"אין מקום לשתיים", פרק ל"ד: אמא אחרת

"את בכלל לא אימא טובה", קראה המורה כץ בפאתוס, "אני אלך ואחפש לי אימא אחרת!"

המורה חדלה מלהקריא את הסיפור, והצמידה תמונה של אפרוח קטן מביט בתרנגולת בזעף. התמונה הייתה צבועה בצבעים עזים, וגיטי הביטה בה בריכוז. היא לא האמינה לעצמה. היא יושבת ומתרכזת בתמונה טיפשית במהלכו של שיעור ספרות מן המניין בהכוונתה של המורה כץ. היא עושה זאת, היא ולא אחרת, בה בשעה שדבורי בבית החולים, נאבקת על כל פיסת בריאות.

אבל לא היה לה להאשים את עצמה. המורה כץ, המורה האהובה והנערצת ביותר בסמינר, סחפה אחריה את כולן. ולא רק את גיטי, עיני כל שלושים ושלוש חברותיה היו נעוצות בלוח. המורה שתקה לרגע, ועמדה במקומה שעל הקתדרה ועיניה נעוצות בתמונה.

אחרי דקת התבוננות סבבה אליהן.

"נו, בנות?" שאלה.

הן שתקו.

"מה דעתכן?" הוסיפה לחקור, "האם הסיפור מושך אתכן? אתן רוצות לדעת את הסוף?"

הבנות הביטו זו בפני זו במבוכה. תחילת כיתה י"א בסמינר, היש נערה שתודה שהיא מתעניינת בסיפור ילדים טיפשי? אף אחת.

המורה חייכה. "נו?" שאלה שוב. "אף אחת?"

אצבע מהוססת הורמה, ואחריה עוד אחת.

"שתי אמיצות", חיוכה של המורה התרחב. "תודה לכן, שושנה ורחל. אבל באמת, היינה כנות עם עצמכן, אף אחת לא מתעניינת בסיפור הילדים המתוק הזה?"

כשלא היה צורך להצביע, החלו תגובות מהססות.

"זה מעניין", הודתה אחת, "מה יקרה אתו". שושנה, הגתה יעל, לא מהבנות הפיקחיות בכיתה.

"מתי הוא יבין שאין כמו אמא שלו". זאת רחל, חשבה יעל. תמימה קצת, ילדותית הרבה.

"המורה, זה סיפור מוכר". היא אמרה בשאננות מדומה.

"כן, אני יכולה לדקלם אותו בעל פה, מספר ילדים ידוע". הצטרפה אליה רייזי בחיוכה החביב.

"ובכל זאת", אמרה מורתן, "סיפור ילדים מוכר וידוע, ובכל אופן הוא מושך. אתן לא מוצאות עצמכן מעיינות לפעמים בספרי ילדים טיפשיים?"

הפעם עבר חיוך מהנהן בין הבנות. המורה השיטה עליהן את מבטה, ואחר שאלה: "מה גורם למבוגר להתעניין בסיפור ילדים?"

"פעמים רבות מדובר במשל". אמרה גיטי בשקט. מן הצד העיפה בה יעל מבט שכולו התראה. גיטי לא שמה לבה למבט זה, וגם לו הייתה שמה לבה לזאת, לא הייתה מבינה את פשרו. היא לא האמינה שהיא משתתפת בשיעור, אבל היא זו שענתה כעת תשובה. אי אפשר לעמוד, כנראה, בפני קסמה של המורה כץ. לא סתם מדברות עליה בנות בראשית הסמינר בניצוץ הערצה, במהלכו בהערצה גלויה ובסופו בהערכת אמת.

"אמת", אישרה מורתה. היא כתבה בלורד שחור על גבי הלוח הלבן, "1. מפני שרבים מסיפורי הילדים הנם משל, והמבוגר רואה בסיפור נמשל לחיים ומבין אותו בעוצמה ובחדות".

הן ישבו, כל שלושים וארבע הבנות בכיתה י"א, והקשיבו בדריכות. שיעור ספרות אצל המורה כץ, תחילת שנה, אף אחת לא דיברה, ולפי הצפוי אף אחת גם לא תדבר. חודש אלול תרם רבות לאווירה הרצינית והמאזינה, אבל זה לא היה רק ראשית השנה. בשיעוריה של המורה כץ תמיד שוררת דממה כשהיא מדברת, וסערה כשהיא מניחה לבנות להתדיין. כאן הייתה סיבה נוספת. שבעה ימים אחרי האסון שהיכה בכיתה. ספיחיו עוד מכים בהן בכוח. כולן היו קשובות, רציניות.

שיעור ספרות בנושא סיפורי ילדים. המורה כץ היא המורה שלהן לספרות, ולא רק בגלל התמחותה רבת השנים בנושא. היא באמת הבינה בספרות, ויצירות רבות, אפילו מעיתונים, נשלחו אליה לביקורת. היא עצמה מיעטה מאוד לכתוב, כיוון שלטענתה העומס הרגשי בכתיבה הכביד על חייה התקניים. היא נשאבה אל תוך הסיפורים והתקשתה לשים גבולות. אֵם צריכה לתת את כולה לילדיה, ולא לעבודה. העיסוק כספק מרכזת חברתית-ספק יועצת, שרבות מבנות הסמינר מפקידות בידיה את סודותיהן, בתוספת המשרה שלה כמורה, היה מספק בעבורה, והיא לא רצתה עיסוק נוסף שיכביד עליה ועל מחשבותיה.

אבל מורה לספרות היא בכל זאת הייתה.

והיא הייתה מורה מעולה.

"אבל לא רק בגלל זה", נהגה לומר למכרותיה, "לא רק כי אני אוהבת ספרות. אני פשוט מרגישה את הבנות כל כך בקלות דרך סיפורים וניתוחם. גם מי שאין לו עין חדה ולב מרגיש במיוחד יכול לדעת מה מטריד בנות דרך ספרות. כשהן לא מתקוממות ביצירה מסוימת נגד דמות בעייתית, או מתקוממות נגד דמות שולית, מתווכחות על פרטים לכאורה שוליים, מתלוננות על עומס רגשות או תיאורים... אפשר ללמוד כל-כך הרבה, אין להן מושג כמה. והכול בצורה של סיפור ותיאוריה. הנקודה השנייה, חשובה לא פחות ואולי אף יותר, היא שזוהי דרך מצוינת להקניית ערכים לא בצורה של מוסר ותוכחה. במסווה של סיפור ילדים אני יכולה לחדד מסר בצורה בולטת, או בשיר – לנתחו בצורה שונה ממה שהייתי רגילה כי אני רואה שזו בעיה הצריכה תיקון בכיתה".

"משל יותם, הא?" חייכה אליה אחת מחברותיה. טובה כץ תמיד הייתה שונה ומיוחדת יותר.

"אנו אמורים ללמוד ממעשי גדולים", ענתה המורה טובה בתבונה אופיינית. "וכן, ממש לחקות אותם".

אז היא יושבת פה עתה, מול כיתה מאזינה. והיא בוחרת ללמד דווקא סיפורי ילדים ואִתם לפתוח את השנה, ואִתם לפתוח דווקא את חודש אלול. דווקא בצל האסון שפקד את הכיתה הזו, היא צריכה להיות נבונה יותר, רגישה יותר, ולקלוט את הרמזים הדקים שיעלו בשיעורה. היא תלמד אותן סיפורי ילדים, כיוון שאתם ניתן לפתוח את הלב.

איזו בת לא תתחייך לוויכוח בין ילדים, הנראה כל-כך חסר רמה? ואחרי כן, כשינתחו את רגשותיהם לעומק, לא תגלה כי זו היא, בעצם? איזה קמט במצח לא יתרכך מנוקשותו הרגילה, למראה ציפורים ואפרוחים, דובונים מתוקים ופילונים המככבים בסיפורים אלו?

"סיפורי ילדים הם משל", אמרה המורה בקול איטי, מניחה לבנות לעכל ולהפנים. "ולכן מבוגרים נהנים לקרוא בהם. זוהי נקודה ראשונה. מי חושבת על נקודה נוספת, הבולטת דווקא בסיפור זה?"

"ציורים יפים". ענתה תלמידה אחת מידית.

"נכון. תתפלאנה אולי לשמוע, אבל ציורים מדברים מאוד אל לבנו. מבוגר ייהנה להסתכל בציור ולבחון כל מיני פרטים שוליים. הציור מושך, זועק, מדבר לכל אחד בשפה שלו. מה עוד?"

"מסר פשוט, בלי התעמקויות". הן היו נינוחות יותר. מניחות לעצמן לגלות חולשה קלה. כן, פעמים רבות אין בני האדם אוהבים להתעמק. לפעמים הקל והברור מושך יותר.

"נכון". היא נהנתה באמת ובתמים. מאגר פורה כל-כך של מוחות חושבים! "יפה מאוד, בנות, אז באנה ונשוב אל הנקודה הראשונה: משל. אפרוח הולך לחפש לו אמא אחרת. משל למה הדבר דומה?" 

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.