"נשמה טובה את", פרק כ"ו - מציאה והתמצאות

היום שהזכירה אמי במכתבה, שבו ניסיתי לבנות רפסודה ולהגיע אל הוריי הנעלמים, היה גם היום שבו סיפר לי אבא מרליטו על המציאה הגדולה ביותר שמצא בחייו.

מרליטו הגיע בשעה מוקדמת במיוחד אל אזור טרסות האורז, שהיה ממוקם במרחק גדול מאוד מהאי. האזור היפהפה קיבל את פניו בשלווה סטואית.

הוא נעמד באימה אך ביראת כבוד על אחד ההרים סביב, כדי לחזות בנזקים שחוללה הסופה. למולו נראו טרסות האורז בנות מאות השנים המתנוססות בגאון על צלעות ההרים ונמתחות עד לקצה גבול האופק.

פה ושם נראו ממרחק זקני שבט האיפוגאו, לבושים בלבוש המסורתי, כעין שמלות ארוכות צבעוניות, מגודלי זקן ומקורחי ראש, אומדים את הנזקים שגרמה הסופה. מאות שנים של מסורת העוברת מדור לדור בגידול האורז ובהתמודדות מול הסופות הקשות כבר העניקו לזקני השבט את הביטחון והמידע הדרוש בנוגע לשיקום טרסות לאחר סופה.

אולי אתייעץ עמם, חשב לעצמו, בעודו מחשב את המשך צעדיו. אלא שאז הבחין בזוג עיניים הננעצות בו ממרחק ולא מרפות.

___________________________________________________

החושך כבר ירד. ערב סתווי אפור ורטוב כבש את הרחוב. חתול עזוב יילל בפינה, זוג יונים ניסו להשיג לעצמן שאריות מזון אחרונות להיום.

רק חמש ושלושים אחר הצהריים, וכבר חשוך כל כך. הרחוב כמעט ריק. משב רוח פתאומי מצמרר את גבה של נעמה. היא צועדת במעלה הרחוב לכיוון "קסם החיים", ולפתע, ללא כל הכנה מוקדמת, חשה בתוכה יגון עמוק, שהקשה עליה לראות בבהירות את המציאות. כעין ספירלה של רגשות ומחשבות מעורבות מתפלת סביב גופה. זיכרונה של טלי הקטנה וזיכרון הימים הקשים ההם בפיליפינים מעכירים את מצב רוחה ומציפים אותה בסערת רגשות.

נעמה פוקדת על עצמה להרפות. כרגע, היא יודעת, עליה להיות פנויה כל כולה למען הקבוצה. היא פותחת בדמיונה כעין מגירה נסתרת, מוכרת בתוכה עד לכאב, מכניסה אליה בעדינות את כל הערבוב וסוגרת אותה בתנועה בטוחה אך זהירה.

'בערב,' כך היא מבטיחה למערבולת הרגשות, 'אתפנה אלייך בעזרת השם. כרגע זה לא הזמן. אין בכוונתי להימלט מהתמודדות עם הרגש. בהמשך אנסה להתמודד אתו בעזרת ה', ולא אנסה לברוח ממקומות כואבים. אך כעת מוטלת עליי אחריות, ועליי לעשות ככל יכולתי כדי לעמוד בה.'

היא עוצמת את עיניה לרגע. מדמה לעצמה את המגירה על כל תכולתה המעורבבת נסגרת בכניעה.  היא נוטלת מפתח דמיוני מכיסה ונועלת את המגרה נעול היטב.

'בערב...' היא כמו שבה ומתנצלת חרישית.

הנה. המבנה האהוב והמוכר ניצב למולה. וילה יפה בשכונה שקטה וירושלמית. מוקפת בגינת חמד.

הבנות מקדמות את פניה בשמחה ובציפייה.

"ערב טוב נעמה," מברכת אותה גילה ונכנסת בעקבותיה אל חדר הפגישות של הקבוצה. ניכר שבעקבות המפגש שהתקיים בשבוע שעבר ציפתה באופן מיוחד למפגש זה.

"מה נשמע בנות, ואיך עבר אצלך השבוע, גילה?" שואלת נעמה בחביבות ובתוך דקות שוכחת את המגרה הנסתרת על כל תכולתה המאיימת. היא נותנת את כל כולה לקבוצה – אוהבת, מקבלת, מכילה ורוצה כל כך לעזור.

נעמה עורכת את הסבב הראשוני הקבוע של הפתיחה: תהילה. רוני. זיווה. מלכי. ריקי. אילת. נילי. מיכל. גילה. כולן אהובות. כולן נושאות בחובן קושי או כאב שהובילו אותן אל המקום הזה.

גילה מבקשת להמשיך את התהליך שהחלה.

גילה, שמודדת את ערכה דרך הבגדים שהיא לובשת. שבעיניה לבישת בגד שלא לטעמה היא התמודדות עם צורך בסיסי והישרדותי לחלוטין של קיומה. פשוטו כמשמעו.

'כמה טוב יהיה לך, גילה,' חושבת נעמה לעצמה, 'אם תצליחי לחיות את הרצון הפנימי, העמוק והטוב שבתוכך ללא קשר ותלות למראה החיצוני שלך.'

דווקא גילה, שחשוב לה כל כך שימדדו אותה על פי הפנימיות שלה ולא החיצוניות, מודדת את עצמה על פי החיצוניות.

"בואי גילה," היא מזמינה אותה אל מרכז החדר.

מיכל מוזגת לעצמה כוס קפה, ורוטנת לעצמה בשקט בעודה נוטלת חופן עוגיות ממולאות: "מה יהיה עם המשקל שלי, אוף."

רוני מסירה את הסוודר מעליה, אילת שואלת אם אפשר להתקדם לכיסא הסמוך לנעמה. ובינתיים במרכז החדר מעמידה נעמה מספר כסאות ריקים נוספים ומורה לגילה להתיישב על אחד מהם.

גילה מתיישבת על הכיסא הריק, ומבט שואל בעיניה למראה הכיסאות הנוספים הניצבים ללא שימוש.

"הכיסאות האלו," מסבירה נעמה ושפתיה מציירות חיוך קטן, "מיועדים להכיל את כל הקולות שמשתוללים בתוכך. ואת, אם זה מתאים לך, תהיי השחקנית הראשית בדרמה הקטנה הזו, את וכל החלקים שבתוכך."

"מתאים לגילה לאהוב דרמה," קוראת נילי.

"כן, נכון. זה נשמע נחמד, ובאמת מתאים לי מאוד," גילה מעיפה אחורנית תלתל שובב שנח על מצחה.

"תיארתי לעצמי," מאשרת נעמה. "אז בואי נסי לתאר לבנות הקבוצה את הדילמה שלך."

"באמת הפנימית שלי אני רוצה מאוד לעשות שינוי, אבל מפחדת מאוד מאוד. אינני רוצה לראות את עצמי במקום של ה'פשוטה' וה'רגילה', זו שלבושה כמו כולם ולאף אחד לא באמת אכפת ממנה," אומרת גילה את הקול שמהדהד בתוכה, והעגילים הענודים על אוזניה מתזזים על לחייה.

"את יושבת כרגע בכיסא של ה'רוצה'. את רוצה לעשות שינוי. מה את רוצה לשנות? ולמה חשוב לך לשנות?" נעמה בוחנת את פניה של גילה.

"אני רוצה לקיים את ההלכה בהידור, אני רוצה יותר מכול להיות בסדר, אני רוצה לחוש את ערכי האמתי, ללא קשר לבגדיי או ללבושי. אני רוצה להיחלץ מהמאבק שבין רצוני הפנימי להיות בסדר ולהתלבש על פי ההלכה, לבין רצוני הבסיסי לייחד את עצמי דרך החיצוניות."

"ומה מונע ממך לחיות את הרצון הפנימי שלך?" נעמה מנסה להבין.

"הרצון הנגדי," גילה עונה במהירות.

"אז, בואי, גילה, עברי לכיסא השני, ובו תגלמי את הדמות הנגדית שבתוכך. מה היא אומרת? מה הרצון שלה?"

"הדמות הזו אומרת שהיא רוצה להיות מיוחדת, שונה, לעשות את מה שהיא רוצה בדרך שהיא מחליטה," אומרת גילה, וכאב כלשהו נלווה לצליל קולה.

"דברי את הדמות הזו."

"אני רוצה להיות אחרת מכולם. ללבוש בגדים הכי יפים שאפשר, הכי מיוחדים, חשוב לי לבטא את עצמי בדרך שלי. להיות ייחודית, שונה. להראות לכל העולם שאני לא כמו כולם. שאי אפשר לדרוך עליי," קולה של גילה נשנק. " שגם אני שווה משהו בעולם הזה, שגם לי יש מה לומר. לא תוכלו להתעלם ממני, אני כאן, תראו אותי."  גילה משתתקת לרגע, מבט חדש ורך נולד בעיניה, העזות בדרך כלל.

"הדמות הזו רוצה פשוט להיות קיימת," מהדהדת לה נעמה. "זהו צורך הישרדותי לחלוטין. היא רק רוצה מקום, וחושבת שהדרך היחידה שלה להשיג זאת היא על ידי לבוש מסוים. את יכולה להבין את הדמות הזו? להרגיש אותה? את מבינה שלולא המקום הבטוח הזה שלה, היא נאבדת לחלוטין בתוך ים האנשים והעולם התובעני שסביבה? לולא המקום שסיגלה לעצמה, אין לה קיום." נעמה מדברת בקצב איטי מעט, מאפשרת לגילה להישאב אל תוך התהליך.

"כן. אני מרחמת עליה כל כך," דומעת פתאום גילה. זרם קר מזדחל בגבה של זיווה, גילה נראית לפתע מרוככת כל כך.

תהילה מזדהה ומרגישה את הכאב של גילה עמוק במקום שבו חשה את שלה.

"על מי את מרחמת?" שואלת נעמה.

"על הדמות הזו שרוצה כל כך להיות קיימת. שירגישו שהיא נמצאת. שיראו אותה בכלל. אולי היא רוצה להעז לבקש שיאהבו אותה, שיעריכו, יכבדו. שייתנו לה מקום טוב, חשוב. שהיא לא תהיה כל כך לבד," קולה של גילה רועד ומצחה מתכווץ לכדי קמטוטים זעירים.

"בואי, גילה עברי לכיסא השלישי. נושיב עליו עכשיו את הדמות הזו שאת מרחמת עליה כל כך. מה היא מרגישה עכשיו, הדמות הזו?"

"היא מרגישה לבד. היא באמת לבד."

"נקרא לה 'הבודדה', בסדר?"

גילה מהנהנת הנהון קטן בראשה.

"נסי לדבר מגרונה של הבודדה הזו," מבקשת נעמה.

"הבודדה," גילה מהרהרת מעט ולפתע מתגלגל קולה במהירות. "אף אחד לא רואה אותי. אני נמצאת בתוך כיתה גדולה של 40 ילדות, שייכת אולי מבחינה טכנית אבל נמצאת שם כל כך לבד. אני רוצה שגם אליי ישימו לב. רוצה שמישהי תראה שאני נמצאת. אני פוחדת להתקרב. פוחדת שידחו אותי. אני לא מוכנה להתמודד עם הרגש הזה של הדחייה. עדיף פי כמה לסבול את הבדידות. היא שורפת לי את הלב כמו אש חיה, אבל היא לפחות הבחירה שלי. לא מסוגלת שמישהו ידחה אותי, רק זה לא."

גילה נכנסת בקלות לתפקיד, קל לראות שהיא נמצאת בתוכו לגמרי.

הבנות יושבות קשובות ושקטות, אך מחבקות כל כך בנוכחותן. מתחברות אל הדמות הקטנה המכווצת על הכיסא.

 "את נמצאת בסמינר גדול בחברת מאות בנות, ואת לבדך. את מרגישה נורא עם זה. כולן מדברות וצוחקות וכל כך מגובשות, ואת לא מעיזה להתקרב אל המרכז. מה את עושה שם, כשאת לבד?" שואלת נעמה.

"אני לא עושה כלום. פשוט יושבת לבד בחוץ, עצובה, בודדה."

"ככה לבד? ועל מה את חושבת באותם רגעים קשים?"

ניצוץ קטן נדלק בעיניה של גילה: "על כך שאחר הצהריים אצא לעיר ואקנה לעצמי בגדים בכסף שהרווחתי. את הבגדים הכי יפים ומיוחדים שאמצא בחנויות. כאלו שאין לשום בת אחרת. ואז כולן תהיינה חייבות להסתכל עליי. זה יהיה מיוחד מאוד. כרגע החברות אינן מבחינות בי מפני שאני לא נראית טוב. מפני שאני מוזנחת, לא מטופחת."

"ועשית את זה? הלכת לקנות לך בגדים?" שואלת נעמה.

"לאחר תקופה ארוכה שבה אגרתי דמי כיס מעבודות בייבי סיטר ומעבודות מזדמנות אחרות, רכשתי לעצמי מלתחה חדשה ומיוחדת. אני זוכרת את היום שבו הגעתי לסמינר לבושה בחצאית חדשה שלא מקובלת בתקנון." מבלי משים מתבהר פתאום גון קולה של גילה. "המורה קראה לי לשיחה, והבנות שאלו אחר כך מה רצתה ממני המורה, וכיצד הגיבה לחצאית שלבשתי. היה המון עניין סביב זה בכיתה. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו בכלל התייחס אלי, ולאחריה הגיעו עוד ועוד אירועים מסוג זה. עכשיו אני פתאום מבינה שאז כנראה הרגשתי קיימת. זו הייתה הדרך שלי להשיג את התחושה הזו, שחסרה לי כל כך." ההבנה מכה בגילה באחת, והיא מחווירה מעט ונשענת אחור על הכיסא. היא נראית לפתע פשוטה יותר. אמיתית יותר.

נעמה עוצרת לרגע ושתיקה טעונה ממלאה את האוויר, מאפשרת לגילה להיות עם עצמה.

לאחר זמן מה פונה נעמה אל הבנות:

"אנו מסגלים לעצמנו סוגים שונים של הגנות שנובעות מכל מיני אמונות ופרדיגמות שבנינו לעצמנו, ומתמידים להשתמש בהן כדי להגן על עצמנו מכאב. בסופו של דבר, הגנות אלו הופכות להיות חלק מאיתנו, אנו שוכחים כבר מה היה הטריגר להתנהגויות האלו, ומאמינים שכאלה אנחנו.

הלבוש שלך, גילה, היה הדרך היחידה שלך להימנע מכאב הדחייה של החברה. זה לא היה העניין של חצאית זו או אחרת, חולצה בגון זה או אחר. חיים שלמים היו מקופלים שם, בתוך חצאית קצרה אחת. הייתה זו דרך שסיגלת לעצמך כדי לשרוד. כדי להיות.

אינני מתייחסת כעת לדברים שהם בגדר הלכה וציווי ברור שאין לעבור עליהם בשום אופן. שמנה לב למה שעומד מאחורי הדברים. אני מאמינה שאלף שיחות מוסר ומאות איומים לא ישנו את מנהגה של נערה צעירה אחת, שמבחינתה מדובר כמעט בחיים ומוות. בין לחוש קיימת לבין להינטש ולהיוותר לבד."

נעמה משתהה לרגעים. כחוככת בדעתה האם להעמיק. ואז ממשיכה: "תיארת מקודם את תחושתך כאילו את מוזנחת, או לא מספיק מטופחת ומאורגנת. לתחושתך, זו הייתה הסיבה לכך שהחברות אינן מתקרבות אלייך. מנין את מכירה את התחושה הזו, של להיות מוזנחת, לא מספיק מאורגנת ומטופחת? את יכולה לנסות לחדור אל תוכך, ילדה קטנה שחשה מוזנחת ומושפלת בשל כך?"

"כן," לוחשת גילה. קולה כמעט אינו נשמע.

"אז בואי, גילה, עברי לכיסא הרביעי," נעמה מגלגלת לעברה כיסא ריק נוסף, וגילה עוברת לשבת עליו.

"את יושבת בכיסא של הילדה האבודה והבודדה, ילדה מוזנחת ולא מטופחת, חסרת אונים בשל אי יכולתה לשנות את המצב כילדה צעירה כל כך. היא תלויה במבוגרים האחראים עליה. האם את יכולה להיכנס לדמות שלה? מה מרגישה הילדה הקטנה הזו? מה היא חושבת? האם את יכולה לנסות ולדבר מגרונה?"

ניכר שקשה לגילה. עיניה נקשרות בדמעות כשהיא מדברת בשקט:

"אני מוזנחת. אני לא נראית טוב. השיער שלי נראה נורא ואיום. זו זוועה לצאת כך מהבית כשהשיער דליל כל כך. אין לי דרך לשנות את המצב. אני אבודה. חסרת אונים לגמרי. בטח החברות לא תרצינה להתקרב אלי. באמת הילדות מתרחקות ממני, אני בודדה מאוד. לא מעיזה לבחון את דמותי במראה."

גילה נדמית לפתע קטנה מאוד ושברירית. היא מוחה דמעה עגלגלה שפורצת דרך וגולשת לה במורד הלחי. ואילת מקרבת אליה בחשאי את חפיסת הטישיו ולוחצת אגב כך את ידה בחמימות.

"אני כל כך לבד," מתמוגגת גילה בדמעותיה. "הולכת בבית ומשתדלת להימנע ממפגש עם המראות. כשאני מביטה בעצמי במראה, אני בוכה חזק כל כך עד שהעיניים שלי מתנפחות ושרירי הצוואר נמתחים כמעט עד כדי קריעה. אני לבד. אני לבד. אני לבד," בוכה עכשיו גילה וחוזרת שוב ושוב על המילים " אני לבד. אני לבד. אני לבד..."

כמה דקות לאחר מכן, כשגילה מרימה זוג עיניים מבוישות, מטוהרות מבכי, אומרת נעמה: "וואו... בטח לא קל לך. את נושאת תיק כבד מאוד.

האם את מוכנה לקבל את הילדה הקטנה הזו הבודדה, עם המוזנחות שלה, עם המראה החיצוני הבלתי מטופח, הילדה בעלת השיער הדליל שחושף קרחות רבות? האם את מוכנה לאמץ אותה אל תוכך, ורק לאפשר לה להיות? להכיר אותה יותר לעומק, לראות את מה שנמצא מאחורי החיצוניות שתיארת?"

"הייתי מעדיפה לשכוח אותה," לואטת גילה. "אבל היא כבר כאן. ובמחשבה שנייה אני דווקא יכולה למצוא בה חן מסוים. אני מתארת לי אותה מטופחת, והיא ממש חמודה. האמת היא שרק המעטפת החיצונית מותירה רושם שלילי. היא ילדה חמודה ונאה. פתאום אני יכולה אפילו קצת לאהוב אותה."

השיחה מתארכת, והקבוצה ביחד עם גילה עוברת מסע מדהים, כל אחת ומסעה שלה אל הילדה הקטנה שבתוכה. אל ההשלמה גם עם החלקים הכואבים יותר, הפחות מחמיאים, אלו שאנו מנסים כל חיינו להימנע מלפגוש בהם כדי להגן על עצמנו מכאב.

לאחר שעה ארוכה מתבקשות הבנות על ידי נעמה לערוך סבב ולספר באיזו נקודת השקה פגש את כל אחת ואחת מהן הסיפור של גילה.

וגילה יוצאת באותו ערב אל מסע משל עצמה, תחילתו של תהליך שבו תלמד לקבל את עצמה כפי שהיא, בלי להתעלם מחלקים מסוימים בתוכה.