"איך לא ידעתי", ל"ג - שהחיינו וקיימנו לזמן הזה

לבסוף יורד לו השלג, כאילו המתין רק לנו, הקבוצה הכי ישראלית בעולם, כדי ללמד אותנו מהו שלג בבירקנאו.

השלג לא ירד בשקט ולא במלכותיות כמו שמתואר בתיאורי החורף מהספרים. השלג ירד עלינו בכעס גדול, צלף ובעט והכה. הוא הסתחרר סביבנו בסערת הרוח הנוהמת, ואז צלף על פנינו באלף שוטים קפואים. היינו בתוך סערה של ממש וקור שמשתק אפילו את המחשבה.

זה לא היה דומה לאיזשהי חווית שלג מהגלויות, והגגות שהתחילו להלבין מסביב לא הביאו בתוכנו שום יופי או ריגוש. הקור היה בלתי אפשרי ולא יכולנו להתרכז בכלום. רצינו לצאת מהצריף ולהמשיך הלאה, אבל מי יכול? השלג היה קר, רע וקשה מאוד. מסמרי קרח שנתקעים בך בכל הכוח ולא חשוב כמה עבים המעילים שלבשנו, והם היו עבים...

חרדה ואין אונים נפלו עלינו עם הקור, מין רגע כזה שבו כולן רוצות לא להיות כאן. כולן משתוקקות לעצום עיניים ולחוש שוב מרופדות ומוגנות על ספסלים של אוטובוס מחומם, עם כוס קרטון גדולה של קפה רותח.

אבל היינו כאן, בבירקנאו-אושוויץ, במקום שהיו בו האנשים כלואים מאחורי גדרות מחושמלות ונתונים לגחמות של חיות טרף על שתיים, ללא הפסקה. במקום הזה שירד גם להם אותו השלג בדיוק, והם לא באו מהאוטובוס ולא יחזרו אליו.

"הי! בנות!" אני קוראת, מנסה להתעלות מעל קולה השתלטני של הרוח. "בואנה כולן ננסה לחשוב על כל אלפי האנשים שהיו כאן במסדר", אני פתאום אומרת בלי להתכוון בכלל, סתם כך, כי פתאום מצאתי את עצמי חושבת על אבא שלי. אבא שלי הטוב והחזק, אבא שלי החייכן והשמח, ומרגישה איך דמעה קטנה וחמימה זולגת על פני ומפשירה בהם שבילים קטנים.

"אבא שלי היה כאן ואיתו עוד אלפי אנשים צעירים והם עומדים כאן בדיוק עם השלג הנורא הזה שעות!!! שעות!!! האם אנחנו יכולות לתפוס את זה? אפילו את הכובע הדק אסור למשוך על האוזניים, ומי שנתפס עם שמיכה מתחת לבגדים - נורה.

בואנה!" אני מפצירה בבנות ההלומות שסביבי, "בואנה ניתן ידיים ויחד נרוץ. נתחמם אלה מאלה ונמצא בתוכנו כוח להבקיע את הסערה הזאת".

אנחנו נותנות ידיים, וככה בגוש אחד מלוכד ומלא כוח, אנחנו פורצות החוצה רצות תחת מטח השלג הנורא, ושרות בכל הכוח, חשות שכל אחד יכול ולכל אחד יש יותר כוח ממה שהוא חשב תמיד. כי הנפש גדולה הרבה יותר... הרבה הרבה יותר...

בסוף, מתנשפות מן הקור ורועדות מן המאמץ, מצאנו את עצמנו, חבורה של גלדי קרח מהלכת, ונפלנו איכשהו אל תוך המוזיאון, מפשירות קצת מן הקור הבלתי נסבל ושואלות את עצמנו אם אחרי סערה כזאת, מישהו צריך הסברים במוזיאון.

פתאום הכל מובן, הרחצה במים הקרים, השינה על דרגשי העץ החשופים והתנור שבמרכז הצריף שמעולם לא הוסק. הכל מסתדר מאוד, קצת יותר מידי אפילו, ורק משהו אחד נותר לי לספר כאן, את הסיפור של הסוכה.

אחרי יום כיפור, קרא גזונטהייט לאבא בחשאי. הוא זכר שאבא למד ב'חיידר', והוא בטח יודע היטב את כל ההלכות, זה חשוב עכשיו, כי יש לו סוכה. והוא רק רוצה לוודא שהיא באמת כשרה.

"סוכה?!" אבא היה הלום רעם, בתוך הגיהנום וקיהיון החושים, בתוך האפתיות וההתחככות הבלתי פוסקת במוות, הפכו האנשים לנטולי עבר או עתיד, וסוכה באושוויץ הייתה כמו חללית ירח באמצע הכביש.

אבא הגיע תוהה, סקרן ולא מעט ספקן, האם גזונטהייט, חברו, לא התחיל, מרוב צרות וייסורים, להזות על סוכות?

מסתבר שלא. הייתה שם סוכה, לא רחוק מהצריף, היא נבנתה מערמת בולי עץ ששכנה שם דרך קבע, וגזונטהייט בלהט פנימי שאין להסבירו, סידר את הקרשים, כך שאפשר היה לכנות אותם סוכה.

אבא הביט בה בהשתאות... העצים, התחכום ואומץ הלב. הוא בחן את העצים ופסק ללא ספק "הסוכה כשרה ו...אני רוצה להיות בה..." ליל סוכות היה זה כשעמדו שניהם בפתחה. מבקשים להיכנס ולברך ויודעים שללא כזית פת הם לא יוכלו לעשות זאת, אבל לחם היה רק לגזונטהייט. אבא סיים את שלו והוא יקבל מנה חדשה רק מחר.

ירח של אמצע חודש היה בשמים וכוכבים מילאו אותם בהערצה אילמת. שני נערים צעירים בני שמונה עשרה שמבקשים לחם בתוך מלחמת הרעב. והם זקוקים לה רק למען ברכה בסוכה.

 בסוף גזונטהייט חותך את הלחם לשניים. מושיט מחצית מן הדבר שהחיים תלויים בו לחברו, מחצית הלחם! ושניהם זוחלים בשקט גמור מתחת לעצים המגובבים. ומברכים בקול שיש בו יותר דמעות ממילים: "ברוך... לישב בסוכה". ושם הם אוכלים את פירורי הלחם. בסוכה על אדמתה של בירקנאו - באושוויץ.

שנים רבות אחר כך הייתה סוכה יפה ורחבת ידיים בירושלים, היו בה סדינים לבנים, קישוטים מנצנצים ומחלונות העץ שלה נשקף נופו של הכותל. זו הייתה סוכתו של גזונטהייט, חבירו של אבא, האיש שחשב על סוכה באושוויץ ולא יכול היה לחלום שיבואו ימים כאלה, בהם רוח ירושלמית תנשב מחלונות סוכתו הגדולה והיפה. "בוא אלי לירושלים", הוא יפציר באבא, שכבר התגורר בבני ברק, "בוא תשתה איתי כוס לחיים בסוכה שזכיתי להקים היום. אני רוצה, יחד איתך, להודות לאלוקים על הרגע המופלא הזה שזכיתי בו עכשיו, לאחר הזחילה ההיא באושוויץ, עם מחצית פרוסת הלחם, בסוכה".

ימים רבים אחר כך, אבא יספר על הניסיון הגדול מכולם. לא הקמת הסוכה תחת אפם של הנאצים, לא ההתגנבות מן הצריף, ואפילו לא נתינת מחצית הפרוסה לחבר. הניסיון הגדול באמת היה להצטנף בינות לקרשים, לשמוע את הלמות הלב הרוגשת ולומר בכוונה מוחלטת את הברכה: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!!!"

'ריבונו של עולם!' מצטעקת לה הזעקה שבלב. 'לזמן הזה?! למקום הזה?! אש המשרפות ותאי הגזים... צרחות התינוקות והדם שנשפך כמים... האם אפשר לברך בזמן הזה?! האם מותר לברך על הזמן הזה?!

"זה לא היה ברור מאליו", אמר לנו אבא, "זה דרש יותר כוח מכל דבר אחר והיה יותר קשה מכל פעולה פיזית. עצמתי עיניים מתחת לסוכת העצים, חש איך המילים נחצבות מתוכי ממש. 'שהחיינו' - חי אני... 'וקיימנו... והגיענו...' - כן, עדיין ולמרות הכל. 'לזמן הזה...' לזמן הזה, בדיוק לתוך הזמן הנורא הזה ועדיין אתה כאן, ועדיין חייתני וקיימתני, ועדיין מאמין אני..."

 השלג באושוויץ ממשיך לרדת ללא הפוגה. אנשים מסביב אומרים שהם לא זוכרים סערה כזאת, האוטובוס מלבין לנו מתחת לרוח. עוד מעט יחלקו משהו חם והסערה תישאר בחלונות... הבנות נשרכות אל האוטובוס ומשאירות אחריהן צעדים בשלג, על אדמתה של אושוויץ. גם אני מותירה את צעדי, את פסיעותי הקטנות שמנסות להלך בתוך גדלות צעדיהם של האנשים שהלכו כאן, את רגשותיי, מחשבותיי וכל הדמעות שלא בכיתי, כל הדמעות שאבא ראוי להן...

אני רק מתנחמת במבטו הטוב שמציץ אלי פתאום מן השלג, מחייך ואומר לי: "חנה'לה, מיין קינד[1], לא אני הייתי כאן, בלתי אפשרי שאני שרדתי את זה. זו הייתה האמונה שהחזיקה בי כל הזמן, עוטפת אותי, מגינה עלי, ונותנת לי כוח שלעולם לא תוכלי להבין עד כמה... רק אמונה, חנה'לה. נוך א-מול[2] אמונה... נוך א-מול אמונה..."

אחר כך באוטובוס אנחנו מרגישות כולן כמו מישהו שהעמיס את המזוודה שלו יותר מדי והיא עומדת להתפקע לו. הכל מסתובב לי בראש, ונטע, מתוקה שכמותה, באה לשבת לידי ולדבר איתי קצת. וכשאני מזמזת לעצמי בלי משים, היא שואלת אותי: "מה זה היה, הא?" אני אומרת לה: "שיר כזה, ששמעתי לא מזמן, ושנדמה לי לפעמים שאבא שלי חיבר אותו".

ואפילו בהסתרה

שבתוך ההסתרה

בוודאי גם שם נמצא השם יתברך

גם מאחורי

הדברים הקשים העוברים עליך

אני עומד...

אני עומד...

אני עומד...

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.