"אין מקום לשתיים", פרק ל"ג: לעמוד בראש

הציפורים. רפאל אהב ציפורים. יכול היה להביט בהן ממושכות, לבחון את דרך מעופן, את הכנפיים הנעות מעלה-מטה בקצב אחיד, מעורר פליאה. יש ציפורים שאינן מניעות את כנפיהן בכלל. הן נוסקות ונוחתות על זרמי אוויר חמים שנעים באוויר. הוא קרא הרבה על ציפורים. לא יודע למה. ואבא היה מסביר לו על הציפורים המתחלפות. "לעמוד בראש, זוהי מלאכה מפרכת", היה אבא אומר.

"אתה מבין את זה, רפאל, נכון?" קולו של אבא חדר אליו דרך מעטפות שכחה וזמן.

בן שמונה ותשע ועשר היה מרים עיניים ילדותיות וצוחק: "בטח", ואז לא הבין כלום. הוא לא ידע את משמעותו האמתית של הדבר. גם אם הבין שאבא מתכוון לנמשל ולא למשל, לא יכול היה, עדיין, להבין דבר. צעיר לימים היה, ומה יכול היה להבין ממאמצי העומדים בראש? ממאבקיהם האינסופיים, מרצונותיהם, ממחשבותיהם? רק ראה אנשים הגודשים את הבית, ועד היה לריח הקדושה ולצלילי הטוהר הממלאים אותו. יושב היה על קצה הספה בסלון ומאזין, נים ולא נים, לאנשים הבאים והולכים, נרגשים עד כלות נשמתם ומאושרים, כבויים ושמחים, עיניהם לוהטות באש חסידית, והם משוחחים בלחש, ביראת כבוד. אחרי כן גדל, והיה מקשיב בכובד ראש לכל אותו צבא עצום, קורא בעיניהם את ההשתוקקות והלהט ומרגיש את החום וההתרגשות הבוערת בקצות אצבעותיו.

אבל אחר כך הוא גדל עוד קצת, וכשאבא שאל אותו כשמצאו מתבונן בציפורים: "אתה מבין, רפאל?" היה הוא מניע ראשו לאט לאט, בתנועה שאין בה מן ההן או מן הלאו. משהו מן ההכרה בקושי התפקיד כבר החל לחדור אל מוחו. כן, לא קל לעמוד בראש. לא קל להיות זה המפלס דרך בעבור כולם.

ואין הכוונה רק לסבא שליט"א.

גם אליו. ילד קטן, שעטרת "צאצא לבית המלכות" מונחת על ראשו ומכבידה עליו, מכבידה מאוד, מכבידה מדיי.

בבר מצווה שלו היה קהל אדיר, ואלפי חסידים העומדים על הפרענצ'עס, ומאזינים בלהט כמה ועורג לסבא שלו. הוא ישב, קטן ואבוד, בין סבא לאבא. עיניו הגדולות, המבקשות, תלויות היו בקהל והוא לא מבין דבר.

"אתה מתכוון למשל, אבא, נכון?" היה שואל את אבא.

אבא הנהן, ועיניו, דומות כל כך לעיניו שלו עצמו, היו מהורהרות.

"מה הנמשל, אבא?" רצה הוא לדעת כשהיה בן ארבע עשרה, "לחתוך את האוויר... להנהיג... אתה מתכוון לסבא?"

"גם", אמר לו אבא, "ולא רק".

אחרי כן הלך לו אבא, וכל השאלות נותרו על כנן. רפאל לא אהב להרהר במה שאמר ולהגיע למסקנות. האם יש לו אחריות כלשהי בגלל היותו נכד של הרבי? רפאל לא רצה להודות בכך, אבל כשהחל את לימודיו בישיבה החלו הבעיות.

לרפאל היה ראש חלש, לא היה לו מוח פתוח ללימודי הגמרא. היה לו חסר בסיסי בהבנה. זה התגלה עוד בחיידר, אבל אז, בצל המשחקים והקפיצות, לא בלט הדבר כל כך. כאן הרגיש רפאל כי הוא נקרע לגזרים במאמציו ובחוסר יכולתו. הוא נשך שפתיו במאמצים עילאיים, ובחריקת שיניים ישב ולמד כשעה. אבל אחרי השעה הזו באה שעה נוספת, וזו הצטרפה לאחות שלישית ולרביעית... הוא לא היה מסוגל.

יששכר, אחיו הגדול, היה התלמיד הטוב ביותר בישיבה.

"הראש של סבא שלו", התלחשו הבחורים מאחורי גבו, "אי-אי-אי", פיזם המשגיח, וטפח על שכם אחיו בחיבה, "ר' יששכר, בור סוד שאינו מאבד טיפה!" יששכר היה מסמיק, נבוך.

נו, ומה? הוא לא מבין כמו יששכר, ואין לו את הראש של סבא או של אבא, הראש ישיבה. הוא סתם ילד קטן, שלא קולט כלום. אני לא יודע! רצה לצעוק אל חלל אולם הלומדים, אני לא יודע! ולפעמים באו דמעות: ואני לא אשם שזהו סבא שלי, שזהו אבא שלי, שזהו אחי. אני סתם ילד! "זה הנכד של הרבי???" המשפט הדהד בעשרות מערכות סטריאופוניות, מזעזע את כל ישותו. בכל פעם התלוותה אליו נימה שונה: תמיהה, השתאות עצומה, כאב, אי אימון ואכזבה. לפעמים גם לגלוג.

"רפאל", המשגיח הבחין בעובר על הילד הצעיר, וחייך אליו בחיבה, קולו איטי ומרגיע, "השם נתן לך יכולות שונות. הוא נטע אותך במשפחתו של הרב'ה שליט"א עם כישוריך ועם יכולותיך. הוא נתן לך אתגר מיוחד: לצמוח ולגדול בשיטה אחרת מיתר בני המשפחה. להיות גאון במידות ולא בתורה, תלמיד חכם בבין אדם לחברו. אתה מבין, רפאל? הרגישות שלך לזולת היא יכולת מופלאה. לא פעם ראיתי אותך משוחח עם חברים ועצרתי את נשימתי בתפילה: 'ריבונו של עולם, אנא ממך, תן לי בן כזה!' ראיתי אותך נוסק לשמי רום בתפילה נלהבת, שיצאה מעומק הלב, וייחלתי שילמדו כל בני הישיבה ממך ומתפילותיך. לא כל היהודים נולדו כדי להיהפך לגדולים בתורה, גם אם הם ניטעו במשפחה כשלך. יש לך ייחוס וזכות אבות, רפאל, ואני מקנא בך על הזכות הזו, אבל אתה תלמד כמו שאתה יכול, ולא כמו שהיו מצפים ממך שתלמד".

הוא השתתק, ואחר הגיש לתלמידו כוס מים. "שתה, רפאל", אמר לו בעידוד, "ואל תחשוב כל היום איך לפצות את מי שמצפה ממך למה שמצפה. אבא שלך יודע מי אתה, ויודע למה אתה מסוגל. הוא לא רוצה ממך דבר מעבר לזה. אתה הוא זה המשווה ובודק".

רפאל קם ממקומו, ועמד לגשת אל הפתח. "תודה", לחש, "אני... אשתדל..."

"הרבה הצלחה", הוא ליטף במבטו את הנער-ילד, בן ארבע-עשרה בקושי, וכבר נראה כאחד שמשא כבד על כתפיו. "הרבה עיניים נשואות אליך, רפאל, הרבה עיניים. זה לא קל, אני יודע, אבל אתה צריך לדאוג רק לדבר אחד: שתהיינה עיניך נשואות למקום אחד, להשביע את רצונו של ה'אחד' ".

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.