציון פלמן, כאשר כבר באותם ימים הוא מסר שיעור לקבוצה של 25 תלמידים, מבחירי ישיבת פוניבז'. השיעור התקיים מדי מוצאי שבת קודש בעזרת הנשים של כולל חזון איש.

הרב פלמן עלה על הדוכן והעיד: "באותו לילה של מוצאי שבת מסרתי שיעור בעזרת הנשים. כיביתי את החשמל ונעלתי את המקום במפתח ואין יוצא ואין בא".

השופט, שיה שונא ישראל מובהק, ניסה למצוא פגמים בעדות. "כמה משתתפים יש בשיעור שלך?", שאל. "משתתפים קבועים ממש הם בערך 6-7", השיב הרב פלמן, שהקפיד מאוד לדבר אמת לאמיתה.

"וכי זה נקרא שיעור?!", תמה השופט בלעג מובהק. לכאורה, היה הרב פלמן אמור להסביר את היותו מגיד שיעור נערץ ואחראי, על מנת שהשופט יסמוך על עדותו.

אך הרב פלמן, בענוותנותו ובישרותו המתוקה כדבש, הגביה את קולו היוצא מהלב לאוזני השופט: "אז אני מגיד שיעור לא כל-כך מוצלח. מה ביכולתי לעשות שלא מעוניינים לבוא לשיעור שלי? אבל אני אומר לך: הייתי אחרון שעזבתי, ונעלתי את המקום ואיש לא היה שם, וזו האמת".

מילים אלו חתמו לטובה את גזר דינו של הרב מנדלסון. דווקא עדות זו, שיצאה מן הלב, והיתה מדוייקת לחלוטין, היא זו שהתקבלה ושכנעה את השופט. (מתוך מאמרו של הרב רפאל ברלזון, מוסף שבת קודש של יתד נאמן)

3. זה היה נורא: שלושה מסמרים גדולים ננעצו ברגלו של אבא

"הייתי כזה ילד נמרץ ושובב", מספר אחד מבניו של הרב בן ציון פלמן זצ"ל. "המיטה בחדר הילדים נשברה, כפי שקורה בכל בית, כשהילדים קופצים יותר מדי על המיטה, והקרשים מתנתקים זה מזה. אבא ניגש לתקן את הקרש, היו בו כמה מסמרים גדולים. אבא ניגש לתקן את המיטה עם פטיש וצבת בידו, התכופף וטיפל בכמה מקומות במיטה מלפניה ומאחוריה.

"לפני השלב האחרון בו יצמיד את הקורה למיטה, ביקש ממני אבא לשמור בינתיים בצד על הקרש הגדול שבו מצויים המסמרים. אבל הייתי ילד קטן ולא שמרתי. הנחתי את הקרש על הרצפה לידו, והסתכלתי במעשיו, זה היה מעניין. אבא לא שם לב ותוך כדי טיפול ברגל המיטה, התיישב על הקרש הגדול עם כל כובד הגוף, ושלושה מסמרים גדולים ננעצו בחלק העליון של רגלו.

"זה היה נורא", ממשיך הילד לספר. "גניחה נשמעה מפיו. ומיד התרומם וניתק את המסמרים שננעצו בו. ואז ראיתי כי נוזל ממנו דם. נחרדתי. ציפיתי שאבא יצעק. אך אבא לא אמר לי אף לא מילה אחת. היה ניכר עליו כי הוא מתייסר, הוא נשך את השפתיים בחוזקה. עד היום אינני יודע אם חשק את השפתיים מחמת הכאב, או גם כדי להימנע מלומר לי מילה. כך או כך - הוא שתק ונשך שפתיים. מה קורה כאשר ילד רואה את מה שנגרם בגללו, ואת הדם מהרגל של אבא?! התחלתי לבכות. פרצתי בבכי ספונטני. נקל להבין מה הרגשתי באותו רגע.

"אבא שאל אותי: 'למה אתה בוכה?', עניתי לו: 'כי אני אשם. לא שמרתי על הקרש, והנחתי אותו על הרצפה'. 'נו, אז מה אתה רוצה עכשיו?!', שאל אבא, 'אני רוצה לעשות טוב. אני רוצה שלא יכאב לך'.

"אבא הסתובב אליי בבת אחת, הביט בי בעוצמה. הוא לא הסתכל על הדם שניגר מרגלו, אלא עלי. הוא תפס בעדינות בלחיי הרטובה מדמעות, ואמר נחרצות: 'יצחק, אם אתה רוצה לעשות לי טוב, תשב ותלמד, תשב ותלמד, זה יעשה לי טוב'.

"זה מה שהיה לו לאבא לומר לי בעת ששלושה מסמרים נעוצים בבשרו", ממשיך הבן, כיום תלמיד חכם גדול לספר בדמע, "ואם המסמר חדר פנימה לרגלו של אבא לעומק מילימטר, המשפט הזה חדר בי בעומק קילומטר... בשבועות הקרובים ה'מלמד' בתלמוד התורה היה מופתע מההתקדמות הלימודית שלי, ומהרצינות שלי בשיעורים. אבל לא יכולתי להסביר לו, והוא לא העלה בדעתו, כמה דם שפך אבא בשביל כך"... (מעובד מתוך הספר המופלא "ללא שם")