"נשמה טובה את", פרק כ"ה - נעדרת

"א ליטל גירל, טרי יירס אולד (ילדה קטנה, בת 3), מראה מערבי. לא הגיעה לבית החולים? בטוח?"

"האם נמצאת כאן פעוטה כבת 3 בעלת מראה מערבי?" טון מתחנן, ועיניים שזועקות בשקט ובתחנונים.

פגשתי את ראובן לאחר יומיים של ספקות מענים ומתח נוראי. ביומיים אלה קיבלתי על עצמי קבלות רבות כל כך, שפכתי נהרות של דמעות, והתפללתי ללא סידור את כל פרקי התהילים שזכרתי בעל פה. התחננתי שוב ושוב לבורא עולם שישאיר לי ולו זכר ממשפחתי הקטנה. הבדידות הייתה נוראה, והדאגה לראובן היקר ולטלי הקטנה וחסרת האונים הייתה איומה.

לא הייתה לי אפילו אפשרות לחייג אל הוריי, לשתף אותם בקורות אותי, לשמוע על דאגתם העזה אליי, ולספר להם שאני חיה.

כשפגשתי את ראובן במחנה הפליטים, פרצתי בבכי מטלטל שנמשך שעות ארוכות. בכיתי מרוב ההקלה על כך שראובן חי, בכיתי גם על הפחד והאימה בשעות הקשות של הסופה, ובכיתי מדאגה לשלומה של הקטנה. פחדנו להיפרד אפילו לרגע קל. רצינו לחוש את הנס שבפגישה המשותפת בינינו.

ראובן נראה פסימי מאוד, והדבר הדאיג אותי. הוא לא האמין שפעוטה בגילה של טלי מסוגלת לשרוד לאחר אירוע כמו צונאמי. בדמעות בעיניו סיפר על הקורות אותו: אחד מן העובדים קיבל הודעה על סופה גדולה שעומדת לתקוף בדקות הקרובות. הוא יצא בריצה מן המפעל והתרחק מהמקום. שאר העובדים במפעל רצו אחריו. בתחילה חשב ראובן שהדבר שהפעיל אותם הוא אמונה טפלה או שיגעון לא ברור, אך בכל זאת החליט לא להסתכן והחל לרוץ עם כולם. בכך הציל את חייו בחסדי ה'.

על פי סיפוריו אני יודעת שחייו, בדיוק כשלי, ניצלו בנס מיוחד, אך עם זאת אני מבינה גם שאין סיכויים רבים לכך שטלי הקטנה ניצלה.

בדרך לא דרך הצליח ראובן לאתר קו טלפון פעיל באחד ממשרדי הפליטים הפעילים, ואני חייגתי להוריי בסערה גדולה. מיד לאחר אמירת ה"שלום" הראשונה פרצתי בבכי נורא. אמי, שהייתה מודאגת עד טירוף מהשמועות על הסופה בפיליפינים הרחוקה, פרצה אף היא בבכי סוער. שיחת היבבות הקטועה נמשכה דקות ארוכות,

ראובן נטל מידי את הטלפון הכבד כטון בידי, ובקול שקט ומאופק התחנן לאמי, ולאבי שהצטרף לשיחה, לקרוע את השמים בתפילות שם בארץ עבור טלי הנעדרת.

השיחה הבאה הייתה להוריו של ראובן. שלא כמוני הוא לקח אחריות מלאה על השיחה, וסיים אותה מהר מאוד לטעמי.

כל בני המשפחה הבטיחו להמשיך להתפלל והמריצו אותנו לחזור הביתה ברגע שנוכל. ראובן ואני כמעט נשבענו שלא נעזוב את סבו לעולם ללא טלי הקטנה. מבוקר עד ערב שוטטנו בין בית חולים אחד למשנהו. רוב אמצעי התחבורה היו חינמיים עקב המצב, ואנו ניצלנו זאת ככל הניתן.

התברר לנו כי האזור שגרנו בו נפגע באופן הקשה ביותר. איים רבים סביב סבו לא נפגעו כלל מן הסופה.

נחלנו אכזבות מרות פעם אחר פעם. הבגדים שעליי התייבשו כבר מזמן, אך פניי היו לחות מדמעות תדיר. לא היה לי מושג כיצד אני נראית, די היה לי לראות את הופעתו האומללה של ראובן.

לא חשבנו על מקלחת נוחה או על מיטה, והסתפקנו במה שהציעו לנו במחנות הפליטים. לעת ערב, כששבנו מותשים מעוד יום של חיפוש עקר, נבלענו ספונטנית ברעש השיחות בטגאלוג ובפיליפינית, ובמאות אנשים שנעו מפה לשם ונראו בעינינו זהים להחריד.

מחנה הפליטים היה בעצם מבנה בעל חדר אחד גדול ששימש כנראה כלובי ענק למלון. הפליטים חיכו לשיקום ולעזרה, ובינתיים לנו באולם הגדול ובילו את ימיהם בחיפושים אחר קרובי משפחה נעדרים.

לאחר כשבועיים של חיפושים ללא תוצאות ומגורים בתת תנאים מינימליים, קיבלנו מהמדינה מסמך רשמי שבו הוכרזה בתנו כנעדרת. בשבילם עוד אחת מ-22.000 הנעדרים בסופת הצונאמי, בשבילנו – טלי היקרה.

על פי החוק הפיליפיני לאחר שבועיים שבהם לא נמצא האדם כחי או כגופה , הוא מוכרז כנעדר, והמדינה מפסיקה לחפש אחריו.

אחזתי במסמך, ידו של ראובן תפסה גם היא בקצהו של הנייר הבוהק. הבטנו זה בזה כשבעינינו ים של דמעות יבשות.

הבת שלנו נעדרת.

ולפתע כמו משום מקום הבחנתי בזעזוע שמה שעבר בראשי באותם רגעים איומים הייתה רק ההבנה שאני לובשת את אותם הבגדים כבר יותר משבועיים ימים.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.