"תהומות", פרק ט"ו - זכרונות מתוקים-מלוחים

המחברות של החברות שלה מתמלאות בטורים ישרים או עקומים של מספרים, פלוסים ומינוסים, והמשבצות במחברת שלה נצבעות באדום-שחור-כחול, משבצת אחר משבצת, עמוד אחר עמוד. שירי יושבת וממלאת משבצות בעטים צבעוניים. נותנת לאצבעות שלה לנוע כמו מעצמן, בעוד שבראשה נוסעות כיתוביות מהבהבות, שלא עוצרות אפילו לרגע, "אין לי מה לחפש כאן... אין לי מה לחפש כאן..."

המורה קוראת לדבורה אל הלוח, ואחר כך למינדי, לרעות ולמיכל. לה היא כבר מזמן לא קוראת. כבר חודשיים אף אחד לא חושב לקרוא לה למטרת בחינה או קריאת שעורי בית. המורות כבר הבינו שחוץ ממשיכות כתף סרבניות לא יקבלו תגובה, ובוודאי שלא שיתוף פעולה. טוב שהבינו את זה והפסיקו להציק לה.

דפיקות על הדלת מנערות את כולן חוץ ממנה. היא ממשיכה לצבוע משבצות בדבקות. דפיקה מכל סוג שהיא לא נוגעת אליה, כך לפחות חשבה. המורה פרנקל מקמטת את מצחה בזעף. שיעור מתמטיקה הוא שיעור רציני, לא כזה שסובל הפרעות, וזו כבר הפעם השלישית שדופקים כאן היום.

תלמידה מי"א משליכה הודעה אל החלל השקט, ומיד נעלמת מן הפתח, "קוראים לשירה קפלן למזכירות". שירי עדיין צובעת. עדינה ממרפקת אותה. היא מרימה ראש עייף מן המשבצות, ורק אז כאילו קולטת, ששירה קפלן זו היא בעצמה. המורה מסמנת לה לצאת. זיק מרוצה מהבהב באישוניה לשנייה אחת ומיד כבה, אבל שירי הספיקה לקלוט אותו. היא נעשתה  לאחרונה מומחית לקריאת הבעות פנים.

וכמו שחשדה, לא קראו לה סתם, בטח לא בשביל לסדר עניין טכני במזכירות. זו היועצת, הרבנית צפורה פלדמן, היא זו שמעוניינת בשיחה אישית עם שירה קפלן היתומה האומללה, לקוית הלמידה, שיושבת בכיתה וצובעת בעטים משבצות או שורות.

שירי מתקשחת, מיטיבה את השריון הנאמן שלה, מארגנת אותו היטב על פניה וגופה, ונכנסת אל חדר היועצת בהבעה חתומה. מתיישבת בצייתנות על הכסא מול עיניה הרכות של פלדמן.

"מה שלומך שירה?"

"ברוך ה'"

"איפה אתם נמצאים עכשיו?"

"בבית"

"כולם?"

"כולם".

"ומי עוזר עם הקטנים, עם הבית, שירה?"

"הרבה... כל מיני".

"ואיך את מרגישה?"

"מצוין", היא משמיעה בטעות גיחוך קל.

"את מזמינה חברות, הולכת לחברות?" פלדמן משימה את עצמה, כאילו לא הבחינה בדבר מה חריג בתשובה של שירי.

"לא"

הקול שלה קר, יבש, לא מתעניין ולא אכפתי. לא עצוב ולא שמח. לא כלום. חלול.  וזה יופי, זה מצוין, כך בדיוק היא רוצה להישמע.

"אההמ... היית רוצה שנבדוק ביחד איך אפשר לעזור לך, שירה?"

"לא"

"רוצה לחשוב על זה קצת?"

"לא"

"את מתקשה לחזור ללימודים סדירים ולחברה, שירה".

הפעם שירי שותקת, נושכת את שפתיה בחוזקה. עיניה מעפעפות, סורקות את נעליה. היא מזהה שני כתמונים חצופים על נעלה הימנית. זה יודי. בבוקר הוא העיף בכעס את קופסת הגבינה, ונתזים מן הגבינה לכלכו את נעליה. אוף. למה אבא החזיר אותם מסבתא? הבית נהיה רועש וחנוק בעבורה. קשה לה איתם. היה לה טוב השקט והפרטיות. עכשיו, כשהם חזרו, העזרה מגיעה עד הבית ונכנסת לכל החדרים. סבתות. דודות. בנות דודות. שכנות. כולן מתעניינות בה, דואגות לה ו... מציקות לה. כמו פלדמן הזו שיושבת מולה בארשת דאוגה.

שיעזבו אותה. הם לא מבינים כולם, שלכל אחד יש דרכים משלו להתמודדות עם אסון? שהיא צריכה עכשיו רק מיטה, שמיכה ושקט? למה לא מוכנים לתת לה את זה?

פתאום היא מרגישה מליחות בגרון, וזה הדבר האחרון שהיא מוכנה שיקרה כאן, בחדר של היועצת. היא נושכת חזק יותר את שפתיה, ומתמקדת חזק יותר בכתמים הלבנים שעל נעלה.

וכשהמליחות נבלעת לבסוף, היא מרימה עיניים חתומות אל הפנים הדואגות שמולה, שמביטות בה בשתיקה אוהדת. שירי כבר מומחית מספיק כדי לזהות את החמלה, אבל היא לא רוצה בה... לא צריכה אותה. בטח לא מפלדמן.

"את יכולה לחזור לכיתה עכשיו, שירה", מפתיעה אותה פלדמן פתאום, אז אולי היא הרגישה משהו?  

"אקרא לך שוב בעוד כמה ימים", היא מוסיפה, כשידה של שירי כבר מונחת על ידית הדלת.

"לא צריך", אומרת שירי במהירות. "אני לא צריכה שום עזרה".

היא נמלטת משם. רוצה להימלט מהסמינר. להימלט מעצמה. לברוח לאי בודד עם המיטה שלה והשמיכה. אולי שם יהיה לה שקט.

*

ברכה, בת הדודה, לקחה את יודי ואת התאומות לגינה. אבא בכולל, ושוב- כל הבית לרשותה. היא יכולה להתחיל לטפל בעניין ההוא, שנדחה כל יום מסיבה אחרת. היא קמה מהמיטה, נכנסת אל הסלון ומתחילה מן הארון הראשון, ארון האלבומים. כבר פינתה מדף שלם בארון הבגדים שלה למען האוסף. האוסף של אמא. הנה האלבום של אמא כשהיתה קטנה, ועוד אלבום מתקופת הסמינר. אלבומי החתונה של אבא ואמא. היא עורמת אותם לערמה ומניחה בצד. עכשיו היא פותחת את האלבום שלה, מדפדפת בו במתינות, מוציאה כל תמונה שאמא מופיעה בה.

הנה תמונה של אמא מחזיקה אותה בפתח בית החולים בגיל שלושה ימים, והנה אמא מאכילה אותה מחית פירות. אבא ואמא מחזיקים אותה על רקע הכינרת. דמעות צורבות את עיניה, מטפטפות על התמונות. עכשיו מותר לה לבכות. אף אחד לא כאן. אמא והיא מחייכות במסיבת הסידור שלה. אמא והיא עם התאומות. היא אוספת את כל התמונות לערמה אחת, ופותחת את האלבום של התאומות, ואחר את האלבום של יודי. מוציאה ומסדרת בערמה. מוציאה, מתבוננת ומטפטפת עוד מלח על הכל.

הכל רטוב כבר סביבה. החולצה, החצאית, האלבומים. נדמה לה שהיא יושבת בתוך שלולית עכורה וכמעט טובעת בתוכה.

היא מסיימת למיין. כל התמונות שאמא מופיעה בהן עומדות בצד בערמה גבוהה ושותקת. היא מתרוממת בבת אחת, אוספת את האלבומים ואת ערמות התמונות, ומובילה אותם אל המדף הריק שבארונה, שממתין להם כבר מספר ימים בקוצר רוח מופגן.

מה עכשיו? עיניה משוטטות בסלון. אהה. איך שכחה. הסידור של אמא. הוא ספוג בדמעות ובתחינות. התהילים שלה, ספר התחינות שלה, התמונה הקטנה הממוסגרת עם התפילה, שאמרה אמא בכל יום שישי לאחר הפרשת חלה. היא אוספת הכל ומובילה אל המדף. יש לה כבר אוסף רציני, אבל ברור לה שזו רק ההתחלה. חיוניות נמסכת באבריה. שום פינה בבית לא תימלט מעיניה ומידיה.

אבל אז דופקים בדלת. שירי מכסה את תכולת המדף בציפית מנוקדת, טורקת את דלת הארון ורצה לפתוח.

אבא!

"שלום שירי, את נראית נהדר", הוא מחייך אליה, חיוך קטן אבל שמח, לא כמו החיוכים העצובים של החודשיים האחרונים. "מה משמח אותך שירי?" אבא מרוצה, רוצה להשתתף בשמחתה, אבל האוסף שלה אישי מדי. היא לא יכולה לשתף בו אף אחד. רק את אמא.

אז היא רק מחייכת במבוכה, ליד אבא היא לא עוטה את מעטה האדישות. אבא הוא היחיד שאכפת לה באמת מהדאגה שלו, ובשבילו היא גם מוכנה לצאת מהמיטה. בעצם, אולי גם לאפי אכפת ממנה באמת, היא עוד צריכה לבדוק את זה.

"למה חזרת מוקדם, אבא?" היא מתעניינת בסתמיות מעושה. חבל, היא לא תוכל להמשיך להתעסק עם האוסף עד יום ראשון אחר הצהרים. וזה הרבה זמן. מדי הרבה זמן.

"יום חמישי, שירהלה, צריך להתכונן לשבת", עונה אבא כשגבו אליה. המליחות הזו שוב מציקה לה בגרון, אבל היא תבלע אותה עכשיו ותעזור לאבא. הבית כבר שטוף. ברוריה, אחות של אמא, היתה כאן בבוקר וערכה ניקיון כללי, היא גם כיבסה, גיהצה וארגנה ארונות.

נותר להם רק לבשל. רק. אבא הודיע לה כבר בתחילת השבוע, שהשבת הם ינסו להיות בבית, רק הם לבד, ושירי ידעה שהיא תתגייס למשימה. היא נכנסת אחרי אבא למטבח. מוציאה עוף ודגים מהמקפיא. אבא עורם ירקות על השיש. שירי מתחילה לקלף. אבא בורר אורז וקטניות. שירי ממלאת קערה במיץ לימון ומשרה את חתיכות הדג. אבא מפריד את העוף, ומכניס אותו לסיר מלא במים.

הם עובדים בשתיקה, במשך שעתיים. בדממה כבדה. חונקת. אבא לא ממש יודע לבשל. שירי יודעת היטב, ובעדינות היא מסבירה לאבא את כל השלבים. ככה בשקט, בקול כמעט בלתי נשמע, שלב  אחר שלב, כמה מים מוסיפים ומתי. מתי מנמיכים להבה ומתי מגבירים. איזה תבלין מתאים לדג ומה מתאים לעוף. אמא אהבה להשתמש בדבש, ואבא היה מופתע. הרבה דברים שאמא אהבה במטבח הוא לא ידע.

פתאום עולה בדעתה, שגם זה מתאים לאוסף שלה. לא, היא לא מתכוננת להכניס דבש למדף, אבל כן תקנה פנקס קטן, ותרשום בו, בכל פעם שתיזכר, אילו דברים אהבה אמא.

אחרי שעתיים, הפנים של אבא מיוזעות, אדומות, העיניים שלו כהות, והפה מחייך שוב חיוך שאין בו שמחה.

כנראה גם לאבא קשה עם הזכרונות, ואפילו שעבדו בצוותא, בנחת וברוגע, לא היתה שמחה בעבודה המשותפת שלהם. רק זכרונות. רק כאב.

אבא שוטף ידיים, נוטל את חליפתו ומגבעתו, ויוצא לתפילת ערבית. ברכה חוזרת עם הילדים. היא לקחה אותם אליה הביתה, ושם הם אכלו והתקלחו. נותר לשירי רק להלביש להם פיז'מות ולהשכיב אותם לישון. ברכה מציעה לעשות זאת בעצמה, אבל שירי שולחת אותה לביתה.

ברכה מבוגרת ממנה רק בשנה. היא יכולה להסתדר בלעדיה. היא מעדיפה להסתדר בלעדיה.

הילדים עייפים. יודי בוכה ורוצה חלב בבקבוק. שירי מכינה לו חלב ומוסיפה לו דבש, כפית שלמה, אפילו שזה עלול להרוס את שיניו הקטנטנות. אולי זה יזכיר לו את אמא וינחם אותו... וינחם גם אותה. אילה מפטפטת בלי סוף, ונעהלה שותקת בלי סוף.

אחרי חצי שעה הם במיטות. שירי קוראת איתם קריאת שמע כמו אמא. מספרת להם סיפור כמו אמא. לשיר כמו אמא, היא לא מסוגלת. לאמא היה קול ענוג, רך, חם כזה. קול שהיא לא תצליח לחקות בחיים. היא לא מוכנה לנסות אפילו. גם את זה היא צריכה להוסיף לאוסף, לכתוב מהר מהר את השירים שאמא שרה להם לפני השינה, לפני שתשכח.

היא משאירה את הילדים בחדרם, מרשה להם לקרוא בספרים עשר דקות בטרם תכבה את האור. אבל אחרי עשר דקות נועה מבקשת לישון עם אור.

"למה?" שואלת שירי.

"ככה". לוחשת נועה. "רק עם אור".

"אבל לא תצליחו להירדם ככה". היא מתעצבנת.

"נצליח". אומרת אילה. "אם נועה לא רוצה חושך אני מסכימה לה".

הן ממתיקות סוד. עיניה של נועהלה מוצפות דמעות, ואחר כך גם של אילי.

"בחושך נעה נזכרת ב... דברים לא נעימים... ב... אמא". היא בוכה.

"אבל נעים להיזכר באמא", מזדעקת שירי ונחרדת לנפשה.

"לא. כי זה עצוב ומתגעגעים מדי חזק. בעצם כן, אבל לא בחושך", מנסה בת השמונה להסביר את אחותה ואת עצמה ולא מצליחה.

שירי נמלטת מהחדר, לא יודעת להתמודד עם דברים כאלו. היא גם לא תספר לאבא. אין לה כוח. היא רוצה להמשיך להתעסק עם האוסף שלה, ולשכוח מהשיחה המכאיבה הזו. וייתכן מאד, שאם תכין את עוגת השוקולד של אמא, אבא ישמח מאד, וגם התאומות.

היא הכינה אותה עם אמא המון פעמים, והיום, לראשונה היא תכין אותה לבד.

זו תהיה עוגה מתוקה-מלוחה. כזו שתזכיר להם, שפעם היתה כאן אמא בבית הזה, שאהבה עוגות שוקולד והרבה דבש. אולי זה יהיה זיכרון נעים, ואולי לא.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.