"תהומות", פרק י"ד - צרה צרורה

אפי:

מידי פעם אני נזכרת ביומן של אמא. המבט המאוכזב שהיא נותנת בי מפעם לפעם, מזכיר לי אותו. קשה לי לקרוא בו, אבל קשה לי יותר לאכזב אותה. שוב אינני עומדת בציפיות, אפילו בקשה קטנה כמו קריאת יומן אינני מסוגלת למלא?

יש לי סיבות למה לא. יש עכשיו עומס גדול מאד בעבודה, הכנות לקראת מסיבת בת מצווה של כיתות ו', חמש הבנות של שיינמן שהתייתמו מאבא וצריכות שעות מוגברות של יעוץ והכנת פעילות חברתית של חודש כסלו. אבל שתינו, אמא ואני, יודעות את האמת, מבינות שאלו רק תירוצים.

הבית שקט. תמיד הוא שקט, אבל היום במיוחד. אף אח או אחות, נכד או נכדה לא הגיעו, אין לאמא חוג היום, אבא נסע מחוץ לעיר, ואמא יצאה לשיעור  הקבוע של הרבנית עזריאלי.

אין יותר לאן לברוח. תמיד בשעות השקטות האלו, הייתי יוצאת לשבי או מתקשרת אליה, עכשיו אני אמורה ללכת לשירי או להתקשר אליה, אבל אין לי כוח. אין לי. איך שבי הרשתה לעצמה ללכת מכאן, ולהשאיר לי צוואות. מדוע דווקא לי, מכל חברותיה, אחיותיה וגיסותיה?

היומן חונק אותי מצד אחד, ושירי משלחת בי עיניים מאשימות מן הצד השני.

לבסוף אני בוחרת ביומן, הוא דומם ושקט. קל יותר להתמודד איתו מאשר עם נערה בלתי צפויה, עם תנודות חדות במצבי הרוח, ועם צוואות שגדולות עליי בכמה וכמה מידות.

מהר מדי, מתברר לי שטעיתי בבחירתי, גם חפצים דוממים, עשויים להיות תנודתיים ובלתי צפויים.

*

היומן של פנינה :

המתוקות שלי גדלות, הן עומדות לסיים את הפעוטון של דינה. בשנה הבאה תעלנה שיפי ואפי לגן הראשון.

כך החלטתי, על אפן וחמתן של כל הנשמות הטובות, שבטוחות שהן רוצות את טובתנו. אני היחידה שיודעת מה טוב לקטנות שלי, אוטמת אוזניים, לא מוכנה לשמוע כלום. כלום!

עכשיו ישנות הקטנות בחדרן שנת ישרים. ציפי במיטה אחת, אפי ושיפי ישנות ראש וזנב במיטה התחתונה, כך הן אוהבות ורגילות. רייזי ישנה לידן במיטת התינוק. הבית נקי ושקט. אני יושבת עם כוס תה רותחת, ומנסה לעשות סדר בכל מה שמשתולל לי בפנים.

בצהרים מיהרתי לגן שלהן כרגיל, לא משערת עדיין מה מצפה לי שם. חשבתי שהסיפור של 'כן לעלות-לא לעלות' כבר מאחוריי.

ציפי בת הארבע קיפצה לצידי, מלהגת, אוחזת בעגלתה של רייזי בת השנה, אך אני טרודה ואפופת מחשבות, לא בדיוק מקשיבה לה, מנסה לזרז אותה. דינה לא אוהבת שמאחרים, והשעה כבר אחת ורבע.

דינה המתינה לי בחיוך ומבט מצפה. שיפי הסתערה עליי בצווחות התרגשות, ואפי צעדה באיטיות ובחיוך ביישני. כמו כל יום.

"איך הן היו היום?" אני שואלת רק כדי לשאול משהו. ארשת פניה של דינה מתוחה מעט. אני מרגישה שיש לדינה משהו לומר לי, ומרגישה עוד יותר שזה משהו שאינני רוצה לשמוע.

"מקסימות, שיפי חוללה כאן מהומות, שפכה חול על כמה ילדים ופירקה ארמונות של כמה אחרים. היא קיבלה עונש קטן, עמדה בפינה והיתה עצובה. אחר כך חזרה בתשובה, ביקשה סליחה ופייסה את הנפגעים, מקסימה שכמותה". היא מרימה את שיפי ומחבקת אותה, שיפי משיבה לה חיבוק, וניכר שהן אוהבות באמת זו את זו.

"ואפי היתה ילדה טובה וממושמעת כמו תמיד", היא ממשיכה בסתמיות, מורידה את שיפי אל הקרקע.

"טוב, דינה, תודה, בואו חמודות הולכים הביתה".

"רגע", עוצרת אותי דינה, כמו שהרגשתי וידעתי שעומד לקרות. "רציתי לדבר איתך על התאומות בקשר לשנה הבאה".
"מה יש לדבר?" אני מתקשחת. כולם רוצים לשוחח, לייעץ, להביע דעה, כאילו רק לציפי ולרייזי אני מסוגלת להיות אמא טובה. עבור שיפי ואפי אינני טובה מספיק, וזקוקה כל הזמן לייעוץ והכוונה.

לפני שנתיים וחצי נולדו התאומות. הלידה שלהן חוללה זעזוע משפחתי קולקטיבי. זו היתה בשבילי הפתעה מהממת בעוצמתה. תאומות? לי? דווקא לי? לא הצלחתי לעכל את זה. ברגעים הראשונים רק רעדתי, לא הצלחתי לנשום.

האחות קראה לרופא. היו בטוחים שקרה לי משהו. עברו הדקות, ואני ניסיתי להירגע. חיים הכריח אותי לראות רק את המתיקות והטוב.

רק כעבור שעתיים העזתי להתקשר לבשר לאמא שלי. שערתי שיהיה לה קשה עם הבשורה, אך לא ציפיתי לתגובה הנסערת שלה, והיא חבטה בפניי, הולמת בי בפראות, מנפצת בבת אחת עבודה של שעתיים.

"אוי, אוי וי איז מיר", קראה אמא לתוך אוזניי הבוערות, "תאומות, אוי, ממש צרה צרורה".

"אבל הן כאלה מתוקות", לחשתי, כמעט בוכה, מנסה להציל את כבודנו האבוד. "זהות לגמרי-לגמרי, שתי בובות קטנות".

הדברים שאמרתי גרמו לחרדה של אמא להתעצם.

"סא'יז ממש א אומגליק!" (זה ממש אסון), אמא אף היא כמעט בוכה. "דומות לגמרי? כמו אחיות שלי, שורי ובלומי? איך זה קרה לנו עוד פעם, פנינה?"

אחר כך מתנתקת השיחה. האחות לוקחת מידי את השפופרת, ושואלת מדוע אני שוב כל כך לבנה. מי צעק עליי בטלפון, ואיך אנשים לא מבינים שצריך זהירות עם יולדת, חצי שעה אחרי לידה, ועוד של תאומות?

כשהיא אומרת את המילים "ועוד של תאומות", אני מתחילה לבכות ולבכות, מבינה שקרה לי אסון. אסון גדול, הבובות שלי הן צרה צרורה.

בגלל הדודות שלי, שורי ובלומי. הן היו קרובות ואהובות עליי מאז שהייתי קטנטנה. אהבתי אותן יותר מכל הדודות האחרות. רק תשע שנים הפרידו בנינו, והייתי בשבילן כמו אחות קטנה.

כל זכרונות הילדות שלי כרוכות בשורי ובלומי. בתמונות רבות באלבום שלי הן עומדות מאחוריי, עם אותו חיוך, אותו מבט ואותה תסרוקת, עד שאי אפשר לדעת מיהי בלומי ומיהי שורי.

ואז, כשהייתי בת עשר, נקרעה תמונת חיי היפה באבחה אכזרית. הדודות שלי רבו, מריבה קשה. התוצאות היו מרות. המשפחה כולה כאבה את הנתק. בתחילה ניסו כולם להשיב את השלום ביניהן, אבל אט אט השלימו עם המציאות.

שורי ובלומי הפכו זרות זו לזו, רק אני מעולם לא השלמתי עם המציאות הזו. אהבתי מאד את שתיהן, הרגשתי כאילו אני בעצמי נקרעתי לשתיים. ניסיתי לתת מעצמי חצי לשורי וחצי לבלומי. לא הסכמתי לוותר על אף אחת, וזה היה כמעט בלתי אפשרי.

אחרי התגובה הקשה של אמא, לא העזתי להודיע לאף אחד על הולדת התאומות, ובמקום לשמוח עם התינוקות המקסימות שנולדו לי, בכיתי רוב הזמן. כאב, פחד, אכזבה ובדידות שמשו בי בערבוביה מוזרה. לא זכרתי השתוללות רגשות שכזו בלידה של ציפי. אף אחד לא הצליח להרגיע אותי, רק השינה העמוקה שנפלה עליי נתנה לי רגעי הפוגה.

אחרי יומיים, התעשתי והבנתי שאיבדתי פרופורציות. הייתי נחושה וחדורת רוח קרב. אף אחד לא יקרא למקסימות שלי אסון. אף אחד לא יחשוב שהן צרה צרורה, גם אם שורי ובלומי לא יסכימו להשלים, וימשיכו לריב עד מאה עשרים שלהן.

את הבנות היקרות שלי אגדל מתוך הרמוניה נפלאה. אני לא אפלה ביניהן אף פעם, אתן להן יחס שווה, וגם אעמוד על המשמר, שאף אחד לא יעשה זאת. לא תהיה להן שום סיבה לריב ולהתנתק זו מזו. אמא וכל המשפחה עוד יראו, שתאומות יכולות להיות ברכה גדולה מאד.

ועכשיו יש לדינה הגננת מה לומר לי בקשר לשנה הבאה.

"חשבתי הרבה על שנה הבאה", אומרת דינה, "שיפי ואפי ממש קטנטנות, הכי קטנות בשנתון, ילידות סוף כסלו...."
"לא שכחתי את תאריך הלידה שלהן", אני מתאמצת לחייך. "ואני חושבת שהן מאד מפותחות, אין סיבה שלא תסתדרנה שנה הבאה בגן כמו כולן".

"הן באמת מאד מפותחות, נגמלו מוקדם, מדברות יפה, מסוגלות לשבת בריכוז ולעשות יצירות ברמה הנדרשת. שיפי תסתדר נהדר גם מבחינה חברתית, כזו קטנטנה ומנהלת לי את כל הגן. את צריכה לראות איך ילדים שגדולים ממנה כמעט בשנה שלמה נשמעים לכל פקודה שלה, והולכים אחריה בעיניים עצומות, אבל אפי...."

"אפי מקסימה וחברותית", אני יורה, מהבהבת אל דינה מבטים של אזהרה, עצרי! אל תמשיכי! אוזניי נאטמות, לא רוצה לשמוע שום מילה על אפי, אבל דינה לא רוצה להירמז.

"אפי ילדה מיוחדת מאד, אבל היא רגישה ועדינה, קצת חששנית וביישנית... קצת עומדת בצל של שיפי". המילים מוטחות בפניי כמהלומות אגרוף. אני ממצמצת בכאב, מנסה להדוף את החבטות, אך דינה שלווה ובטוחה בעצמה. "אפילה לא תסתדר בגן של שלושים ילדות, היא תירמס שם. היא צריכה עוד שנה במסגרת קטנה ותומכת. עוד שנה בפעוטון תעשה לה רק טוב. היא תתבגר, ותרגיש בין הגדולים, תצבור ביטחון עצמי ותתחזק. אני חושבת שההפרדה ביניהן תעשה לאפי רק טוב".

צעקה גדולה ומרה כמעט בוקעת מתוכי. יש לה מושג על מה היא מדברת הדינה הזו? שה' ישמרני, הפרדה בין התאומות??? קרע מגיל שנתיים וחצי? שיפי תעלה לגן ואפי תישאר בפעוטון? היא מבינה בכלל על מה היא מדברת, ועד כמה הרעיון שלה תלוש מן המציאות?

אני פורעת את שערותיה הדלילות של אפי, אוספת את שערה מחדש, ומיד עושה אותו דבר בשערותיה של שיפי, שמשמיעה צווחת התנגדות. העיסוק בסידור שיערן של התאומות משקיט מעט את הצרחות הפנימיות שמתפרעות בתוכי, ואני מצליחה לומר לדינה, "תודה שחשבת עלינו".

אני יושבת עכשיו במטבח השקט, והאדים שעולים מכוס התה מערפלים את ראייתי, אך לא את ההחלטה הנחושה שקיבלתי אז, בבית החולים, יומיים אחרי לידת הבנות. לא רק שלא פג תוקפה של ההחלטה, היא הלכה והכתה שורשים עמוקים באדמת ליבי. אף אחד לא יפריד בין התאומות שלי!

אף אחד לא יעז לומר לי ששיפי יותר מאפי, ושאפי עומדת בצל של אחותה. חבל שכשהגננת הנכבדה אמרה לי את המילים הללו, שתקתי המומה. מחר אתקן את זה. אני אומר לדינה בדיוק את דעתי. אפי המקסימה שלי לא עומדת בשום צל. היא חזקה ונהדרת בדיוק כמו שיפי, ואין שום סיבה שלא תתמודד כמותה בגן, שום סיבה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.